נחל יצחק חלק ב תיג

ולכן כתב הרא"ש בב"ב פ"ח סי' י"א הנ"ל בזה"ל דאם הלוותה האשה מנ"מ כו' ירית בעל ההיא מלוה שהרי שלא כדין הלוותה קרן של נ"מ שלה שהקרן ברשותו הוא כו' ולא עדיף ממכרה כו' משום דכלוקח ראשון שוינהו רבנן כו'. דכוונתו לאשמועינן דאף היכא דהיה הלוואתה שלא ברשות ובשליחות בעלה ג"כ הדין הוא דיורשה דכיון דהוי הבעל לוקח מחיים על הגוף על המעות. א"כ הוי הלוה שלקח המעות לרשותו כדין כל שואל שלא מדעת דהוי גזלן להיות חייב אף באונסין וכמו כן הלוה חייב לשלם להבעל מה"ט דהוי כמו גזלן של הבעל. אך היכא דמיירינן אם יזכה בגוף החפץ הנקנה בזה שפיר כתבו דאינו קונה להחטים אם השליח נתכוין לקנות לעצמו וחזר בו מקודם משיכה כנ"ל. אבל מצד שואל שלא מדעת דהוי גזלן נתחייב לבעל המעות וה"ה בנידון הלוואת אשתו שלא ברשותו ושליחותו דנתחייב מה"ט. וזהו דכתב הרא"ש שהבעל מוציא מידו ויורש אותן כו' היינו דמחמת זכותו להיות יורשה דשוינהו רבנן משום זה להיות לוקח עליהם דהוי משום זה לבע"ד של הלוה. ואשמועינן הרא"ש לרבותא זה וכש"כ בהלוותה ברשות בעלה דלא רצתה מעולם לקנות את ההתחייבות לעצמה דבזה פשיטא ביותר דיורשה בעלה מה"ט דעשאוהו ללוקח כמו שנתבאר לעיל. וכן יש לומר בכוונת הלבוש והח"מ. ולפי מה שכתבתי דעיקר החיוב של הלוה להבעל בהלוותה שלא כדין דזהו מצד דהוי שואל שלא מדעת והוי גזלן.. אין אנו יכולין לחייבו רק על הקרן ולא על הרבית שעלה על ההלוואה ויש להאריך בזה: והא דסיים הרא"ש בב"ב שם שהרי הקרן ברשותו הוא ליטול הפירות כו'. אף שכתבתי לעיל דעיקר הטעם של הרא"ש דיורשה הוא משום דהוי לוקח מחיים על הגוף ולא משום דאלמוה לקנין פירותיו דיהיה כקנין הגוף וכמש"כ הקצה"ח. אלא כמו שמוכח מן הרא"ש בב"ב פ"ג סי' נ"ג דהוי לוקח מחיים על הגוף וכמש"כ לעיל בארוכה ועכ"ז כתב הרא"ש הכא להטעם שהרי ברשותו הוא לאכול הפירות. א"כ מזה נ' דס"ל להרא"ש דהיכא דאין להבעל פירות לא עשאוהו ללוקח על הגוף וכמו דמוכח מהרשב"א המובא בש"ך הכא בסופו דס"ל להרשב"א דהוי לוקח מחיים על הגוף. והנה הרשב"א לחי' בב"ק (דף פ"ח) דהביא לדברי התוס' דכתבו שם דתק"א היה להיכא דסילק א"ע מהפירות או בנתן לה מתנה דגם בזה שייך תק"א וע"ז כתב הרשב"א שם לחלוק על דבריהם משום דכיון דאין לו פירות ע"כ לא שייך תק"א בזה: ומן הרשב"א לב"ק הנ"ל נראה דס"ל בדעת התוס' דס"ל לדינא דאף היכא דסילק א"ע מהפירות דעכ"ז שייך תק"א בזה. רק דחולק עליהם. א"כ מוכח מדבריו דס"ל דאין סברא לומר דהתוס' כתבו כן שם רק לריו"ח דקנין פירות כקנין הגוף אבל לר"ל דאין הכרח לדון לסברת התוס' י"ל דגם התוס' ס"ל לדינא דאם סילק א"ע מן הפירות דלא שייך בזה לתק"א כדקיי"ל כר"ל. ומדכתב הרשב"א דדעת התוס' הוא דאף היכא דסילק א"ע מן הפירות ג"כ שייך תק"א מוכח דס"ל להרשב"א בשיטת התוס' דאין סברא לומר דזהו פלוגתת ריו"ח ור"ל. וזהו דלא כהקצה"ח הכא דכתב לפרש די"ל דהתוס' כתבו כן רק לריו"ח ולא לר"ל דמן הרשב"א מוכח דאין סברא לומר כן: ולפ"ז שפיר כתבתי לעיל להוכיח מן שיטת התוס' לדינא דאף היכא דהיה ביד הבעל להמציא עצה ותחבולה דלא יחול מכירתה אף בלתי תק"א כמו התם בכותב לה דו"ד אין לי בפירותיך ובנתן לה מתנה דהיה יכול להתנות אז דזהו בתנאי דלא תמכור הנ"מ כו' וכמש"כ לעיל. ועכ"ז אמרו דדיינינן בזה לתק"א. א"כ מוכח כן לדינא ברור דאף היכא דהיה ביד הבעל איזה עצה שלא יצטרך לתק"א ולא עשה כן דאפ"ה דיינינן לתק"א. ואין סברא לומר דהתוס' לא כתבו כן רק לריו"ח ולא לר"ל. משום דאין לנו להרבות בפלוגתא