נחל יצחק חלק ב תיח

לידי תקלה. דהא כזה לא מקרי תקלה כ"כ ע"כ שפיר כותבין שטר ללוה בלא מלוה בשטרי אקנייתא ואינו קשה כלל וגם הא לא הוי זה רק חשש בדרבנן: והנה התוס' כתובות (דף פ"ו) ד"ה לאשה לא יהבינן הקשו דאיך אמרו לעיל דינתן לכתובת אשה והכא מקדמינן לבע"ח כו'. ואי נימא דדוקא חוב הלואה מקדמינן א"כ הא הוי מצי התוס' לתרץ דהא דמקדמינן לעיל כתובה היינו נגד ב"ח שלא ע"י הלואה. משא"כ חוב הלואה קודמת לכתובה. ומדלא מחלקי שם בזה מוכח ג"כ דלא מחלקינן. וכמש"כ דאף חוב שלא ע"י הלואה דינה כמו חוב הלואה ושפיר הקשו התוס' וש"פ שם. אך זה יש לדחות דא"כ אמאי אמרו שם מאי כושל ריו"ח א' כתובה. הא המ"ל דכושל זהו חוב הלואה. ומדלא אמרו כן ע"כ שפיר הקשה התוס' כנ"ל: אך כבר נתבאר להוכיח דלא מחלקינן בין חוב ע"י הלואה לחוב שלא ע"י הלואה. וכן מוכח מן הב"ח והב"ש לאה"ע סי' קי"ג סעי' ו' ב"ש ס"ק ט"ז גבי מי שיש עליו אלמנה ובת דאלמנה קודמת נגד עישור נכסי. והקשה הב"ש מ"ש מבע"ח וכתובה דכתובה נדחה כמבואר בסי' ק"ב. ותי' דשא"ה דשניהם המה חוב של אביהם משא"כ עישור נכסי הוא בע"ח של יורשים ומזונות אלמנה היא בע"ח של אביהם עכ"ל. וכ"כ שם הב"ח. ולפ"ז מוכח דס"ל דאין לחלק ביניהם וכמש"כ דאל"כ אין מקום לקושיא הנ"ל דהא שאני חוב דהלואה דשייך נעילת דלת וחסר והוציא מעות משא"כ חוב עישור נכסי דלא הוציאה מעות על זה. ומדהקשו כן מוכח דס"ל כמש"כ דאין לחלק ביניהם. וכבר נתבאר לעיל ג"כ דבבינונית ג"כ חוב שע"י התחייבות במתנה ג"כ דינו בבינונית: וכן מוכח קצת מהא דכתובות (דף ק"י) דמקשה הגמ' על מאן דס"ל הפוכי מטרתא ל"ל מהא דתנן שם במשנה שנים שהוציאו שט"ח זע"ז דזה גובה וזה גובה ומתרץ בלוה זה לעשר וזה לחמש. והא המ"ל דמיירי ששט"ח ראשון הוא שטר חיוב בהתחייבות בעלמא ושט"ח ב' הוא שטר הלואה. וע"כ זה גובה וזה גובה משום דהראשון דינו בזיבורית והשני בבינונית ולא שייך בזה כלל הך דבשל עולם כו'. דהא אין דינו של הא' רק בזיבורית. ומדלא אוקמי בכה"ג מוכח דגם חוב שע"י התחייבות ג"כ דינו בבינונית ומה דאמרו משום נעילת דלת הוא לאו דוקא כמש"כ התוס' בסוף ב"ב: וכן מצינו בנימוקי פ' בתרא דב"מ גבי הבית והעלי' של שנים שנפלו א' בעל העלי' לבעה"ב לבנות והוא אינו רוצה הרי בעל העלי' בונה הבית ויושב בתוכה כו'. וכתב הנימוקי שם למה אינו כופה לבעה"ב לבנות כבר הקשו בירושלמי ותי' בהלך למדה"י. והרשב"א כתב דהירושלמי ס"ל כרב אחא שר הבירה דאין נפרעין שלא בפניו. אבל אנן קיי"ל נפרעין שלא בפניו אם איתא דבישנו כופין גם באינו כאן ג"כ יורדין שלא בפניו כו'. ועיין בב"י בח"מ סי' קס"ד מזה. ואף דבכתובות (דף פ"ח) אמרו דנפרעין שלא בפניו בכתובה משום חינא אבל לבע"ח לא ורבא אמר רב נחמן דגם לבע"ח נפרעין שלא בפניו משום נעילת דלת בפני לווין. א"כ לפ"ז יש לכאורה לדון בשותפין בבית ועלי' דלא שייך חינא ונעילת דלת בפני לוין דאין נפרעין שלא בפניו. ואפ"ה חזינן לרשב"א והנימוקי דכתבו בפשיטות דלמאי דקיי"ל נפרעין שלא בפניו דה"ה בשותפות נפרעין שלא בפניו כנ"ל. א"כ מוכח דהאי נועל דלת בפני לווין הוא לאו דווקא. ועיין בערכין (דף כ"ב) דאמרו דלכן נפרעין שלא בפניו שלא יהא כל אחד נוטל מעות חבירו והולך למדה"י. אך בכתובות אמרו בלשון דאתה נועל דלת בפני לווין. וכבר נתבאר בהרבה ראיות דלשון נועל דלת בפני לווין הוא לאו דווקא וכמש"כ התוס' בסנהדרין (דף ג') וב"ב בסופו: היוצא לנו מכל זה דגם חוב הבא מחמת התחייבות בחנם ג"כ הוא בבינונית וגם לא מקדמינן לחוב הלואה כנגדו. וגם