נחל יצחק חלק ב שצט

היכא דנולד לנו ספק לא מקרי דברים שבלב כלל כנ"ל. א"ש בהנך איבעיות דר"פ אלו מציאות בב"מ דפסקו דמהני תפיסה בספק אי נתייאשו הבעלים וכמבואר בסי' ר"ס סעיף ז' ולא אמרינן דהא הוי דברים שבלב וכנ"ל. ויש להאריך בזה וכן בפרטי דיני אונאה עפ"ז וקצרתי: וראיתי בפני יהושע לקדושין (דף י"ג ע"א) בהא דאמרו שם בגזל דידה בדשדיך מקודשת משום דאחילתי'. והקשה הא הוי דברים שבלב ולא מהני יעו"ש. אבל באמת אינו קשה דשא"ה דהוי כמו אנן סהדי דמחלה לו וכמש"כ הרא"ש שם סי' כ'. והוי אומדנא ברורה וכמש"כ הקצה"ח בהא דאלמנה ששהתה כ"ה שנים וכן בטענו חטים והודה בשעורים יעו"ש: היוצא לנו מזה דוודאי לא מהני מחילה בלב לכ"ע ואף הרשב"א מודה בזה אם לא היכא דאיכא אומדנא דמוכח. ולשיטת הרשב"א הנ"ל אף היכא דליכא רק ספק אומדנא אם מחלו או לא ג"כ הוי מחילה. ולהר"נ דכתב שם לתרץ בתירוץ אחר על קושיות הרשב"א מן נזירות ונדרים דמהני ידות ותי' דשא"ה דהענין מוכח כו'. א"כ להר"נ י"ל דאינו מוכח לומר דבספק במחשבתו יהיה מהני אף היכא דאינו סותר לפיו. די"ל דכיון דאין לפנינו הוכחה ברורה מקרי דברים שבלב. והא דתרומה ניטלת במחשבה דלא הקשה הר"נ מזה. י"ל דמשום דס"ל כשיטת התוס' וש"פ דהא דשבועות (דף כ"ו) מיירי התם בתרומת כהן. א"כ הא מתרץ הש"ס התם דתרומה הוי קדשים לגבי חול ולא ילפינן ע"כ אינו ראי' מהתם ולכן לא הזכיר זה הר"נ. רק היכא דהוי פירוש על דבריו בזה אף הר"נ מודה דמקרי דברים וכמש"כ הר"נ בקדושין (דף מ"ט) שם: ענף ה ויש עוד להוכיח דמחילה בלב לא מהני והא דקיי"ל בכתובות (דף פ"ו) ובח"מ סי' ס"ו דהמוכר שט"ח ומחלו דחייב לשלם להלוקח הזיקו. וקשה הא מבואר בגיטין (דף נ"ג) דהעושה מלאכה בפרת חטאת פטור מדיני אדם ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמי' היזק בדיני אדם נמי ליחייב ומפרק לה שהכניסה לרבקה ע"מ שתינוק ותידוש מי חטאת ששקל כו'. ופי' רש"י כיון דהפסול הוא מחמת מחשבתו שנתכוין שתדוש דמשום מעשהו מצי אמר לטובה הכנסתי' וגרמא בנזקין פטור דאמחשבה לא מחייבינן לי' כו' עכ"ל. ואף דעושה מעשה במה שהכניסה לרבקה עכ"ז כיון דבמה דהכניסה לא פסלה אלא עיקר הפסול הוי ע"י מחשבתו דחישב ע"מ שתדוש ע"כ בכה"ג מקרי גרמא בנזקין ופטור. ואי נימא דמחילה בלב מהני א"כ קשה אמאי חייב המוחל לשלם הא כיון דאי' במחשבה ויכול להוציא ענין המחילה ע"י מחשבתו. א"כ מבעיא להיות פטור כמו בעושה מלאכה בפרת חטאת דהכניסה בשביל שתינוק ותדוש. דהא כ"ז דלא אמר לנו דהיה כוונתו בשביל שתדוש לא מיפסלה דהא מנלן דחישב ע"מ שתידוש. וע"כ מיירי דאמר לנו להודיע לנו מחשבתו דחישב מתחלה ובדבר שבידו נאמן ע"א כידוע. ואפ"ה כיון דעיקר הענין יכול להוציא לפועל ע"י מחשבה בלבד לכן פטור לשלם. ומשמע התם ג"כ דאף דאומר כן בפירוש בעת דהכניסה לרבקה אפ"ה פטור כיון דיכול להיות כן ע"י מחשבתו. א"כ ה"ט שייך ג"כ במוחל השטר דיהיה פטור לשלם מה"ט. ומוכח מזה לכאורה דמחילה בלב לא מהני. ועוד דא"כ משכחת מוכר שט"ח ומוחל בלב דיפטר: ויש לחלק דשאני במוכר שט"ח כיון דלא ידעינן אם מחל לו בלב כ"ז שלא שמענו מפיו. ועכשיו דאומר לנו דחישב במחשבתו למחול דנאמן ע"י מיגו דאי בעי מחל בפירוש בפיו. וכיון דאם מחל בפיו בפירוש היה דינו לשלם. ה"ה עכשיו דאומר דהיה במחשבתו למחול דנאמן במיגו דמחלו בפירוש. וודאי דצריך לשלם. דלא יהא עדיף עכשיו טענתו מן טענת המיגו עצמו וכדמצינו בח"מ סי' ס"ו ש"ך ס"ק נ"ו במוכר שט"ח ואומר דמחלו מקודם דנמכר דחייב