נחל יצחק חלק ב תב

כדמוכח בב"ק (דף מ"ב) דאין הבעל יורש נזקי אשתו כו'. וכתב הרא"ש ולי נראה דאם הלוותה מנ"מ שלה כשהיתה תחת בעלה ומתה ירית בעל ההיא מלוה שהרי שלא כדין הלוותה כו' ולא עדיף ממכרה שהתקינו באושא שהבעל מוציא מהלקוחות אע"פ שלא מכרה כ"א הגוף אחרי מותה והבעל הי' אוכל פירות בחייה אפ"ה מוציא הגוף מהלקוחות משום דכלוקח ראשון שוינהו רבנן וכש"כ אם הלוותה ממון שהיה בידה שהבעל מוציא מידו ויורש המלוה אבל אם מתו מורישי האשה והניחו מלוה ביד אחרים ומתה קודם שגבתה או אם היה מלוה ביד אחר כשלקחה ומתה קודם שגבתה בהך מלוה לא ירית בה בעל והיינו דומיא דנזקי אשתו עכ"ל הרא"ש. ודברי התוס' הללו הם בב"ב (דף קכ"ה ע"ב) ד"ה אמר ר"פ הלכתא כו': ואי נימא דעיקר תקנת אושא דבעל מוציא מלקוחות הוא כמש"כ הקצה"ח דזהו משום דעשאו לקנין פירות של הבעל דיהיו כקנין הגוף ולכן בטל מכירת האשה אבל אין להבעל קנין הגוף בנ"מ בחיי'. א"כ לפ"ז הדין נותן במלות אשתו שהלוותה בנ"מ תחתיו ומתה דאין הבעל יורשה כיון דהוי ראוי דהא אף דנימא דנתבטל ההלואה שלה שהלוותה להלוה. עכ"ז הוי ראוי כשהוציא הלוה המעות דהא אף בגזילה שייך ראוי כשאינו בעין. וכמש"כ החלקת מחוקק באה"ע סי' צ' ס"ק ח' ובח"מ סי' רע"ח. ובאינו בעין בוודאי הוי ראוי. א"כ אף דנימא דהמעות הוא בגזילה ת"י הלוה מ"מ הוי ראוי ולכן לשיטת הסוברים דאין לבעל קנין הגוף מחיים בנ"מ של אשתו ע"כ אין לדמות מלות אשתו למכרה נ"מ דהא יש לחלק בפשיטות דשאני מכרה בנ"מ דמוציא מהלקוחות משום דכיון דקנין פירותיו הוי כקנין הגוף ע"כ ממילא נתבטל מכירת האשה משא"כ במלות אשתו דאף דנתבטל ההלוואה מ"מ הוי ראוי. ומדחזינן דהרא"ש פסק לדינא דמלות אשתו שהלותה תחתיו בעלה יורשה מצד תקנת אושא דאשה שמכרה הבעל מוציא מהלקוחות. מוכח מזה דס"ל דעיקר תק"א הוא משום דיש לו קנין הגוף בנ"מ אף בחיי' ולכל הפחות כשמתה הוי הבעל לוקח למפרע על הגוף ודלא כהקצה"ח בכוונת הרא"ש דכתובות: ובאמת שיטת התוס' בב"ב דס"ל דאין הבעל יורש מלות אשתו אף דתקנת אושא דאשה שמכרה ומתה בעל מוציא מהלקוחות. ס"ל להתוס' לחלק דשאני מכרה נ"מ כפי סברת הקצה"ח ע"פ דברי רש"י בב"ק דאלמוה רבנן דקנין פירותיו יהיו כקנין הגוף ובטל מכירתה. אבל הלואת אשתו בנ"מ אף דנתבטל ההלוואה שהלוותה שלא ברשות בעלה והוו כגזילה ת"י הלוה מ"מ הוי ראוי. ולכן פסקו התוס' בב"ב דאין הבעל יורש מלות אשתו. והתוס' לטעמייהו אזלי דכתבו בב"ב (דף קל"ט) ד"ה והיורש את אשתו דמחיים אין לבעל אלא פירות וכפי שהובא התוס' הזה בש"ך כנ"ל. ובע"כ עיקר תק"א הוא ע"פ דברי רש"י בב"ק וכמש"כ הקצה"ח. והא שכתבו התוס' בכתובות (דף נ') ד"ה הבעל מוציא כו' וב"ק (דף פ"ח) ד"ה באושא כו' דתק"א היה היכא דכתב דו"ד אין לי בפירותיך. זהו רק לריו"ח אבל לדידן דקיי"ל כר"ל אין לנו הוכחה דתקנו אף כה"ג וכמש"כ הקצה"ח שם אכן מהרא"ש ב"ב פ"ח דין י"א מוכח דס"ל דהוי לוקח מחיים על הגוף: וכן מוכח מהרא"ש ב"ב פ"ג דין נ"ג שכתב לכאורה משמע מדקאמר דזבין איהו ומית אתיא איהי ומפקא אלמא דהמקח קיים כל ימי חיי הבעל אע"פ שהיא מעכבת על מכירת הפירות משום רווח ביתא מ"מ אינה יכולה לבטל לגמרי מכירת הגוף ואם מתה איהי איגלאי מילתא שהמכר קיים מתחלתו דבעל לוקח ראשון הוי אבל כשמת הוא נתבטל מכירת הגוף כו' ומיהו בירושלמי קאמר מכר הוא ומתה היא מכרו בטל ופי' הר' יונה ז"ל הטעם דאע"ג דהבעל לוקח ראשון הוי לכל דבר שהוא זכות לו אפ"ה משום שבח ב"א בטלו המכר לאלתר שאין ככוד לאשה שיהיו נכסים מכורים מעכשיו אע"פ שאינו מכר גמור אלא מכר על תנאי אם תמות בחייו הילכך המכר בטל מעכשיו כו' עכ"ל הרא"ש ועיין בפלפולא חריפתא אות ד' שם. [ושם מיירי במוכר בסתם דאי בהתנה הבעל המוכר לכשתמות זה תליא בפלוגתת ר"ת והפוסקים דח"מ סי' רי"א וברא"ש ותוס' כתובות (דף צ"א) וכמש"כ הח"מ והב"ש בסי' צ' סעיף י"ג בס"ק מ"ב וס"ק מ"ז ע"ש]. הרי מבואר בהרא"ש דהבעל הוי לוקח גמור על הגוף בחיי אשתו ולכן מועיל מכירתו להגוף בחיי' אלא משום שבח בית אביה בטלו זה. א"כ מוכח דס"ל להרא"ש דיש להבעל קנין הגוף מחיים ומה"ט תקנו באושא במכרה ומתה מוציא מהלקוחות וע"כ היה יכול למכור להגוף אם תמות דיהי' נקנה מעכשיו ללוקח דאי נימא דלכן מוציא מהלקוחות משום דאלמוה לקנין פירותיו דיהיו כקנין הגוף וכמש"כ הקצה"ח בשי' הרא"ש א"כ איך יחול מכירת הבעל מעכשיו לגוף הקרקע דהא לא היה לו אז שום שייכות כלל להגוף רק בהפירות בחיי' ולא בהגוף. ומוכח מזה דהרא"ש ס"ל דיש להבעל קנין הגוף אף בחיי'. וכן מה"ט ס"ל להרשב"ם בב"ב (דף נו"ן) דחל מכירת הבעל לגוף הקרקע בחיי' אם תמות משום דאזיל לשיטתו דס"ל להרשב"ם בב"ב (דף קל"ט) דהוי לוקח על הגוף בחיי' וכמש"כ הש"ך לתרץ לקושיות התוס' שם מעל הרשב"ם: ובאה"ע