נחל יצחק חלק ב תלד

אכן מסתימת הטור והסמ"ע משמע דאף בפירש לחוב אחריות עליו ג"כ לא הוי מצוה על היורשים לפרוע חוב אביהן. ולא חילקו רק בין ערב ובין לקוחות דמשמע דבלקוחות עצמם לא מחלקינן כלל ובכל גווני לא אמרינן בהוא למצוה על היורשים כו'. דאם לא כן היה להם לחלק בלקוחות עצמן בין קיבל בפי' אחריות עליו ובין מוכר סתמא. וע"כ מוכח דטעמם הוא דאף דשייך לומר לוה רשע בחיוב אחריות מ"מ לא אמרו מצוה על היורשים כו' בחוב כזה. משום דהבית יוסף בח"מ סי' ק"ח ס"ק ל"ב כתב לבאר לדברי הטור הנ"ל דכן כתב הבעה"ת והמאור. וכתב דטעמם הוא דלא אמרינן מצוה על היתומין לפרוע חוב אביהן אלא למלוה או לערב שעשו חסד עם אביהם אבל לקוחות לא עשו עמו חסד שדרך הקונים לקנות שדה לצורך יום אחד כו' הלכך כיון שלא עשו עמו חסד אינה מצוה לפרעם עכ"ל הבית יוסף שם. ולפי הטעם הלז הדין הוא כן אף שקיבל אחריות בפירוש עליו דג"כ שייך טעם הלז דכיון דלא עשה חסד עם אביהם ע"כ לא אמרו בזה למצוה על היורשים כו': וי"ל דבאמת אף דשייך בכזה לוה רשע כו' כנ"ל בב"ב. עכ"ז מחמת דלא עשו עמו חסד לא אמרו כן. ודוקא בהא דב"ב גבי חשש עדות שקר משום שלא יהיה לוה רשע כו' בזה י"ל דאף גבי חיוב אחריות אמרו כן. ומה דהקשו שם סוף סוף כו'. אף דבבע"ח שייך לומר הסברא שעשה עמו חסד כנ"ל עכ"ז גבי חשש שיעיד שקר משום שלא יהיה לוה רשע כו'. דכיון דהוי עדיין לוה רשע גם בחיוב אחריות ע"כ לא נחשד להעיד שקר משום מה דבחוב הלואה יהיה ביותר לוה רשע כו'. אבל גבי מצוה על היורשים כו' חילקו בזה. וזה א"ש ביותר לפמש"כ התוס' בכתובות (דף פ"ו) ד"ה פריעת בע"ח כו' בשם רש"י דהא דאמרו מצוה על היורשין לפרוע כו' הוי זה רק מדרבנן וכ"כ הרשב"א לכתובות (דף פ"ו) שם. ע"כ ראו לחלק ביניהם כן דלאו בכל גווני אמרו להך מצוה על היורשים לפרוע חוב אביהם. ועיין מזה בספרי באר יצחק ח' ח"מ סי' ב' ומה שהבאתי שם בשם הירושלמי חגיגה סוף ה"א דבחוב עולת ראיה לתבוע אין תובעין משום דלאו בכל גווני אמרו להך מצוה על היורשים ע"ש. ולעיל סי' ק"ז סעיף א' בארתי בארוכה קצת להירושלמי הנ"ל ע"ש: ענף ב והנה לקמן סי' קכ"ג סעי' י"א בש"ך ס"ק כ"ד הביא שם בשם הסמ"ע שם ס"ק י"ז דדעתו דאין לחלק בין חוב הלוואה שחייב להלוה ובין חוב שחייב הלוה להערב ששילם עבורו להמלוה והש"ך שם חלק עליו וכתב די"ל דוקא בחוב אחריות כיון שלקח מעות מהלוקח ה"ל לוה רשע כו' בפני הבריות. אבל הכא שלא הלוה מהקבלן כלום אפשר דלא ה"ל לוה רשע לגבי קבלן וא"כ הוי נוגע בעדות ומכש"כ לפמש"כ הרמב"ן בב"ב כו' דה"ק דלא ליקריי' לוה רשע כו' ולהוציא ידי הבריות מתכוין עכ"ל וא"כ בערב מסתמא לא רגילי אינשי למקרי לוה רשע כו'. עכ"ל הש"ך. אכן ממה דכתבו כל הראשונים הכא גבי מצוה על היורשין לפרוע חוב אביהן דזה אינו רק בחוב הלואה להלוה או להערב אבל בחוב אחריות לא אמרינן כן. א"כ חזינן דאדרבה בחוב שחייב לערב חמירא לאינשי ביותר מן חוב אחריות ומה"ט הוי בזה גנאי וקלון אביהם ביותר מן חוב אחריות. ע"כ העיקר כמש"כ הסמ"ע שם דגם חוב שחייב להערב הוי לוה רשע בפני הבריות. דזהו כש"כ מן חוב אחריות דמצינו להדיא דה"ל לוה רשע גבי נוגע בעדות וגם הש"ך לא כתב שם רק בלשון אפשר כנ"ל וכה"ג כתב הש"ך בסי' ל"ז ס"ק י"א דבחוב נזקין לא ה"ל לוה רשע כו'. והתומים בסי' ל"ז ס"ק ה' חולק שם על הש"ך והעלה דאף בחוב נזקין ה"ל לוה רשע כו' ע"ש: וע"פ סברת הש"ך דכתב דבנזקין לא ה"ל לוה רשע. א"כ לפ"ז י"ל דבחוב נזקין לא יהיה בזה מצוה על היורשים לפרוע חוב אביהן דהוי כש"כ מן חוב אחריות דמצינו דה"ל לוה רשע כו' ואפ"ה ליכא