נחל יצחק חלק ב תיד

כו' כתבו לפרש דהא דתנאי כתובה ככתובה אינו שייך זה אלא במה דבשארי חובות דלאו הלואה אין דינן כן אלא מצד דהוי תנאי כתובה ככתובה אתו עלה. ואי נימא דבכל חוב דלאו הלוואה ג"כ דינו בזיבורית משום דלא שייך ביה נעילת דלת. א"כ תקשה למה אמרו תנאי כתובה ככתובה גבי תוס'. הא אף אם לא היה דינם ככתובה ג"כ אינו גובה רק מזיבורית כמו כל מילי דלאו הלוואה ולא חסר והוציא מעות דדינו ג"כ בזיבורית. א"כ מוכח מזה דכל חוב אף דלא הוי חוב הלוואה ג"כ דינו בבינונית דלא פלוג חז"ל בתקנתם. אלא חוב כתובה שאני דיותר משהאיש רוצה לישא כו'. כמבואר בגיטין (דף מ"ט) ובתוס' שם (דף מ"ח) ד"ה וכתובת אשה. וכדמשמע מהא דאמרו בכתובה שם דלכן דינה בזיבורית משום יותר משהאיש רוצה לישא כו'. משמע דלולי זה היה דין כתובה שוה לבע"ח אף היכא דלא שייך נעילת דלת כ"כ משום דלא פלוג חז"ל בתקנתן: וכן מוכח ביותר מהא דכתובות (דף ס"ט) דאיתא שם גבי עישור נכסי דבע"ח דאבא הוא או דאחי הוא נפ"מ למגבא בבינונית דאי בע"ח דאחי דינה בבינונית ואי דאבא בזיבורית. וקיי"ל דבע"ח דאחי הוא כמבואר באה"ע סי' קי"ג דדינה בבינונית. אלמא דאף דזה אינו חוב הבאה מהלוואה ולא חסרה והוציאה מעות. אלא מצד תק"ח מ"מ דינה ג"כ בבינונית. אף דלא שייך נעילת דלת בפני לווין דהא אין זה חוב הבא מהלוואה. ועכ"ז דינה בבינונית משום דדוקא בכתובה ותוספת כתובה דשייך יותר משהאיש רוצה לישא כו' ע"כ דינה בזיבורית משא"כ היכא דלא שייך כן דינה בבינונית דלא פלוג בתקנתן. דפרנסה אינה כתנאי כתובה כמבואר בכתובות (דף ס"ח): וכן מוכח בב"ק (דף ז') וגיטין (דף מ"ט) באומר הרי עלי מנה לבדק הבית דלא יהא אלא בע"ח ובע"ח דינו בבינונית. אלמא דאף בחוב שהתחייב בעצמו ג"כ דינו בבינונית כמו חוב הלוואה. ועיין ברשב"א בגיטין דהקשה שם הא ז"א מה"ת ותירץ דעכ"פ מדרבנן ג"כ אינו רק בבינונית. הרי חזינן דדינו כמו חוב הלואה. וכן מורה לשון רש"י בגיטין שם. וכן איתא בירושלמי גיטין ר"פ הנזקין דקאמר באומר הרי עלי מאה מנה להקדש שלא תאמר יעשה בע"ח ויגבה בבינונית לפום כן צריך מימר קו"ח להקדש בעדיות. אך הראי' מהירושלמי יש לדחות די"ל דקאי שם למאן דס"ל בע"ח דינו בבינונית מה"ת ולא משום נעילת דלת כמבואר בירושלמי ר"פ הנזקין. אבל בש"ס דילן לא הובא שיטה זו ושפיר מוכח כנ"ל: והר"נ בכתובות ר"פ אע"פ כתב בכל הנך מילי דחשב התם דתנאי כתובה ככתובה דזהו מצד מקולי כתובה מפני שלא הוציאה כלום אבל בנדוניא אפשר דלא מקלינן ולפיכך לשבח ולזיבורית כו' דינם כחוב עכ"ל. אלמא דס"ל להר"נ דלכן כתובה בזיבורית לפי שלא הוציאה כלל. ולפ"ז יש לדון דה"ט שייך ג"כ בכל חוב שלא ע"י הלוואה דדינו בזיבורית. אבל באמת ז"א דהא כבר נתבאר בראיות דכל חוב אף שלא מחמת הוצאות מעות ג"כ דינו בבינונית. וכתובת אשה שאני דיותר משהאיש רוצה לישא כו' כמבואר בגיטין כנ"ל. וע"כ ברור דכוונת הר"ן הוא ג"כ דאף דכתובת אשה בזיבורית לפי שיותר משהאיש כו'. עכ"ז לא שייך זה אלא היכא שלא חסרה דבר. אבל במה דחסרה והוציאה אף דאכתי שייך הטעם דיותר משהאיש רוצה כו'. עכ"ז לא שייך טעם זה רק היכא דליכא חסרון מעות אז לא הקפידו בזה משום נעילת דלת דלא תרצה להנשא משום דיותר משהאיש כו'. דכיון דליכא חסרון מעות לא תקפיד. אבל בהוציאה מעות חסו עליה ג"כ דדינה בבינונית משום דבחסרון מעות תקפיד ולא תרצה להנשא. כמש"כ הר"ן גיטין ר' פ"ה וז"ל דמה שהביאה מאביה אם יהא בזיבורית ממנעי ולא נסבי ע"ש. וכן הרשב"ם בב"ב (דף קל"ב ע"ב) כתב לפרש דלכן אמרו מקולי כתובה משום דיותר משהאיש רוצה לישא כו'. ואין לנו הכרח לומר דהר"ן פליג על הרשב"ם. [ובכתובות (דף ק"י) איתא שם דמקולי כתובה דאמרו זהו