נפרעין שלא בפניו בזה כמו חוב הלוואה דקיי"ל נפרעין שלא בפניו. ואחר כותבי כ"ז ראיתי בספר שער המשפט בסי' ק"ב שכתב ג"כ להסתפק במחייב א"ע בדבר שאינו חייב אם הוא בזיבורית או בבינונית. וכן בסי' מ' כתב לדון דחוב הלואה קודם לחוב בחנם וכ"כ בסי' צ"ט ע"ש. אכן העיקר הוא כמש"כ ולא העיר בכל הנ"ל שכתבתי: סימן קו א (ש"ך ס"ק ו') הביא תשובת מבי"ט דבשטר שאינו מקויים והלוה מודה שכתבו דגובה מלקוחות והש"ך הביא התוס' דב"מ (דף ע"ב ע"א) ד"ה אמר אביי כו' דכתבו ג"כ כן. אבל הביא שיטת רוב פוסקים החולקים ע"ז ע"ש: ענף א ולפענ"ד נראה להוכיח מן התוס' שבת (דף ע"ח ע"ב) ד"ה ת"ק סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו כו' והקשו דמה תועלת יש בשטר כו'. וי"ל דמועיל לו השטר דמתוך כך כו' אי נמי לטרוף ממשעבדי אם יודה הלוה שאינו מזוייף עכ"ל. הרי להדיא דס"ל להתוס' שבת הנ"ל. דאף למ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו מ"מ מהני הודאת הלוה אף לטרוף ממשעבדי וכשי' המבי"ט הנ"ל: והנה הקצה"ח הביא להוכיח מן רש"י ב"מ (דף ז' ע"ב) ד"ה שטרא דאית בי' זמן כמה שוה כו' דמודה בשטר שכתבו מהני אף לגבות מן משעבדי. אבל כבר הקדימו בראי' זו התומים הכא ס"ק ג'. אלא שכתב לחלק די"ל דשאני למ"ד מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו. אבל למ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו דהוי טענת מזוייף טענה מעליא דמהימן במיגו דמזוייף ע"כ י"ל דלא מהני הודאת הלוה כמש"כ הש"ך ע"ש בתומים. אבל מהתוס' שבת הנ"ל מוכח דאף למ"ד מודה בשטר צריך לקיימו וכמו שאמרו שם בטעמא דת"ק. ועכ"ז ס"ל להתוס' דמהני הודאת הלוה ומוכח מזה כשי' המבי"ט. וגם בהגהות הב"ח שם בשבת נ"ב בזה הלשון דלכן מהני הודאת הלוה דלא חיישינן לקנוניא אלא היכא דאיתרע שנאבד ומצאו ע"ש. וזהו כשיטת הסמ"ע בסימן ל"ט סעיף ט' ס"ק כ"ד ובסי' ע"ט ס"ק ל"א דאף היכא דיכול לטעון פרעתי. עכ"ז אם מודה שלא פרעו גובה מלקוחות ולא חיישינן לקנוניא. משום דס"ל כעין סברת הב"ח הנ"ל דלא חיישינן לקנוניא אלא היכא דאיתרע. אבל הש"ך בסי' ע"ט ס"ק למ"ד חולק על הסמ"ע בזה דכיון דנאמן לומר פרעתי אינו גובה ממשעבדי משום קנוניא. ולא מחלק דשאני היכא דאיתרע. וכ"כ בסי' ל"ט ס"ק כ"ד. ובסי' נ"א ס"ק א'. ועיין בש"ך סי' ס"ט ס"ק ו'. אך לשיטת הש"ך הנ"ל דס"ל דכל מקום דנאמן לומר פרעתי אינו גובה מלקוחות משום קנוניא אינו קשה מהתוס' שבת הנ"ל. די"ל דשא"ה כיון דמה"ת לא בעי קיום ע"כ מהני הודאתו בזה. וכמש"כ הש"ך סברת החילוק הנ"ל כאן על דברי הריב"ש שם. ועוד דהא שי' הש"ך הכא בסי' ק"ו דאף במודה הלוה על שטרא. דמ"מ אינו גובה מלקוחות ולא ס"ל כהתוס' שבת הנ"ל. והתוס' דשבת אזלי בחדא שיטה כמש"כ התוס' בב"מ (דף ע"ב ע"א) ד"ה אמר אביי כו' דכתבו דלא שייך לגרוס שם א"צ לקיימו. ועכ"ז לדינא העיקר כמו דהעלה הש"ך דלא כהמבי"ט דהא הביא כמה פוסקים ראשונים דחולקים בזה: והש"ך שם הביא לסוגיא דעובדא דפרדיסא דב"מ (דף ע"ב). ולכאורה יש להוכיח מהאי סוגיא דלא כהסמ"ע והב"ח הנ"ל דס"ל דלא חיישינן לקנוניא אלא היכא דנפל איתרע. דהא הגמ' מקשה שם עלה דלשבח קרקעות כיצד הרי שגזל שדה כו' נימא לא ניתן ליכתב. וקשה דהא י"ל שא"ה במוכר שדה דאף דמחמת דלא ניתן ליכתב נתבטל השטר מ"מ הא לא גרע ממוכר שדהו בעדים דמבואר בב"ב (דף מ"א) דגובה ממשעבדי. ומצאתי קושיא זו בפני יהושע לב"מ (דף ע"ב). ותי' דעיקר קושיות הגמ' הוא דכיון דנתבטל השטר א"כ ממילא לא גבי ממשעבדי משום חשש פרעון ואף