בי' מצוה על היורשים לפרוע חוב אביהם. א"כ כש"כ בחוב נזקין דליכא בי' לוה רשע גבי נוגע בעדות לשי' הש"ך דוודאי לא הוי בזה מצוה על היורשים כו'. ולפ"ז במה שהביא הרא"ש בב"ק פ"א סי' י"ט בשם ר' אפרים שכתב לחלק דאף האידנא דתקנו הגאונים לגבות ממטלטלי אינו רק בחוב הלואה וכתובה ולא בנזקין משום דבמילתא דלא שכיחא לא תקנו. והרא"ש חלק עליו משום דבדורות הללו משועבדים מטלטלי כקרקע מן הדין כו' וכן הוא שי' הרי"ף והרמב"ם שם והובא זה בטור סי' תי"ט ובש"ך סי' תי"ט ס"ק ה' ובטור סי' ק"ז ע"ש. ואי נימא כמש"כ הש"ך דבחוב נזיקין לא ה"ל לוה רשע כו'. א"כ הא יש לחלק בפשיטות דלמא לא תקנו כן הגאונים רק בחוב הלואה וכתובה דה"ל מצוה על היורשים כו' משא"כ בנזקין כיון דלא ה"ל לוה רשע כו'. א"כ מה"ט לא שייך בי' למצוה על היורשים כו' ע"כ אפשר דלא תקנו הגאונים לתקנתן בזה. ומדלא כתבו כולם כן מוכח דבאמת גם בחוב נזקין שייך מצוה על היורשין כמו דסתמו בזה ובוודאי ה"ל בחוב נזקין ג"כ לוה רשע כו' וכמש"כ האו"ת שם דכיון דחייבה תורה לשלם בנזקין א"כ ה"ה כמו מלוה ואדרבה החמירה תורה עליו לשלם במיטב עכ"ל האו"ת. ומשמע מזה דאף בנזקי ממונו כמו בור ושור וכה"ג ג"כ ה"ל לוה רשע כו' כיון דהחמירה התורה בהו ג"כ לשלם במיטב ושייך גם בהו סברת האו"ת הנ"ל. וכן במה שהזיק בשוגג כיון דאדם מועד לעולם כו' דבכל זה ה"ל לוה רשע כו': ולכאורה יש להעיר במה דפריך הש"ס בב"ב (דף קע"ה) למאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא מהא דחופר בור ברה"ר דחייבים לשלם דמי השור. ולפי המבואר בירושלמי בחגיגה פ"א סוף הל' א' דאף לשמואל דס"ל שעבודא לאו דאורייתא עכ"ז בירשו קרקע תובעין וכגירסת הקרבן העדה שם. [ועיין בירושלמי שקלים פ"א ה"ד לתבוע תובעין כו' וקצרתי]. והכוונה הוא משום מצוה על היורשים כו' דבירשו קרקע נחתינן רק חד דרגא מן מ"ד ש"ד. ומצינו בב"מ (דף צ"א ע"א) בחוסם פי פרה לוקה ומשלם ומתרץ רבא דמשלם לצי"ש. ועיין בתוס' שם ד"ה בבא לצי"ש כו' אלמא דאף דנקטו שם סתמא משלם ובכל דוכתי דנקטו לתשלומין בשואל ושוכר בחיוב מזונות הפרה וכה"ג הוי זה חיוב גמור ע"פ דין. ואפ"ה מפרשינן הכא להך משלם דהוא לצי"ש. א"כ ה"ה יש לפרש להא דקתני חייבין לשלם דמי השור דזהו למצוה על היורשין אף למ"ד שעבודא לאו דאורייתא: ואף דאמרו בלשון חייבין לשלם מ"מ הא מצינו גם לשון זה בב"מ (דף קי"ד ע"ב) ת"ר המלוה חבירו אינו רשאי למשכנו ואם משכנו חייב להחזיר לו. והא בהשבת העבוט לא כפינן משום דהוי מצוה שמתן שכרה בצידה כמבואר בח"מ סי' צ"ז. ואף במשכון שלא ברשות מבואר שם בסמ"ע ס"ק ט"ו דאין כופין. ואפ"ה אמרו בזה לשון חייב להחזיר. א"כ תקשה דמאי פריך הגמ' הכא על מאן דס"ל שעבודא לאו דאורייתא מהא דתני חייבין לשלם. הא י"ל דהך חייבין זהו למצוה על היורשים משום מצות כיבוד אב אף דלא כפינן ע"ז משום דה"ל מתן שכרה בצידה. ועיין בח"מ סי' ק"ז בסמ"ע ס"ק ב' ובש"ך ס"ק א'. ואין לחלק דשאני בהשבת העבוט דאין כופין בזה לעולם בשום אופן ועיקר חיובו תמיד הוא רק למצוה ע"כ שייך שפיר למיתני בי' לשון חייב. משא"כ בחוב נזקין דבכ"מ חיובו הוא בכפיי' ממש. ע"כ דוחק לומר דהך חייבין הוא למצוה. דז"א דהא מצינו בהך דחוסם פי פרה משלם דאף דבכ"מ הוי כה"ג חיוב גמור כנ"ל מ"מ מוקי רבא התם דהך משלם הוא לצי"ש. ועיין בתוס' ב"מ שם ד"ה בבא לצי"ש כו' במה שהקשו תנא תני ישלם כו' ומה דתי' בתי' השני שם וכן בתי' ג' שם. א"כ תקשה דמאי פריך הש"ס הכא מן ברייתא דחופר בור כו'. הא י"ל דזהו משום מצוה על היורשים כו' ע"פ מצות כיבוד אב. וכן הקשה הש"ס בערכין