נחל יצחק חלק ב תי

דס"ל דגם בזה י"ל דהוי לוקח מצד תקנת אושא. והרא"ש ס"ל לחלק דבמלוה שקודם הנישואין דלא זכה בהם הבעל מצד תק"א כיון דלא היו ברשותה בעודה תחתיו. אבל בשיטת הרמב"ם י"ל דס"ל דאף במה שהלותה מקודם נישואין דיינינן ג"כ לתק"א והוכיח כן מהא דכתובות (דף פ"ה) דמודה שמואל במכנסת שט"ח לבעלה דאינה מוחלת משום דידו כידה ואף בנ"מ אינה מוחלת כמבואר בח"מ סי' ס"ו סעיף כ"ח וכמש"כ החלקת מחוקק שם ס"ק ח' בשם התרומות והרמב"ן וכ"כ הב"ש שם ס"ק א'. וההפלאה שם ס"ק א' כתב דמצד תקנת אושא אתי עלי'. ולשי' הרא"ש י"ל דלכן אינה מוחלת דזהו משום זכות פירות שיש לו אבל הרמב"ם ס"ל דמצד תק"א אתו עלה וע"כ ס"ל מה"ט דיורש מלות אשתו. [והנה השמ"ק לכתובות פ"ח כתב דעיקר תקנת אושא הוא כדי שלא תעקור זכות ירושתו. אבל לפי מה שהבאתי לעיל בשם הירושלמי ר"פ הכותב הטעם דמכרה בנ"מ בטל שלא תהא אשה מוכרת נכסים משל בעלה ותאמר שלי הן. לפי טעם זה י"ל דאף היכא דלא שייך ירושה ג"כ תקנו כן. וקצרתי בזה]. והא דפסק הרמב"ם דאין הבעל יורש נזקי אשתו הטעם בזה דהא כתב הב"ש בסי' פ"ג ס"ק ו' דחוב שמגיע לה א"צ הבעל להרשאתה אך נזקי אשתו צריך הרשאה משום דמה דלא אתי לידה מעולם שאני. הרי דשאני נזקי אשתו דלא הוי ידו כידה משום דבזה לא הוי כלוקח מתק"א אבל במה דאתי לידה כבר אף מקודם הנישואין זכה משום תק"א וע"כ א"צ הרשאה וכמש"כ התה"ד והובא באה"ע סי' פ"ה סעיף ד' ואפ"ה בנזקי אשתו צריך הרשאה אף דיש לו זכות בפירות וחזינן דמחלקינן כן ביניהם: ואחר כותבי זה מצאתי בעז"ה בשלטי גבורים לב"ב פ' יש נוחלין בהסוגיא שם (דף קכ"ה) דאין הבעל נוטל בראוי דכתב בזה"ל כתב ריא"ז ומז"ה כתב שאין הבעל יורש מלוה כו' וכבר ביארתי בק"ה שהבעל יורש כל מלוה שיש לאשתו ביד אחרים בין מלוה בשטר בין מלוה ע"פ ואפי' מעשה ידיה שלא גבתה לפי שאין הבעל בא לזכות בהן לאחר מיתתה אלא מחיי' הוא זוכה בהן ואם מכרה האשה בחיי' הבעל מוציא מהלקוחות עכ"ל הש"ג. וחזינן דאף במה דלא אתי לידה מעולם כמו מעשה ידיה שלא גבתה מ"מ ס"ל דיורשה. ועיין בסמ"ע סי' ק"ד ס"ק ל"ו ובש"ך שם למש"כ בשכר פעולה גבי ב"ח. וכן כתב בלשון דיורש כל מלוה דמשמע דאף בהלואתה שקודם הנישואין ס"ל ג"כ דיורשה בעלה מצד תקנת אושא. וע"כ מוכרח לחלק דשאני נזקי אשתו דהוי כמו שלא הגיע זמנה מחיים וכמש"כ הלח"מ פ"א ה' נחלות ה' י"א. ומה"ט