לפי שכתובה דרבנן. אבל למאן דס"ל כתובה דאורייתא לא הקילו בכתובה גבי מטבע. אך אין לדמות תקנת חז"ל להדדי כמש"כ התוס' בכתובות (דף פ"ד) ד"ה לכתובת אשה ואכמ"ל]. ונתבאר דהך מקולי כתובה לא שייך אלא בכתובת אשה דיותר משהאיש כו' וכמש"כ הרשב"ם בב"ב כנ"ל: אכן יש להוכיח היפך מזה מן רש"י בכורות (דף נ"ב) במה דמבואר שם דאין הבנות נוטלות בשבח והטעם משום מקולי כתובה כמבואר שם בגמ' ופי' רש"י היינו שקיבל לזון בת אשתו. אלמא דאף במה דלא שייך יותר משאיש כו' רק כיון דהוי מתנת חנם מקלינן בזה דלא לגבות משבח וראוי ושייך גם בזה מקולי כתובה. אך התוס' שם חלקו על רש"י וכתבו דלא שייך זה רק בתנאי כתובה. משא"כ מזונות הבת של אשתו לא מקרי תנאי כתובה. משום דס"ל דלא שייך מקולי כתובה רק היכא דשייך יותר משאיש כו' וכן מוכח מהא דר"פ אע"פ דמני התם במה דת"כ ככתובה לשבח. משמע דמה דלא הוי מת"כ אין דינו ככתובה לענין שבח. אך אף לשי' רש"י נלפענ"ד לחלק דשא"ה דהא ידוע שיטת רש"י בכתובות ר"פ הנושא דאין יכול להתחייב בחיוב מחדש כי אם בשטרי פסיקתא כמבואר התם גבי קיבל לזון בת אשתו. ושם בירושלמי ר"פ הנושא הקשו דאמאי מהני חיובו לזון בת אשתו. ותירצו דעשו אותה כתוספת כתובה. וכן מבואר בירושלמי ר"פ אע"פ. אלמא דעיקר חיוב לזון בת אשתו לא מהני אלא משום דעשו זה כתוספת כתובה דכיון דניסת לו עבור זה ע"כ מועיל חיובו בשטר כמבואר שם כנ"ל. ולפ"ז שייך גם בזה לומר יותר משהאיש כו' ומקולי כתובה. כיון דע"פ דין לא מהני החיוב מחדש בשטר מפאת הבת אשתו עצמה רק עיקר חיובו מהני בשביל הנאת אשתו דרצונה בזה ע"כ ס"ל לרש"י שם דשייך גם בבת אשתו יותר משהאיש כו' לגבי שבח וראוי. משא"כ היכא דמועיל החיוב מחדש בשטר כדקיי"ל בסי' מ' לדידן. או בקנין וכסף לכו"ע בזה י"ל דזה דומה לחוב הלוואה כן י"ל בזה: א"כ נתבאר דאף דמבואר בהר"נ הטעם דלכן דינה בזיבורית משום שלא הוציאה כלל. אפ"ה הדין הוא דאף בחוב שלא הוציאה כלל ג"כ דינה בבינונית משום דגם בזה שייך שלא תנעול דלת כו'. ובפני לוין לאו דווקא כמש"כ התוס' בסנהדרין (דף ג') ד"ה שלא תנעול כ' גבי הא דאמרו דמדרבנן לא בעי דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת דכתבו התוס' שם דגם ירושת ומתנות וגזילות כו' בכולהו לא בעינן דו"ח שלא תנעול כו' ע"ש. אלמא דמצינו במה דאמרו בפני לוין הוא לאו דוקא. וכ"כ התוס' בב"ב (דף קע"ה) ד"ה לא מן היורשים כו' שכתבו שם דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא ואינו גובה מלקוחות רק מדרבנן משום שלא תנעול דלת דה"ה במכירה ונזקין כו' והביאו ראיה לזה מהא דסנהדרין (דף ג') הנ"ל ע"ש. [ועיין בסוף יבמות דאמרו שם כיון דאיכא כתובה למישקל כדיני ממונות דמי לגבי דו"ח. והנ"י שם כתב דלכן בכתובה לא בעי דו"ח משום חינא ע"ש]. וכה"ג כתבו התוס' בב"ק (דף ק"ד) ד"ה מלוה בע"פ כו' דשלא תנעול דלת כו' שייך ג"כ על גזילה ע"ש. ודלא כהשמ"ק שם: וכן מוכח לשיטת הרמב"ם המובא בח"מ סי' כ"ח דשטר לא מהני אלא מדרבנן שלא תנעול דלת כו'. והא גם בשטר מתנה מועיל שטר. וע"כ מוכח דלאו דוקא בהלוואה אלא ה"ה בשארי מילי ומפני תקנת השוק נגעו בה. ובלא"ה הא אמרו דמתנה כמכר בדוכתי' טובי. כמבואר בגיטין (דף נו"ן) גבי אין נפרעין ממשעבדי במקום שיש ב"ח דה"ה מתנה. ועיין בתוס' כתובות (דף מ"ט) ד"ה הוא ואשתו ניזונים כו' וכ"כ התוס' בב"ב (דף קע"ה) ד"ה הא דמקויים כו' גבי שבועת משעבדי דה"ה בטורף ממתנה נשבע וכדקיי"ל. וכן אי' בגיטין (דף נ"ט) גבי קטן דמתנתו מתנה מה"ט. ועיין בגיטין (דף י"א) בתוס' ד"ה כל האומר תנו כו'. וברא"ש ספ"א דגיטין. ובח"מ סי' סמ"ך גבי תקנת השוק במתנה. ובסי' ס"ו ש"ך ס"ק קי"ז וסמ"ע ס"ק פ"ד מזה