נחל יצחק חלק ב תט

ומתה קודם שגבתה דיורשה בעלה ולא הובא שום חולק ע"ז שם. ואף דהתוס' בב"ב (דף קכ"ד) ס"ל בזה דאינו יורשה עכ"ז לא חשו להביא לשיטת התוס' אף בשם י"א כלל. משום דאף לשיטת הרמב"ם דאינו מוציא בחיי' הגוף וכן לשיטת הסוברים הכא גבי שומא הדרא דאין לו דין לוקח מחיים על הגוף. מ"מ כיון דתק"א היה לעשותו כלוקח ראשון להוציא מהלקוחות דאלמוה לזכותו גבי זה בלבד כדי שלא תפקיע זכותו בירושתה. כמו כן הכא בהלוותה מנ"מ תחתיו דיורשה דזהו ג"כ מטעם זה דאלמוה חז"ל לגבי זה דיהיה כלוקח ראשון על המעות דהיה ברשותה בעודה תחתיו דלא תפקיע זכותו ע"י מעשיה דהלותה אותם ויש עליהם דין ראוי דע"פ דין לא היה יורשה ועכ"ז כיון דשוויי' לי' דין לוקח לאחר תק"א הדין הוא דיורשה משום זה וכדסתם המחבר בלא שום חולק באה"ע סי' צ' הנ"ל: וכבר כתבתי לעיל בשם הקצה"ח ע"פ דברי רש"י דב"ק דעיקר תק"א הוא משום דאלמוה לקנין פירותיו דיהיה כקנין הגוף. א"כ לפ"ז הדין נותן גבי הלואתה מנ"מ תחתיו דאינו יורשה וכמש"כ לעיל בארוכה דכיון דאינו בעין רק ראוי ע"כ אינו שייך בזה תק"א כלל כיון דעיקרו הוא משום דקנין פירותיו אלמוה דיהיה כקנין הגוף. וכן נראה מדברי הראב"ד דהובא בשמ"ק לב"מ (דף צ"ו) שכתב בלשונו דהא לא דמי קנין פירות דבעל לקנין פירות דעלמא כדאי' בהחובל דקנין פירות דידה כקנין הגוף הוא כו' עכ"ל. הרי דס"ל להראב"ד דעיקר תק"א הוא משום דאלמוה לקנין פירותיו דיהיה כקנין הגוף. וזהו כמש"כ הקצה"ח בשם רש"י. ועיין בהריטב"א לב"מ שם למש"כ שם בשם הראב"ד ועוד שם. ועכ"ז כיון דהמחבר סתם לדינא גבי הלואתה לנ"מ בסי' צ' כדברי הרא"ש לב"ב בלא שום חולק ולא הביא כלל לשיטת החולקים ע"ז הכי נקטינן לדינא. רק שהיה מקום להקשות על המחבר דסותר שיטתו למש"כ הכא באה"ע סי' צ' סעי' ט'. ולפי מה שכתבתי א"ש בפשיטות: והבית שמואל באה"ע סי' צ' סעיף א' בס"ק י"א כתב על הא דפסק המחבר בהלותה דיורשה בעלה דאף לדעת הרמב"ם דס"ל דאין מוציאין הגוף לא אמרינן דהוי ראוי חדא דהא הרמב"ם ס"ל דהבעל יורש מלוה כמש"כ המ"מ פ"א ה"ג גם י"ל הרמב"ם מודה במלוה דמוציאין ול"ד לקרקע דא"א להפסיד הקרקע עכ"ל. ותירוץ הראשון של הב"ש אינו ברור דהא בחוב שלא הגיע זמ"פ מודה הרמב"ם שאינו יורשה כמש"כ המ"מ פ"א ה' נחלות ה' י"א והלח"מ שם ביאר על מה שסתם הרמב"ם בזה משום דסמך על מש"כ הרמב"ם בהלכות נ"מ דהבעל אינו יורש נזקי אשתו כו'. וכ"כ הבית יוסף בטור אה"ע סי' צ' דבחוב שלא הגיע זמ"פ מודה הרמב"ם דאינו יורשה וכשיטת הר"י בן מיגש. א"כ עדיין תקשה אמאי סתם המחבר וכתב דמלוה דאחר הנישואין דבעלה יורשה וכדברי הרא"ש בב"ב הא אכתי ה"ל לחלק בין חוב שהגיע זמ"פ ללא הגיע זמ"פ לפי דברי הב"ש בתירוץ א'. ועוד קשה דהא שיטת הרמב"ם דבעלה יורש מלוה אף דהוי ראוי היא דעת יחידאה וגם אין יכול לומר קים לי כשיטת הרמב"ם אף בתפס וכמש"כ הב"ש בסי' צ' ס"ק ו' א"כ איך מצרפינן זה השיטה להלכה לאחר שהכריע המחבר לקמן סעי' ט' דאין מוציא הגוף במכרה נ"מ ולא הביא שם שום חולק זולת הרמ"א הביא שם שיטת החולקים. ואפשר דהמחבר ס"ל כמש"כ הרמ"א בח"מ סי' כ"ה סעיף ב' דאף כשאין הרבים מסכימים לטעם א' אזלינן בתרייהו ועיין בש"ך שם בס"ק י"ט ובמק"א הארכתי בזה. ועכ"פ תירוץ הב"ש הוא דוחק מאוד: וגם תי' השני של הב"ש אינו ברור במש"כ דגם הרמב"ם מודה דמוציאין ול"ד לקרקע כו'. דמה בכך דמוציאין הא כ"ז דלא הוציאו בחייו הוי ראוי כמו ספרים שנגנבו כש"כ באינו בעין דהוי ראוי לשי' הרמב"ם דלא הוי לוקח מחיים על הגוף כמו שהקשה הב"ש. ואפשר לומר דהנך שני תירוצים של הב"ש ביחד הם מספיקים לתרץ קושיות הב"ש. משום דעל תי' הראשון של הב"ש יש לפקפק כמש"כ לעיל דא"כ במלוה שלא הגיע זמ"פ דמודה הרמב"ם דאינו יורשה דזה הוי ראוי לשי' הרמב"ם דאין מוציאין הגוף וכמו שהקשיתי לעיל. וע"ז שייך לומר תירוץ השני של הב"ש דבמלוה מודה הרמב"ם שמוציאין מהלוה משום דיכול הבעל לומר דאינו מהימן לי על זכות הפירות ששייך לו דשמא יפסיד זכות פירותיו. ע"כ אף במלוה שהלותה על זמן ארוך ולא הגיע זמ"פ עדיין היה יכול הבעל להוציא אף בתוך זמ"פ ולתובעו משום דאין לה רשות להרחיב הזמ"פ בלא רשות הבעל. וכיון דהבעל היה יכול לתבוע מהלוה בחייה. [ועיין באה"ע סימן פ"ה סעיף ד' ובח"מ סי' קכ"ב]. הוי כמו הגיע זמ"פ דלא מקרי ראוי לשיטת הרמב"ם. וכיון דבזה מודה הרמב"ם דיורשה ע"כ שפיר יש לנו למינקט כפי תירוץ הראשון של הב"ש. ושני הסברות ביחד עולים יפה לתרץ קושיות הב"ש מעל המחבר שכתב בלשון הלוותה מנ"מ דמשמע דהלוותה בלא רשות בעלה וכמש"כ הח"מ שם בס"ק ט'. ואף דמלשון הב"ש משמע דכל תי' בפ"ע מספיק לתרץ קושייתו מ"מ י"ל כן אף דאין זה במשמעות לשונו כ"כ: ובפשטיות יש לומר בעיקר קושיות הב"ש דאינו קשה דאף להרמב"ם דאינו מוציא הגוף בחיי' מ"מ כשמתה אמרינן איגלאי למפרע דהוי לוקח מחיים על הגוף וכמש"כ הש"ך הכא. אלא כ"ז דלא נתברר זה הוי כמו כל תנאי דכ"ז דלא נתברר דיינינן דלא יצאו מרשות בעלים הראשונים משום דמוקמינן בחזקת מ"ק וה"ה הכא בספק מי ימות קודם דמספיקא אין מוציאין מחזקת מ"ק של האשה וע"כ כ"ז שלא מתה אין מוציאין הגוף מהלוקח ואף דהוי ספק בלהבא ובמק"א כתבתי דחזקה על להבא יש לדון לשיטות כמה פוסקים דאינו מועיל מ"מ הא במקום חזקת מ"ק דהוי חזקה אלימתא שאני. וגם הא הלוקח זוכה ע"פ דין תורה והבעל בא מצד תקנתא וספק תקנה מוקמינן על דין תורה. וכן הכא גבי שומא הדרא אינו רק מדרבנן ע"כ ממילא במקום ספק מוקמינן על דין תורה דמספיקא אינו מהדר ואין לחייבו משום ועשית הישר והטוב מספיקא וכמש"כ הקצה"ח הכא בס"ק ו' וכמבואר בסי' קע"ה סעיף ז' ובסעי' מ"ה בספק מצרנות דעל המצרן להביא ראיה. אבל הכא גבי ירושת מלוה שהלוותה תחתיו. כשמתה נתברר דהוי הבעל לוקח למפרע על הגוף וע"כ יורשה משום דהמעות שלה דהלותה נתברר דהיו אז מעות הבעל. וע"כ אינו קשה לקושיות הב"ש הנ"ל בפשיטות וא"ש למה שפסק המחבר באה"ע דבעלה יורשה להלוואתה בעודה תחתיו: אכן לפי מש"כ לעיל דאף לשיטת הירושלמי בהכותב דס"ל דאף שמתה לא דיינינן דאיגלאי למפרע דהיה להבעל קנין הגוף מחיי' וע"כ ס"ל להך תק"א דזהו משום דעשאוהו כלוקח לגבי זה בלבד וכמו שהבאתי בהוכחות דמצינו כן בכמה ענינים. לכן מתורץ שפיר בפשיטות קושיות הב"ש דאף דהמחבר ס"ל כהרמב"ם דהבעל אינו מוציא הגוף בחיי' מ"מ אתי שפיר מה שפסקו דבעלה יורשה למה שהלוותה תחתיו משום דהא לדבר זה בלבד אלמוה לשיעבודיה דבעל דיהיה כלוקח על הגוף לדבר פרטי הזה וזהו עיקר טעמא דתק"א וזה שייך ג"כ אף במה שהלותה בעודה תחתיו. וא"ש בפשיטות מה שפסק המחבר דבעלה יורשה להלוואתה וכמו מכרה בנ"מ ומתה דבעלה מוציא מהלקוחות: ענף ח ואבאר כאן שיטת הרמב"ם פ' א' ה' נתלות ה' י"א המובא לעיל בשם המ"מ שכתב דהרמב"ם ס"ל דהבעל יורש מלות אשתו והלח"מ שם הקשה מנזקי אשתו דפסק הרמב"ם דאינו יורשה וכתבו דהרמב"ם אזיל בשיטת הר"י בן מיג"ש דמחלק בין הגיע זמ"פ ללא הגיע זמ"פ ובאמת הרמב"ם סתם שם בזה. ולולי דברי הראשונים הללו היה נלע"ד לומר דטעמו דהרמב"ם הוא דלכן בעל יורש לכל מלות אשתו אף במה שהלותה מקודם הנישואין. משום