בזה בין ריו"ח לר"ל. ומן דברי הרשב"א הזה מוכח כן: ונתבאר דהרשב"א ס"ל דהיכא דאין לו פירות דלא עשו בזה לתק"א דעיקרו הוי משום דהוי לוקח מחיים על הגוף וכשי' הרשב"א. וכמו כן מוכח מן הרא"ש דכתב שהרי ברשותו הוא ליטול הפירות אף דנתבאר בשיטתו דס"ל דעיקר תק"א הוי משום דהוי לוקח מחיים על הגוף כנ"ל. וע"פ דברי הרשב"א הנ"ל יש לדון בדברי הרשב"א בתשובה המובא בהרמ"א לאה"ע סי' צ' סעי' א' ובח"מ שם ס"ק ט' וב"ש שם ס"ק י"ב וקצרתי: נחזור לענינינו דנתבאר דאף היכא דהלוותה ברשות בעלה בעלה יורשה ומן דברי הרא"ש אין לסתור זה וכמש"כ בכוונת הרא"ש או די"ל דהרא"ש כתב כן לרווחא דמילתא. וזה ברור ופשוט דאין לדמות זה למה דמבואר באה"ע סי' צ' סעיף ט' גבי מכרה נ"מ דאם מכרה ברשותו דאינו מוציא מהלקוחות דשא"ה במכרה דכיון דמסכים במכירתה א"כ הוי כמו דמכר בעצמו לזכות שיש לו בהנ"מ דבמכירת שניהן חל המכירה כמבואר בב"ב (דף נ'). אבל בהלוותה מנ"מ דאף דהסכים להלוואתה אין בזה ראיה והוכחה דמוחל לה זכותו מה שיש לו ע"פ תק"א וזה פשוט. ומה"ט אין זה דומה כלל למה דמבואר באה"ע סי' ע"ד סעי' יו"ד דאם נדר ברשותה הנדר חל דשא"ה דהוי כמו דמחל לה בפירוש אבל בנותן לה רשות להלוות ליכא ראיה מזה דמחל לזכותו דזיכו לו מתק"א. וע"כ העיקר לדינא דאף דנתן לה בעלה רשות להלוותן ומתה דבעלה יורשה. וכן ראיתי בהפלאה בסי' צ' בס"ק ז' שכתב כן בקצרה ומש"כ הרא"ש שהרי שלא כדין הלוותה זהו לרווחא דמילתא ע"ש. וכ"כ באבני מלואים בסי' צ' בס"ק ה' בקצרה. וקיצרו בזה וכתבתי בעז"ה לבאר בארוכה כ"ז וצדדי הספיקות בענין הזה וכן הוא עיקר לדינא: סימן קד סעיף י שטרות שזמן כולם ביום אחד כו' ואין בנכסים כדי שיגבה כ"א מהם חובו מחלקין ביניהם כו': ונסתפקתי במי שיש עליו חוב הלוואה ועוד חוב התחייבות מה שהתחייב לאחד בחנם או לבנו באופן המועיל וזמן כולם ביום א' ואין לו רק לשלם לא' אם יחלוקו או דינתן לבע"ח של הלוואה כולו. ומה דהביאני להספק הלז הוא לפי מה דאמרו בכתובות (דף פ"ו) מאן דאיכא עליה כתובה ובע"ח ואין לו אלא חד ארעא לבע"ח יהבינן לאשה לא יהבינן יותר משהאיש רוצה לישא כו'. והרמב"ם ה' אישות פ' י"ז הל' ד' כתב דלכן בע"ח קודם כי הפסיד והוציא מעותיו. והאשה לא חסרה דבר ויותר משהאיש רוצה לישא אשה כו'. אלמא דלכן בע"ח קודם משום שהוציא מעותיו. א"כ ה"ה בנ"ד יש להקדים חוב הלוואה דהוציא מעותיו והב' הא לא הוציא מעות. ומה"ט גם באשה בנכסי צאן ברזל דינה כמו בע"ח כמבואר באה"ע סי' ק"ב סעיף ב'. וכן יש לדון לכאורה אף לפמש"כ רש"י ותוס' שם דלכן לבע"ח יהבינן משום נעילת דלת. א"כ אפשר דזה לא שייך אלא בחוב הלוואה ולא בחוב הבא עליו ע"י חיוב מחדש שהתחייב בעצמו. וכעין שכתבו התוס' בב"ק (דף י"ד) ד"ה ש"מ לוה ומכר כו'. ובקדושין (דף י"ג) ותוס' ד"ה אמר רב פפא כו'. ובשמ"ק לב"ק (דף ק"ד ע"ב) דכתב בשם רש"י דבנזקין וגזילה לא שייך נעילת דלת עי"ש ובתוס' ב"ק שם. א"כ אפשר לומר דה"ה בחוב שהתחייב א"ע מחדש דאפשר דלא שייך בזה נעילת דלת כ"כ.. ומה"ט יש להסתפק ג"כ במאי דקיי"ל ד"ת בע"ח דינו בזיבורית ומפני נעילת דלת בבינונית. דאפשר בחיוב מחדש שהתחייב בעצמו לא יהיה דינו בבינונית רק בזיבורית. דהא לא שייך בזה כ"כ נעילת דלת בפני לווין דהא לא הלווה לו כלל. וגם בנצ"ב יש פלוגתת הפוסקים אם דינו בבינונית או זיבורית כמבואר באה"ע סי' ק' סעיף ב': ענף א ונלפענ"ד להוכיח הספק הנ"ל מהא דכתובות (דף נ"ה) דאי' שם תנאי כתובה ככתובה דמיא נפ"מ לזיבורית. והתוס' שם בד"ה ולשביעית