נחל יצחק חלק ב תד

אכן לפי גירסתנו בירושלמי וכמש"כ הרשב"א והר"נ מוכח מהירושלמי דאף כשמתה לא אמרינן איגלאי למפרע דהיה להבעל קנין הגוף בהשדה. משום דאי נימא דאיגלאי למפרע דהיה להבעל קנין הגוף בהשדה א"כ אמאי אינו מועיל מכירת הבעל מן הדין. דהא בכל קניות אף דלא היה מבורר דהשדה שייך להמוכר בוודאי רק ע"י איזה תנאי ועדיין לא נתברר קיום התנאי מ"מ כשנתברר לאחר שמכרה דהשדה שייך להמוכר למפרע ע"י קיום התנאי. דמועיל מכירתו להלוקח מה שמכר מקודם בירור התנאי וכמבואר בח"מ סוף סי' רי"א ובסי' רמ"ח סעי' ז' בהג"ה בשם תשובת הרא"ש. ועיין בתשובת פנים מאירות בסי' מ"ו. ולפ"ז תקשה לשיטת הירושלמי דאמאי תקנו באושא דאשה שמכרה ומתה דהבעל מוציא מהלקוחות והא לא היה מעולם זכות להבעל על קנין הגוף שלה אף לאחר דמתה. ומוכח מזה כדברי רש"י וכפי שכתב הקצה"ח דמשום דאלמוה לקנין פירותיו דיהיה כקנין הגוף וע"כ נתבטל מכירת האשה. אכן לשיטת הרא"ש וסייעתו דמשום דיש לו קנין הגוף מחיים אתו עלה תקשה דאמאי אינו חל מכירת הבעל בחיי אשתו אם תמות בחייו. ומזה הירושלמי ראיה לשיטת היש אומרים הכא גבי שומא דדוקא כשמתה האשה אבל לא בחייה משום דלא אמרינן איגלאי למפרע לאחר שמתה דהיה להבעל קנין הגוף והוי מזה סייעתא לשי' הזאת. ועיין בב"ש סי' צ' ס"ק ל"ט דהביא בקצרה לירושלמי הזה: ולכאורה אפשר לומר לפי מה דאמרו בירושלמי פ"ט ה"א שם לעיל מינה דאמר ר' אימי בשם ריו"ח בדין היה שאם מכרה ונתנה שיהא קיים כו' ולמה אמרו בטל שלא תהא אשה מוכרת נכסים של בעלה ואומרת שלי הן כו' ופי' הפ"מ שם אאשה דעלמא קאי כו'. ואמרו בלשון בטל ולא אמרו ע"ז בלשון מוציא מהלקוחות כדאמרו בש"ס דילן על תקנת אושא. הרי דעיקר תק"א היה לבטל מכירתה שלא תועיל במעשה מכירתה להפקיע זכות הבעל וממילא יורשה. אבל לעולם אין לו דין לוקח בחיי אשתו על נ"מ. [ועיין בירושלמי כתובות פ"ו הל' א' מה שאמרו טעם כזה על הא דמציאת האשה לבעלה והובא בתוס' קידושין (דף כ"ד) ובב"ש סי' פ"ד והדברים ארוכין]. אבל בש"ס דילן דאמרו בלשון הבעל מוציא מהלקוחות ובעל לוקח הוי דמשמע מזה דהוי לוקח ממש וכדאמרו הפוסקים מהן הרא"ש בכתובות פ"ד סי' י"ז והר"נ שם והרשב"ם בב"ב (דף נ' ודף קל"ט) ועוד פוסקים דהטעם הוא דכלוקח ראשון שוויוהו רבנן ומזה הוכיח הרא"ש וכתב שם דמוציא הגוף מיד. ולפי סברת הירושלמי דכתבתי דעיקר התק"א היה לבטל מעשה ידיה במכירתה א"כ לפ"ז הדין נותן במלות אשתו בנ"מ תחתיו דאין הבעל יורשה וכשיטת התוס' בב"ב (דף קכ"ד) דאף דנתבטל הלואתה מ"מ נשאר זה בדין ראוי דאין הבעל יורשה. כן היה אפשר לומר לכאורה: אכן באמת זה אינו דכיון דמבואר להדיא בירושלמי דאין הבעל כלוקח על הגוף בחיי אשתו אין לנו כח לסתור זה כל זמן שאין לנו הוכחה ברורה מהש"ס דילן דיפלוג ע"ז. ולכן יש להקשות על שיטת הסוברים דיש להבעל קנין הגוף מחיים דא"כ היה הדין נותן דתועיל מכירת הבעל להגוף בחיי אשתו אם תמות וכמש"כ הרשב"ם לדינא כן מה"ט בב"ב (דף נ') והרא"ש שם משום דכיון דכלוקח ראשון שווינהו רבנן ע"כ המכר קיים מתחלתו. רק הרא"ש כתב שם בשם ר' יונה לבטל זה משום שב"א. א"כ כיון דבירושלמי שננו מבואר הטעם דהוי כמו אב שמכר בחיי בנו כו' הרי מבואר דאין לבעל קנין הגוף מחיים ודלא כדברי הראשונים הללו. ועוד תקשה אף לפי דברי רש"י וכמש"כ הקצה"ח דמשום דאלמוה לקנין פירותיו דיהיה כקנין הגוף כו'. דהא שם בירושלמי מבואר דר' יוחנן אמר דמכרה היא ומתה מכרה בטל מצד תקנה. והא ריו"ח אית לי' קנין פירות כקנין הגוף א"כ לא היה צריך לתקנה בזה וכמו שכתבו התוס' בכתובות (דף נ'). ומש"כ התוס' דלריו"ח לא איצטריך לתק"א. הנה מירושלמי הזה מוכח דאף לריו"ח איצטריך לתק"א וכמש"כ השירי קרבן שם. וע"כ מוכח כתירוץ התוס' שם ובשא"ד דלריו"ח איצטריך להיכא דאין להבעל פירות. ולפ"ז מוכרח לומר דמשום דעשאו להבעל כלוקח ראשון אתו עלה לשיטת ריו"ח וכמש"כ הקצה"ח שם. וכיון דאמרו שם בירושלמי באותה סוגיא סמוך למימרא דריו"ח שם דאין להבעל קנין הגוף מחיים דלכן אמרו שם דלא מהני מכירתו מחיים אם תמות בחייו כנ"ל. א"כ תקשה קושיות הש"ך הכא דאמאי תקנו לתק"א דבעל מוציא מהלקוחות כיון דלא קנה לקנין הגוף כלל בחיי'. וכן אין לומר דמשום דאלמוה לקנין פירותיו דיהיה כקנין הגוף. דהא אף היכא דאין לו פירות ג"כ תקנו לתקנה זו דאל"כ א"צ לתקנה זו כלל לשיטת ריו"ח בעצמו. לכן תקשה לקושיות הש"ך הנ"ל והוכחות הב"ש כן בסי' צ"א ס"ק ו': ענף ד והנלע"ד בעיקר ביאור דין תק"א דמכרה ומתה דמוציא מהלקוחות הסבר אחר ע"ז בהקדם מה דמצינו כעין זה בכתובות (דף נ"ח ודף נ"ט) בסוגיא שם דאמרו דיכול להקדיש מעשה ידי אשתו דמתוך שיכול לכופה נעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיהן כו'. וזהו למ"ד דאינה יכולה לומר איני ניזונית כו' אבל למ"ד דיכולה לומר איני ניזונית כו' אינו יכול להקדיש מעשה ידי' אף ביקדשו ידיך כו'. וקשה דאמאי לא נימא דאף דיכולה לומר איני ניזונית כו' אפ"ה כ"ז דלא אמרה איני ניזונית כו' אז איגלאי מילתא למפרע דהקדיש דבר שלו וכדמצינו בפסחים (דף ל"א) דס"ל לאביי בהקדיש מלוה או זבין דחל הקדישו ומכירתו משום דבמטא זמני' ולא פריק שפיר אקדיש וזבין. הרי דאף דבעת מכירתו לא היה אז ברור דקאי אז ברשותי' אפ"ה אמרינן אח"כ איגלאי למפרע דמהני הקדישו ומכירתו. ורבא דפליג זהו משום דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה ואין להמלוה קנין בגוף השדה עד עת הגביי' רק בתורת שעבוד בעלמא. וכעין זה פסקו בח"מ סוף סי' רי"א ובסי' רמ"ח סעיף ז' בהג"ה בשם טור בשם הרא"ש כלל פ"א שאלה ב' ראובן שנתן מתנה ללוי והתנה עמו תנאי כו' זכה בנכסיו מכח שמעון עכ"ל וכתב הסמ"ע שם בס"ק ל"ב אע"ג דבשעה שנתן שמעון ללוי עדיין לא בא המתנה ליד שמעון מ"מ כיון דראובן כתב בלשון מתנה לשמעון במעכשיו אם יעבור לוי והרי עבר ה"ל כאלו בא לידו דשמעון בשעה שנתנו ללוי טור בשם הרא"ש עכ"ל. ומשמע מלשון זה דאף בעבר על התנאי בקום ועשה ג"כ אמרינן איגלאי מילתא למפרע דהיה ברשותו בעת מכירתו וחל מכירתו למפרע. ועיין בתשובת פנים מאירות בסי' מ"ו שהביא להך דברי הרמ"א דסוף סי' רי"א הנ"ל ופלפל בזה הרבה וכתב דבזה הדין פליגי אביי ורבא בפסחים (דף ל"א) אי למפרע גובה או מכאן ולהבא גובה דטעמו דרבא כיון דבעת הקדישו ומכירתו של המלוה היה בעת שלא נתברר אז דהשדה שייך לו ע"כ הוי זה אז כעין דבר שאינו ברשותו וע"כ אין ממש במכירתו והקדישו וביאר עפ"ז לשיטת הרמב"ם שם והעלה דהרמב"ם חולק על הדין דח"מ סוף סי' רי"א הנ"ל. אכן במק"א הארכתי בזה הרבה: ולכאורה יש להוכיח כפי המבואר בסוף סי' רי"א דאמרינן איגלאי למפרע ומהני מכירתו אף כ"ז דלא נתברר קיום התנאי. דבערכין (דף ל"א) אמרו למי חלוט ריו"ח א' לשני חלוט וכן פסק הרמב"ם ה' שמיטה ויובל פ' י"ב ה"ד. הרי דאף דכ"ז דלא הגיע כלות השנה בבתי ע"ח היה יכול המוכר הראשון לפדותה ולבטל המכירה. וכמבואר שם (דף ל"א ע"א) ובב"מ (דף ס"ג) דבית בע"ח ה"ז רבית גמורה אלא שהתורה התירה הרי דזהו דומה למכירת שדה על תנאי ואפ"ה מועיל מכירת לוקח א' ללוקח ב'. ולא אמרינן דהא כ"ז דהיה בידו של המוכר לפדותה מקרי אז ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין דאף בקרקע אינו מועיל מכירתו והקדישו כמבואר בב"מ (דף ז'). וע"כ מוכח דדיינינן בכה"ג לומר איגלאי למפרע דהיה אז ברשותו למפרע. וידעתי מה דיש לחלק בכ"ז דשאני היכא דהוי בעת המכירה