סי' צ' סעיף א' כתב המחבר לדינא בלא שום חולק בהלותה מנ"מ ומתה קודם שגבתה דבעלה יורשה. הרי דס"ל לדינא דאחר שמתה ה"ל בעל כלוקח על הגוף אף בחיי אשתו למפרע וכמש"כ הש"ך הכא לדינא דכן העיקר. ומה דהוכיח הקצה"ח שם דאין להבעל קנין בגוף בחיי אשתו מהא דאין יוצאין בשן ועין בנ"מ לא לאיש ולא לאשה כמבואר בב"ק (דף פ"ט). יש לדחות ראייתו דהא נתבאר דהרא"ש ס"ל בב"ב (דף נו"ן) הנ"ל דבעל אינו יכול למכור גוף הקרקע אם תמות דאף דהוי לוקח מחיים על הגוף מ"מ משום שבח ב"א בטלו זה וכמבואר באה"ע סי' צ' סעיף י"ג. ומה"ט אינו יכול לשחרר ולהפסיד זכותה דיש לה שבח ב"א. ואף לשיטת הרשב"ם בב"ב (דף נ') דחל מכירת הבעל להגוף אם תמות מ"מ מודה בשחרור שן ועין דהא אין יכול למכור קרקע לפירות משום רווח ביתה כמבואר בכתובות (דף פ') ואם היה יוצא העבד בשן ועין היתה מפסדת הזכות דרווח ביתה. וגם הא קיי"ל דבנתאלמנה ונתגרשה מכרה קיים כמבואר באה"ע סי' צ' סעיף ט'. הרי דיש לה זכות גם בחיי' ומה דהקשה הב"ש שם בס"ק ל"ט באמת אין זה קשה דהא אמרו בכתובות (דף פ"ג) וביבמות (דף ל"ט) דידו עדיפא מידה. ומשמע דעכ"פ גם להאשה יש לה יד ג"כ וע"כ מהני מכירתה כשתתאלמן ותתגרש. וכן ראיתי בהפלאה לק"א סי' צ' סעיף ט'. והתוס' בב"ב (דף נ') ד"ה קסבר קנין פירות כו' כתבו דלכן אין יוצאין בשן ועין לאיש משום דלא אלים להפקיע קנין פירותיו את קנין הגוף של האשה שיצאו לחירות. ועיין במל"מ ה' עבדים פ"ה ה' ט"ז והנה התוס' לשיטתייהו דס"ל דמחיים אין להבעל קנין הגוף וכמש"כ לעיל בשיטתם בוודאי א"ש מש"כ התוס'. אכן אף להסוברים דיש לבעל קנין הגוף מחיים ג"כ יש לדון כן כפי שנתבאר דיש לה קנין הגוף ג"כ. וע"כ אין יוצאין בשן ועין לאיש ולהפקיע זכותה דיש לה ג"כ קנין הגוף וכן ע"פ טעמים שנתבאר וע"כ אין מזה להוכיח ולדחות לשיטת הסוברים דיש לו קנין הגוף בחיי'. ונתבאר דשיטת התוס' בב"ב (דף קכ"ה) דאין הבעל יורש מלות אשתו אף במה שהלותה מנ"מ בעודה תחתיו דלא שייך בזה לתק"א משום דאזלי לשיטתייהו דס"ל להתוס' דעיקר תק"א הוא כדברי רש"י בב"ק וכפי שכתב הקצה"ח דעיקר זכותו הוא מצד דאלמוה לקנין פירותיו שיהיו כקנין הגוף וזה לא שייך במלות אשתו כנ"ל. אבל הרא"ש והשו"ע דפסקו דבעלה יורשה למלות אשתו משום תק"א משום דאזיל לשיטתו דס"ל בב"ב פ"ג (דף נו"ן) דלתק"א בעלה יש לו קנין הגוף בנ"מ בחיי' כנ"ל: