נחל יצחק חלק ב שצח

ביניהם כנ"ל. ועיין ברשב"א לגיטין (דף ל"א) ד"ה באומד ובמחשבה כו' דהביא שם פי' רש"י דמחשבה הוי מה שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ודחי שם פי' רש"י דבכורות (דף נ"ט) דפי' מחשבה הוי אמירה בלא הפרשה ע"פ סוגיא דשבועות (דף כ"ו) ופי' דתרומה דהתם הוי תרומת כהן ע"ש. עכ"ז יש לומר דהרשב"א הכא בקדושין כוונתו לשי' רש"י דשבועות הנ"ל וכנ"ל דכן דרך הרשב"א בכמה דוכתי למי שרגיל בספרו: ועיין בשבועות (דף כ"ג ע"א) בתוס' ד"ה דלמא למיפטר נפשי' כו' דהיכא דאין סותר בלבו למה שהוציא מפיו הויין דברים כו'. וכ"כ שם לקמן (דף כ"ו ע"ב) ד"ה גמר בלבו כו' ופסחים (דף ס"ג) ד"ה המתכוין לומר תרומה כו'. ובר"ש ספ"ג דתרומות משנה ח'. וזהו הכל כמש"כ הר"נ והרשב"א בקדושין (דף מ"ט) והובא בספרי ח' אה"ע סי' יו"ד דהיכא דהוי פירוש למה דאמר בפיו שאני וקצרתי: ענף ד ובס"פ המניח בטענו חטים והודה בשעורים פטור דלהרבה פוסקים הטעם דתלינן דמחלו ומבואר שם ובסי' פ"ח דמועיל תפיסה בזה. ועיין בט"ז ח"מ סי' פ"ח סעי' י"ב ובקצה"ח ס"ק ט'. ובנתיבות ס"ק ד' שכתב שם דלכן מהני תפיסה בזה משום דלא הוי הודאה ומחילה ברורה וע"כ הוי זה ספיקא ומהני תפיסה כמו בכל ספק ע"ש. ובספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' יו"ד וסי' י"א העליתי דספק אומדנא מקרי דברים שבלב ע"ש. א"כ לפ"ז י"ל דאי נימא דהך טענו חטין והודה בשעורים דפטור משום ספק מחילה. א"כ קשה אמאי פטור בהודה לי' בשעורים הא כיון דלא הוי רק ספק מחילה א"כ מקרי דברים שבלב. א"כ אי נימא דמחילה בלב לא מהני א"כ תקשה אמאי פטור משעורים הא לא הוי מחילה בפירוש רק דנולד לנו ספק במחשבתו אם מחל או לא א"כ הא מקרי דברים שבלב: אכן לשיטת הרשב"א וכפי מה שכתבתי לפרש דהיכא דנולד לנו דררא דספיקא באומדנא דמחשבתו אז לא הוי זה בכלל דברים שבלב ומועיל. ע"כ שפיר פטור בטענו חטים והודה לי' בשעורים והוי מזה סייעתא לדברי הרשב"א הנ"ל כפי מש"כ דהיכא דלא הוי סתירה למה שבפיו אז מהני ספק מחילה. אכן לפי הטעם שכתבו הפוסקים בסי' פ"ח דלכן מהני תפיסה בטענו חטים והודה בשעורים דפטור משום דיכול לומר לכן לא תבעתי את השעורים לפי שהייתי מוחזק בהן. או לפמש"כ בספרי באר יצחק חלק אה"ע סי' ט"ז ענף ד' טעם חדש על הא דמהני תפיסה בטענו חטים כו' ע"ש. א"כ נסתר ההוכחה הנ"ל: והנה בהנך איבעיות דב"מ (דף ל"ד) באמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם או באמרו בניו אין אנו משלמין כו' ובכל איבעיות דנאמרו שם פסק הרמב"ם בפ"ח הל' שאלה הלכה ה' דאם תפס אין מוציאין מידו. והא זה לא הוי רק ספק באומדנא של הבעלים אם הקנה הכפל באופן זה או לא והוי זה ספק באומדנא שלו ואפ"ה פסק דמהני תפיסה. ולפמש"כ בספרי שם דספק אומדנא מקרי דברים שבלב א"כ קשה אמאי מהני תפיסה הא זה הוי כמו דברים שבלב דאינן דברים. אכן אי נימא כשי' הרשב"א בקדושין הנ"ל דהיכא דנולד לנו ספק במחשבתו לא מקרי דברים שבלב כיון דאינו סותר למה שבפיו א"כ א"ש מה דמהני תפיסה בהנך איבעיות הנ"ל כיון דאין בזה סתירה למה שבפיו. וכן מוכח מדפסק הרי"ף בב"מ שם בכל הנך איבעיות דב"מ הנ"ל דפסק דבכל הנך הדין דיחלוקו דקיי"ל ממון המוטל בספק חולקין. והרא"ש בב"מ שם תמה עליו דהא שיטת הרי"ף שלא לפסוק כסומכוס אבל לולי זה היה ניחא פסק הרי"ף הנ"ל דמשווה לי' לכל הספיקות. ותקשה הא זה הוי ספק באומדנא ומקרי דברים שבלב. ומוכח מכל זה כשיטת הרשב"א הנ"ל: ובאמת משיטת הרמב"ם הנ"ל אינו קשה די"ל דאזיל לטעמיה דס"ל בהא דב"ב (דף קמ"ח) גבי שכ"מ שהקדיש נכסיו דזה הוי ספק מעליא ואף דהוי רק ספק באומדנא מ"מ הוי ספק ואין מוציאין. ולא ס"ל כשיטת הרא"ש דכתב גבי שכ"מ שהקדיש נכסיו דספק אומדנא מקרי דברים שבלב. וכמו דבארתי כ"ז בספרי סי' ו' ענף ה'. ע"כ שפיר פסק הרמב"ם גבי ספק אם הקנה הכפל דמהני תפיסה משום דספק בדין באומדנא שלו לא מקרי דברים שבלב. אבל מדברי הרא"ש דהקשה על הרי"ף בב"מ שם וכתב דאפשר לומר דבכפל דליכא חזקה לכו"ע חולקין ואח"ז דחה זה משום דהא יש שם חזקת בעלים הראשונים. דמשמע דלולי זה הוי ספק מעליא דאם לא הי' חזקת בעלים הראשוני' היה הדין דחולקין. תקשה הא זה הוי ספק באומדנא אם הקנה הכפל באופן זה או לא א"כ אמאי פסק דחולקין והא שי' הרא"ש בב"ב גבי הקדיש נכסיו דזה הוי ספק באומדנא דמקרי דברים שבלב וכמש"כ בספרי שם. א"כ שפיר כתבתי להוכיח מהרא"ש הנ"ל דס"ל ג"כ כשיטת הרשב"א הנ"ל דהיכא דאינו סותר לפיו לא מקרי דברים שבלב והוי ספק מעליא כיון דנולד ספק לנו במחשבתו כנ"ל. וע"כ אם לא היה חזקת בעלים הראשונים. היה הדין דחולקין וכמש"כ הרא"ש שם: אכן לפי מש"כ בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' יו"ד ענף ה' במה דהקשיתי שם על כלל הלז דספק אומדנא מהא דכתובות (דף ע"ג) דהאי תנא מספקא לי' גבי איסורא לחומרא כו'. וכתבתי לתרץ שם ולחלק דהיכא דהיה אומדנא וודאית רק דהספק בהפירוש באומדנא דכה"ג לא מקרי דברי' שבלב וכמש"כ הרשב"א והר"ן דפירוש לדבריו לא מקרי דברים שבלב והארכתי שם בזה. א"כ א"ש הכא דהא כיון דבכל מפקיד אמרו בש"ס דנעשה כמו שאמר כשתגנב ותשלימני פרתי קני' לך מעכשיו רק דהוי ספק באומדנא הנ"ל. אם הקנה ג"כ על אופן דשלמו בנים לבנים. או באמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם וכן כל הנך איבעיות דב"מ הנ"ל דהוי זה כמו פירוש לדבריו דבכה"ג לא מקרי דברים שבלב כמבואר התם בארוכה. ודוקא תנאי מקרי עקירת דבריו וכנ"ל שם. ע"ש. וע"כ נדחה ראי' זו: ובב"ב פ"ח ברא"ש סי' ל"ב גבי האיבעיא דבריא שכתב נכסיו לאשתו דכתב הרא"ש שם דלא מפקינן מיורשים. אלמא דבספק אומדנא ג"כ הממע"ה. ותקשה על מש"כ הרא"ש בב"ב גבי איבעיא דשכ"מ דהקדיש נכסיו כנ"ל דספק אומדנא מקרי דברים שבלב. אכן כפי שכתבתי אתי שפיר דהא התם לא הוי סתירה למה שאמר בפיו דהא אי נימא דלא עשאה אלא אפוטרופא א"כ זה הוי הפירוש בלשון מתנה דקאמר לה. והוי הספק בפירוש דבריו איך נתכוין באמירתו. ע"כ אין זה דומה לכל ספק באומדנא דנתבאר בספרי שם. דשם הוי ספק אם הי' כלל אומדנא. וע"כ אינו ראי' מהתם לסתור לכלל שכתבתי שם כנ"ל: אך אכתי תקשה על דברי הרא"ש דב"ב הנ"ל שכתב גבי איבעיא דבריא שכתב לאשתו דמספק איבדה כתובה. הא זה הוי ספק בתקנה דהא עיקר מילתא זה אמרו בגיטין (דף י"ד) דהוי הלכתא בלא טעמא דהכותב נכסיו לאשתו ע"ש. וכבר ידוע דספק בתקנה מוקמינן על דין תורה. ובאמת השמ"ק כתב שם בב"ב בשם הר"נ באיבעיא הנ"ל דכיון דהוי הלכתא בלא טעמא ע"כ אין לך אלא מה שאמרו חז"ל בפי'. וכה"ג כתב הרי"ף שם. אבל העיקר בזה כמו שכתב הבית מאיר בסי' ק"ז דשא"ה דלכן לא מהני תפיסה אף להסוברים בכל ספיקא דדינא מהני תפיסה. משום דכיון דשמואל אמר שם סתם הכותב נכסיו לאשתו כו' דמשמעות לשונו אף בריא בכלל. ע"כ כיון דלא נפשט לומר דבריא אינו בכלל לכן תפסינן פשטות הלשון דבריא ג"כ בכלל ע"ש בב"מ. ולפ"ז וודאי אינו סתירה כלל מהתם לכלל הנ"ל. אך בזה יש לחלק דשא"ה דהוי הבעל והיורשים תפוסים ברשות וכמש"כ במק"א לבאר דבזה י"ל דמהני אף בספק תקנה באיבעיא דלא איפשיט וקצרתי: ועפ"י מה שנתבאר לעיל דהיכא דאינו סותר לפיו אז