ס"ל להש"ג דלא עשו בי' לתק"א. וכן ראיתי כעת בשמ"ק לכתובות (דף פ"ה ע"ב) ד"ה במכנסת שט"ח לבעלה כו' שכתב דלכן אינה יכולה למחול מפני שאין בה כח להפסיד זכות פירותיו וגם אם מכרה גוף הקרקע ומתה הבעל מוציא מהלקוחות כו' עכ"ל השמ"ק. הרי שנתכוונתי לדברי הש"ג והשמ"ק דכתב דהך מכנסת שט"ח לבעלה דאינו יכול למחול דזהו גם משום התקנה דמכרה ומתה דבעלה מוציא. וכן הש"ג כתב דבעלה יורש כל מלות אשתו אף במע"י שלא גבתה משום דהוי לוקח משום תק"א. וע"כ אין אנו צריכים לדחוקי בכוונת הרמב"ם די"ל בטעמו כמו שנתבאר בעז"ה: וההפלאה בק"א סי' צ' ס"ק ז' כתב לחזק שיטת הר"י בן מיגש דס"ל דמלוה לא הוי ראוי גבי ירושת הבעל דיליף כן מהא דכתיב גבי נזקין דאין בעלה יורשה משמע דרק נזקין מעטי' קרא ולא מלוה ע"ש. וי"ל ג"כ הטעם הוא דמלוה עדיף דכבר בא לידה משא"כ נזקין דלא הגיע לידה מעולם וכחילוק הב"ש הנ"ל: ונלע"ד להוכיח כשיטה זו מהך דכתובות (דף פ"ד) דאמר רב הלכה כרשב"ג ולא מטעמי' דרשב"ג ס"ל ירושת הבעל דאורייתא וכל המתנה על מש"כ בתורה תנאו בטל ורב סבירא ליה ירושת הבעל דרבנן וחכמים עשו חיזוק כו' ומקשינן ורב ס"ל ירושת הבעל דרבנן והתנן ריב"ב אומר היורש את אשתו כו' ואמר רב כו'. ויש להעיר בזה לפי מש"כ ההפלאה בכתובות (דף מ"ז ע"ב) ד"ה אמר רבא כו' במה דאמרו תקנו קבורתה תחת כתובתה דמה דהבעל יורש לנכסי צ"ב אינו רק מדרבנן משום דהוי ראוי דהא מלוה שעמו פלגי כדאי' בב"ב (דף קכ"ה) א"כ נדוניא דהוי כחוב אצלו הוי ראוי ואינו יורשה מה"ת רק מדרבנן עכ"ל ההפלאה. ועיין בהפלאה שם ע"א בד"ה כתב לה פירות כו'. ובהפלאה לק"א סי' צ' ס"ק ד'. ולפ"ז קשה במה דהקשו ורב ס"ל ירושת הבעל דרבנן והתנן ריב"ב כו'. הא י"ל דמה דאמר רב הלכה כרשב"ג ולא מטעמי' דמיירי בצ"ב ולרשב"ג לא בטל תנאו רק בנ"מ דיורשה מה"ת אבל בנצ"ב דאינו יורשה רק מדרבנן כפי שכתב ההפלאה לא בטל תנאו. ואשמועינן רב דאף בנדוניא דאינו יורשה לאידך פלגא רק מדרבנן דג"כ בטל תנאו משום דעשו חיזוק כו'. וגם בפלגא השנית אינו שייך לו רק מדרבנן וכפי שכתבו התוס' בב"ב (דף קכ"ו) ד"ה ובמלוה שעמו פלגי דתק"ח הוא ע"ש ובתוס' ב"ב (דף ס"ב) ד"ה איתמר כו'. [ודוחק לומר דכוונתם הוא דא"כ תפשוט מהתם להך דין דמלוה שעמו פלגי. דז"א דא"כ תקשה ג"כ לפי מש"כ ההפלאה הנ"ל בביאור קבורתה תחת כתובתה דתפשוט זה מהתם וע"כ מוכח דלא אמרינן כן וקצרתי]. ושפיר אשמועינן רב דאף בנדוניא דאינו יורשה רק מדרבנן דג"כ בטל תנאו ומצינו לרב דס"ל בב"ב (דף קכ"ד) דהלכה כחכמים דבכור אינו יורש מלוה דהוי ראוי וע"כ ירושת הבעל בנדוניא אינו רק מדרבנן. והא דס"ל לרב גבי יחזיר לבני משפחתה דירושת הבעל דאורייתא משום דהתם מיירי בנ"מ דהוי במוחזק. א"כ הוי מצי הש"ס לאוקמי כן והיה מתורץ לפ"ז על נכון לקושיות הש"ס. וקשה דאמאי הקשו הש"ס: ואין לומר בזה דלכן לא תירצו שם כן דא"כ הוי רב כטעמי' וכהלכתי' ורב מוסיף הוא וכדאמרו בכתובות שם בסוגיא. דז"א דהא י"ל דבאמת רשב"ג דקאמר אם מתה יירשנה מפני שמתנה כו' דכוונתו גם על צאן ברזל דאינו בעין דאם מתה יירשנה שמתנה על משכ"ב כו'. דהא סתמא קאמר דאל"כ ה"ל לפרש. וכן התוס' שם ד"ה וקסבר ירושת הבעל כו' כתבו דירושת צ"ב שכיח טפי מנ"מ הרי דקאי שם גם בנצ"ב. ומוכח מזה דרשב"ג ס"ל כשיטת רבי בב"ב דמלוה לא מקרי ראוי ע"כ אף בנצ"ב שאינו בעין יורשה מה"ת ושייך שפיר טעמי' דרשב"ג. אבל רב דס"ל בב"ב דמלוה לא מקרי ראוי ואפ"ה ס"ל דיורשה אף בהתנה שלא יירשנה דאף בירושת נצ"ב דהוי מדרבנן וכמש"כ ההפלאה דג"כ תנאו בטל משום דעשו חיזוק לדבריהם כשל תורה. וע"כ בנצ"ב הוי הלכה כרשב"ג ולא כטעמי' דרשב"ג דס"ל דיורש לנצ"ב מה"ת ורב לא ס"ל כטעמי' ועכ"ז ס"ל הלכתא כרשב"ג דיורשה אף בנצ"ב א"כ ה"מ הש"ס לאוקמי כן ולא להקשות כן על רב. ומדחזינן דהש"ס לא אמרו כן מוכח מזה לדינא כשיטת הר"י בן מיגש דס"ל לדינא דבעל יורש מלות אשתו מה"ת וכסברת ההפלאה בק"א סי' צ' לחזק שיטתו דרק בנזקין מעטי' רחמנא ולא מלוה והוא ראי' נכונה בעז"ה לשיטתו: אכן לפי מש"כ החלקת מחוקק בסי' צ' ס"ק ח' דבעל יורש מלות אשתו דת"י דדוקא בבכור דכתיב אשר ימצא לו אמרו דמלוה שעמו פלגי ע"ש ובב"ש ס"ק ט'. א"ש בפשיטות הא דכתובות דלא אוקמי כן משום דהא גם נדוניא זכה הבעל מה"ת בירושה למ"ד ירושת הבעל מה"ת אף למ"ד דמלוה הוי ראוי ומזה הסוגיא הוי ראיה נכונה לדברי הח"מ הנ"ל. אבל לפי המבואר בתשובת הרשב"א דהובא בח"מ וב"ש דגם במלוה דת"י הבעל אינו יורש רק מחצה דגם זה הוי ראוי יהיה מזה ראיה לשיטת הר"י מיג"ש כנ"ל. והא דתקנו קבורתה תחת כתובתה דכתובות (דף מ"ז) כתב שם ההפלאה שארי תירוצים ע"ש. ועיין בתוות יאיר סי' קכ"ב ובשבות יעקב סי' קל"א ובית מאיר סי' נ"ג וסי' צ' ובפני יהושע כתובות (דף מ"ז)