נחל יצחק חלק ב תיב

ט"ו ובטור שם. ועיין ביו"ד סי' רל"ד סעי' ס"ב וביאור הגר"א זצ"ל ס"ק קכ"ב. ואפ"ה לא אמרו כפי תי' השני של התוס' בנדרים הנ"ל לחלק דבידה שלא תלך לבית אבי' וכן הוא ביו"ד סי' רל"ה סעי' ג' הרי דלדינא קיי"ל כתירוץ של התוס' בנדרים דלא מחלקינן בזה אלא בכל גווני דיינינן דאלמוה רבנן שעבודא וה"ה בנ"ד יש לדון ג"כ דאלמוהו רבנן לשעבודא דבעל כפי תק"א אף דהיה בידו שלא יצטרך לתק"א על דיעבד ולהוציא דלא פלוג חז"ל לתקנתם בזה. אך אפשר לחלק דשא"ה גבי קונם תשמישי עליך אם לא תלך לבית אביך יותר מחודש אם הוא דר עמה בעיר או יותר מרגל אם דר בעיר אחרת. דהא זהו דבר קשה עלי' כדאמרו בכתובות (דף ע"א ע"ב) דהמדיר את אשתו שלא תלך לבית אבי' דיוציא ויתן כתובה וכן הוא ביו"ד סי' רל"ה סעי' ג' ובאה"ע סי' ע"ד סעי' ד'. וע"כ י"ל דמה"ט ס"ל להתוס' בתי' א' והטושו"ע באה"ע ויו"ד דלא דיינינן להחילוק של התוס' בתי' השני דהוי בידה שלא תלך. משום דס"ל דקשה להכביד עלי' לעשות כן. ועדיין יש לדון ולהסתפק בנ"ד דהיה ביד בעלה למחות בידה שלא תלווה לאחרים וע"כ אפשר דלא תקנו בכה"ג לתק"א: וע"כ נלע"ד להוכיח ממק"א דאף היכא דביד הבעל לאיזה עצה ותחבולה שלא יהיה יכולת ביד האשה להפקיע שיעבודו אפ"ה אלמוה רבנן לשיעבודו והוא דאמר בקונם תשמישי עליך דמבואר בנדרים (דף ט"ו) ובכתובות (דף ע"א) דאינו חל הקונם משום דמשועבדת לו וכמש"כ הר"נ בנדרים שם דזהו משום דאלמוה רבנן לשיעבודי' דבעל. והא התם הוי ביד הבעל להפר הקונם שלה א"כ הא הוי ביד הבעל לעשות עצה ותחבולה זו בעת הקונם שלה ואז לא יצטרך למה דאלמוה רבנן לשיעבודו דהא בלא זה יש ביד הבעל להדר אחר עצה זו ולהפר נדרה ואף דבעבר יום שמעו והחריש ולא היפר אינו שוב בידו מ"מ הא ביום שמעו היה בידו להפר נדרה ועכ"ז חזינן דאלמוה חז"ל לשעבודו ועקרו לדבר איסור מה"ת בקום ועשה. וכן מוכח מהך דכתובות (דף נ"ט) בקונם מע"י לפיך דאינו חל בעודה תחתיו משום דאלמוה חז"ל לשיעבודו אף דהיה ביד הבעל להפר כמבואר שם דזה מקרי בינו לבינה. וכן מוכח מכתובות שם ע"ב ובתוס' ד"ה כגון שנדרה היא וקיים לה כו' שכתבו שם דליכא למימר דאסרה הנאת יניקתה עליו דכיון דמשעבדא לי' אין הנדר חל עכ"ל. ולא אמרינן דהא היה ביד הבעל להפר. ומוכח מן כל זה דאף היכא דהיה ביד הבעל להדר אחר עצה זו ולהפר נדרה. דעכ"ז אלמוה לרבנן שיעבודי'. וכש"כ גבי תקנת אושא דאין בזה דררא דאיסורא כלל רק דררא דממונא. דאלמוה רבנן לשיעבודו דבעל בכל גווני אף אם היה ביד הבעל למחות בידה בעת הלוואתה. ומה דיש להעיר מכל הנ"ל על תי' הב' בנדרים (דף ט"ו) הנ"ל יש לחלק דשאני היכא דהוי בידה בשוא"ת מן מה דהוי בידו בקום ועשה. ועוד יש לחלק בכמה גווני וקצרתי: ענף י ומצינו כן בתוס' ב"ק (דף פ"ח) וכתובות (דף נ') ובב"ב (דף קל"ו) ויבמות (דף ל"ו) שכתבו דלריו"ח איצטריך תק"א היכא שכתב לה דו"ד אין לי בפירותיך כו'. או בנתן לה מתנה כו' והא היה בידו שלא לכתוב כן ואז לא היה צריך לתק"א לריו"ח. והיה בידו להתנות בעת הסילוק אז בעת המתנה שזהו בתנאי שלא תמכור ואז היה מכרה בטל. ואפ"ה אמרינן דאלמוה רבנן לתקנתם. א"כ ה"ה לדידן דקיי"ל כריש לקיש ג"כ אמרינן דבכל גווני אלמוה לעשותו כלוקח על הנ"מ בעת דהיה בידה דלא מפקעינן זכותו דיש לה בנ"מ ליורשה. וכמו בכתב לה דו"ד אין לי בפירותיך אי נימא דשא"ה דבשביל טובה שעשה עמה לסלק א"ע מן פירותיה דאין סברא לומר דיופקע זכותו להיות יורשה וע"כ כתבו התוס' כן. א"כ כמו כן יש לדון לסברא זו בנ"ד דהא ג"כ עשה לה טובה במה שהסכים להלוואתה והיה להם פירות מהמעות ובלתי זה היה קשה להם להשיג רווח כזה ויש בזה רווח ביתא וכדאמרו בכתובות (דף פ') ובאה"ע סי' פ"ה סעי' י"ז ועשה טובה גם עמה במה שהסכים להלוואתה ע"כ אין לחלק ביניהם כלל. ואין סברא לומר דהא לא מצינו כן רק לריו"ח כתבו התוס' כן אבל לריש לקיש אין לנו הכרח לדון כן. דזהו דוחק דהא אין לנו להרבות במחלוקת בזה בין ריו"ח לריש לקיש. וכמו שאכתוב לקמן בעז"ה בהוכחה מהרשב"א לב"ק ועיין בקצה"ח כאן בס"ק ט'. וידעתי מה דיש לחלק דשאני בהך שכתבו התוס' בכתב לה דו"ד אין לי בפירותיך דלא אסיק אדעתי' דתמכור אותן לאח"ז ובעת דמכרה הא אינו בידו אז על איזה עצה שיהיה בידו לבטל מעשי' משא"כ בנ"ד הא בעת שהלוותה היה אז בידו למחות לה שלא תלווה. אבל גם זה הוא דוחק בפרט דהא נתבאר בראיות אחריני לעיל דאף היכא דהוי בידו לעשות עצה ותחבולה שלא יופקע שעבודו בעת שבאת להפקיע זכותו אפ"ה אלמוה חז"ל לזכותו וה"ה בנ"ד. וכן אין לחלק דשאני היכא דבידו בקום ועשה משא"כ היכא דהוי בשב ואל תעשה כמו היכא דלא היתה מלווה לאחרים בלתי הסכמתו ומעשיו דרוצה בזה. דגם זהו דוחק דהא עכ"פ היה בידו לעשות ולהדר אחר העצה דבידו דלא תחול מעשיה להפקיע זכותו וכדאמרו בקידושין (דף ס"ב) דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי. ולפ"ז מוכח דבכל גווני אף דהיה בידו בשוא"ת לבטל מעשיה ולא עשה כן דעכ"ז גם בכה"ג אלמוה לתקנתם: ולפי מה דנתבאר דאף היכא דהיה ההלוואה ברשות בעלה דג"כ יורשה בע"כ מוכרח לומר במש"כ הרא"ש שהרי שלא כדין הלוותה כו' דלרווחא דמילתא כתב כן הרא"ש. ועוד יש לומר בכוונת הרא"ש והוא די"ל דהיכא דהאשה הלוותה המעות ברשות בעלה אז בוודאי חייב הלוה לשלם להבעל דאף שאין יורש בראוי עכ"ז כיון דהוי לוקח מחיים על הגוף א"כ הוי הלוה לוה של הבעל מחיים על הקרן לפי שהבעל קנה את ההתחייבות של הלוה דהתחייב לשלם. וכמו בשולח ע"י חבירו מעות לקנות חטים ולא הודיע להמוכר דדיינינן דהמוכר מקנה לבעל המעות כדאי' בב"ק (דף ק"ב) ובח"מ סי' קפ"ג סעי' ד' וע"כ בזה הדין בפשיטות דבעל יורשה מה"ט. אבל אם הלוותה שלא ברשות בעלה בזה יש מקום לדון דאין בעלה יורשה לפי דהא היה רצונה לגזול מבעלה ולהפקיע הזכות שיש לו בהמעות. ומבואר בטור וש"ע בח"מ שם דהיכא דשליח זבין סתמא במעות המשלח וקודם משיכה הדר בי' דקנה השליח החפץ לעצמו. וע"ש בקצה"ח ס"ק ד' שכתב לפרש לשיטת הרא"ש דעיקר כוונת המוכר הוא לשליח אלא דשליח דעתו לזכות לצורך בעל המעות וכיון דקודם משיכה חזר בו השליח לקנותו לעצמו ה"ה לעצמו כו' עכ"ל. ועיין שם סעי' ג' ובש"ך ס"ק ד'. וכעין זה מבואר בסי' רצ"ב סעי' ז' גבי נפקד שנשתמש במעות צרורים דאם קנה איזה חפץ בהמעות אם נתכוין לקנות לעצמו קנה לעצמו. ולפ"ז היה נראה גם באשה דאינה רוצית לתת הפירות להבעל והלוותה שלא ברשות בעלה א"כ היה כוונתה לקנות לעצמה את השט"ח וההתחייבות שנותן לה הלוה. וכמו בקנה השליח חטים במעות המשלח והיה בדעתו לקנותו לעצמו דקנה לעצמו וה"ה בהתחייבות שלוקחת האשה מהלוה תמורת המעות כיון דרצתה לזכות לעצמה השט"ח והתחייבות של הלוה היה נראה לכאורה דאין יורשה בעלה להשט"ח וההתחייבות של הלוה דהוי ראוי ועיקר התחייבות הלוה שייך לה דהא לא נעשית לשליח הבעל וזכתה בעת ההלוואה לעצמה ומצד זכות ירושה הא אינו יורש בראוי. ועיקר מה דאנו דנין לזכות הבעל הוא מצד דהוי בע"ד של הלוה וזה אינו שייך היכא דרצתה לזכות לעצמה שלא בתורת שליחות. ואי דנימא דעכ"ז מחוייב הלוה לשלם להבעל משום הנאתו דהיה לו ע"י המעות של הבעל מצד דהוי לוקח על הגוף וכמו כל משתרשי לי'. עכ"ז היכא דלא היה להלוה הנאה כגון אם נאבדו המעות אצל הלוה אחר הלוואתו דכיון דלא נהנה א"כ אין מקום לחייב להלוה מצד הנאה שהיה לו מהמעות של הבעל. וגם לפ"ז הא יכול לטעון נאנסו וכה"ג. ואין לנו מקום לחייבו להלוה ליתן להבעל רק מצד התחייבות שנתחייב הלוה וכיון דלא היתה שליח הבעל בעת הלוואתה א"כ היה אפשר לדון בזה דאין יורשה בעלה כמו כל דין ראוי. כן היה מקום לכאורה לדון.