לשלם כל דמי שיווי השטר דלא יהא עדיף מן אלו מחלו עכשיו. וכיון דאינו נאמן לומר דמחלו מקודם כי אם מצד מיגו דמחלו עכשיו ע"כ חייב לשלם כל שיווי השטר. או דעכשיו הוא מזיק לו בדיבורו דאומר דמחלו קודם ע"כ דינו כמזיק ממש ע"ש. א"כ ה"ה במה דאומר דחישב במחשבתו למחול דנאמן ע"ז במיגו דמחלו בפירוש א"כ לא עדיף מאלו מחלו בפירוש דהיה חייב לשלם. דאל"כ איך יהיה מהימן במיגו הא י"ל דלכן לא רצה למחול בפי' כדי שלא יצטרך לשלם. ושאני בהכניסה לרבקה דהוי מילתא דאיסורא דנאמן לומר דחישב במחשבתו ע"מ שתדוש ג"כ. כמו כל ע"א דנאמן בדבר שבידו כמש"כ הרא"ש בגיטין (דף נ"ד) דבאיסורין ע"א נאמן בדבר שבידו. דאף היכא דאין לו תורת מיגו כ"כ. אפ"ה כיון דבידו לעשות כן מהימן וכמש"כ הרא"ש בגיטין שם גבי נטמא טהרותיך דלאו מטעם מיגו הוא דהא אי טמאינהו בעי שלומי ע"ש. וע"כ מקרי התם איתא במחשבה ולכן אף באומר בפיו בפירוש דרוצה שתינק ותדוש אפ"ה פטור כיון דיכול להיות ענין הלז ע"י מחשבה. משא"כ במוכר שט"ח דאינו נאמן רק בתורת מיגו ממש ולא מהני בזה מה שהיה בידו כבר כמו באיסורין. ע"כ אף דאומר דחישב במחשבתו למחול ג"כ חייב לשלם וע"כ לא מקרי אי' במחשבה: והא דכהנים שפגלו במקדש כו' אין ענין לכאן אף להסוברי' דע"י מחשבה בלבד הוי מפגל וכמש"כ המל"מ ה' פסולי המוקדשין פ' י"ג ה' א' ודלא כשיטת התוס'. משום דראיתי בריטב"א לגיטין (דף נ"ג ע"א) שכתב על הא דאמרו בעושה מלאכה בפרת חטאת כו' דפטור משום דכיון דליכא אלא מחשבה בעלמא לא חשיב היזק. ואע"ג דלעיל גבי פיגול אמרינן דחשיב היזק שא"ה דעבד איהו מעשה ובמחשבה נפסל המעשה אבל הכא דליכא מעשה אלא מחשבה לא עכ"ל הריטב"א. הרי דהריטב"א העיר בזה ותי' כנ"ל. וכוונתו במש"כ דהכא ליכא מעשה היינו דהא יכול לומר הכנסתי' לטובה וע"כ מקרי ליכא מעשה שלו בעת הדישה. ועיין ברמב"ם פ"ז ה' חובל ומזיק ה' ד' ובראב"ד שם וקצרתי: ועוד י"ל בזה לפמש"כ הרא"ש בב"ק פ"ט סי' י"ג דהא דעושה מלאכה בפרת חטאת דמיפטר זה אינו רק לרבנן דר"מ אבל לר"מ מחייב בדיני אדם ע"ש. א"כ שפיר אמרו במוחל שט"ח דחייב לשלם למאן דדאין דד"ג. וע"כ אף במוחל בלב חייב לשלם לדידן דד"ג. ועיין ביש"ש בב"ק פ"ט סי' כ"ו שכתב לפרש דברי הרא"ש הנ"ל דלא כתב כן רק לפי מה דמשני הגמ' התם בגיטין למ"ד היזק שאינו ניכר שמי' היזק דמ"מ פטור משום דאי' במחשבה. דז"א רק לרבנן דר"מ ולא לר"מ דמשום דר"מ ס"ל דאף דאי' במחשבה חייב. אבל לפי מאי דקיי"ל היזק שאינו ניכר לאו שמי' היזק ע"כ פטור אף לר"מ. וגבי נתייאש ולא גדרה שאני דהוי היזק דמינכרא ע"כ חייב באחריותו ע"ש ביש"ש. ועפ"י דברי היש"ש הנ"ל ניחא דברי רש"י בב"ק (דף נ"ו) שכתב גבי עושה מלאכה בפרת חטאת דמיפטר משום דהיזק שאינו ניכר לאו שמי' היזק. ולא כתב הטעם דאי' במחשבה דלכו"ע מיפטר משום זה. אבל לדברי היש"ש הנ"ל אתי שפיר דכוונת רש"י לפרש דלכו"ע מיפטר אף לר"מ לדידן דקיי"ל היזק שאינו ניכר לאו שמי' היזק וכמש"כ היש"ש. ולכן שפיר פריך שם הש"ס ותו ליכא והאיכא העושה מלאכה בפרת כו'. משום דלדינא כ"ע מודו בזה: ולפ"ז במוחל שטר שמכרו דהוי היזק דמינכר וכמש"כ הרשב"א בגיטין (דף נ"ג) והר"נ שם לבאר דמוחל שטר הוי היזק דמינכרא. ע"כ אף היכא דאיתא במחשבה עכ"ז חייב למאי דקיי"ל כר"מ דדאין דד"ג. דהוי כמו נתייאש ולא גדרה וכמש"כ היש"ש כנ"ל. וע"כ אינו מוכח מזה כלל לדון דמחילה בלב לא מהני ונסתר ההוכחה הנ"ל. אך כבר נתבאר ע"פ ראיות אחרות דמחילה בלב לא מהני וכמו שכתבו הקצה"ח והשער המשפט: