נחל יצחק חלק ב שצו

צד קולא בי' כמו בתרומה דהא שאני תרומה דהוי תיקון לאוכלו אח"ז משא"כ התם. אבל אי נימא לפרש דקאי על תרומה ממש תקשה דאיך אמרו ע"ז דחולין מקדשים לא ילפינן הא זה הוי קולא דבכה"ג ילפינן חולין מקדשים. ולא ס"ל לרש"י לחלק ביניהם ע"פ מש"כ לעיל דשאני ב' כתובים בזה משום דזהו דוחק. וזה הכריח לרש"י לפרש דקאי ע"כ על תרומת המשכן. ועיין ירושלמי סוף פ"ג דתרומות: ואכתי תקשה דאף לפי מסקנת הש"ס בשבועות דלכן לא גמרי מתרומת המשכן וקדשים משום דחולין מקדשים לא ילפינן משום דגבי תרומת המשכן וקדשים הוי זה צד חומרא. עכ"ז קשה דאכתי נילף דגמר בלבו יהי' חשוב לדברים מהא דמצינו בתרומת כהן דמחשבה הוי כאמירה בי' ובכה"ג הא ילפינן חולין מקדשים כמש"כ לשי' רש"י וע"פ הכלל של הש"ש דמקולא דקדשים ילפינן שפיר: ולכן יש לומר מילתא חדתא בשי' רש"י הנ"ל עפ"י הנאמר בבכורות (דף נ"ט) תרומה ניטל במחשבה ופי' רש"י במחשבה שמחשב שני לוגין שאני עתיד להפריש ה"ה תרומה ולהכי קרי לי' מחשבה משום דאינו מונה אותן א"נ נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר. והתוס' שם ד"ה במחשבה כו' הביאו שני פי' של רש"י הנ"ל אם צריך דיבור או דסגי במחשבה לחודה. ומסקי התוס' דבלא דיבור נמי הוי תרומה כמבואר בשבועות (דף כ"ו) דתרומה וקדשים הוי ב' כתובים כו'. וכ"כ התוס' במנחות (דף נ"ה) ד"ה במחשבה. ובגיטין (דף ל"א) תוס' ד"ה במחשבה אך רש"י במנחות ובגיטין שם כתב בפי' מחשבה דהוי מה שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר. הרי דס"ל לרש"י לעיקר בפי' מחשבה דא"צ דיבור. ולכן שפיר הקשיתי לעיל דלמה פירש רש"י בשבועות (דף כ"ו) דתרומה הוי תרומת המשכן ולא תרומה ממש. וגם הא בבכורות שם הנ"ל לא הכריע בפירושו דהוי דיבור בלא הפרשה. והכא בשבועות פי' רק חד פי' דתרומה הוי תרומת המשכן ולכן שפיר כתבתי לעיל להקשות על פי' רש"י דשבועות ותירצתי כנ"ל בארוכה. אבל עדיין תקשה כנ"ל: ענף ב והנלפענ"ד בכוונת רש"י דדקדק בכל הנך [ מקומות בש"ס הנ"ל לכתוב דמחשבה הוי מה שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ולא פי' בקצרה דהוי מחשבה בלב וכמש"כ תוס' שם. והרמב"ם ה' תרומות פ"ד ה' ט"ז כתב בזה"ל הפריש תרומה במחשבתו ולא הוציא בשפתיו כלום ה"ז תרומה שנא' ונחשב לכם כו'. וכן הוא לשון השו"ע ביו"ד סי' של"א סעיף מ"ו. ול"ל לרש"י לדייק בכל המקומות דאמרו תרומה ניטל במחשבה דהיינו מה שאוכל בצד זה ונותן עיניו בצד אחר. וע"כ מוכח דס"ל לרש"י שיטה אחרת בזה. דבזה דוקא בעינן מחשבה ע"י מה שאוכל בצד אחר. ולא ס"ל כפי' התוס' והרמב"ם דמחשבה לבד סגי. אלא ס"ל לרש"י דלכן מהני מחשבה משום שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר. והוא דהא כתב המל"מ פ"א ה' מכירה ה' ד' בשם המהריב"ל דבמקום איסור אז הוי כמו פריש דהוי אומדנא דנתכוין כן כדי שלא יעבור על איסורא. ואח"ז הוכיח המל"מ מקדושין (דף יו"ד) דאי תחלת ביאה קונה כו' דמוכח מהתם דאף במקום איסור לא הוי כפריש וגם הביא שם דהמהריב"ל בח"ב חזר בו ומסיק דאיסור לא הוי כפריש עי"ש במל"מ. ובמק"א הארכתי קצת בזה ותירצתי קושיות המל"מ מהא דקדושין הנ"ל. והבאתי דברי המהרי"ט ח' ח"מ סי' ס"ה דכתב דאין ראי' כלל מהמהריב"ל בח"ב דחזר בו. דאינו מוכח משם כלל ואדרבא לדינא דעת המהריב"ל הוא דאיסור הוי כפריש ואכמ"ל בכ"ז: וכה"ג מצינו בגיטין (דף מ"ם) גבי עבד דהשיאו רבו יצא לחירות דמוכיחין מזה דכיון דאינו רשאי לעשות כן מן הסתם עשה בדרך היתר. וכעין זה איתא בחושן משפט סימן רע"ט סעיף ו' וביו"ד סי' רס"ז סעיף ס"ט. ובאה"ע סימן ד' סעיף י"ב וסי' ט"ו סעיף י' ובסי' קנ"ו סעיף ב' ע"ש. ושיטת הרמ"ה המובא בטור יו"ד סי' רס"ז שכתב שם דאף בנשא שפחתו הוי קידושי ספק. ועיין בביאור הגר"א זצ"ל בכל המקומות הנ"ל. ושארי פוסקים ס"ל דמוכח מזה דהוא בן חורין בוודאי. ובאמת יש לחלק בין הענינים הנ"ל דאימתי אמרינן מחמת ההוכחה דלא יעבור על איסור הוי משום זה ספק אומדנא. ואימתי הוי אומדנא וודאית והדברים ארוכין: וכעין זה יש לדון בהא דנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר דהא יש לנו אומדנא דכיון דאוכלו ואם נאמר דלא היה חושב מעולם על הפרשת תרומה אם כן היה אוכל טבל. ובאמת הא איכא אומדנא דלא יעשה איסור ע"כ אמרינן משום אומדנא זו דבוודאי הוא חושב על הפרשת תרומה במחשבתו. וידוע מה שכתבו הראשונים דהיכא דאיכא אומדנא הוי כפריש. ועיין בתוספות גיטין (דף ל"ב) ד"ה מהו דתימא כו' בסה"ד. ומה שכתבתי בשארי דוכתי גבי ענין מברחת וכדומה. ובאמת אי נימא דבמקום איסור הוי וודאי כמו פריש א"כ א"צ קרא דונחשב דמהני חישב בלבו על תרומה. וע"כ מוכח לומר דס"ל דזה לא הוי כמו אומדנא וודאית על עת מחשבתו בעת שאוכלו. דהא אין לנו הוכחה בשעתו דמהרהר על הפרשת תרומה. משום דיכול להיות דלמא הפריש מקודם אכילתו ואין לנו שום הוכחה בשעתו דהרהר אז על הפרשת תרומה. דהא להרואים אותו דאוכל יש להם להסתפק דלמא הפריש מקודם זמן הרבה. ולכן אין זה דומה למש"כ המל"מ הנ"ל דבמקום שבועה הוי כפריש לקנות בכסף. וכן גבי כהן גדול דקידש בביאה דקדושין (דף יו"ד) דהתם הוי הוכחה בשעתו ונקרא שפיר אומדנא דמוכח לכל דבשעה שעושה האיסור מסתמא עשה אז בדרך היתר ומחשב שיהי' באופן המותר כמש"כ המל"מ כנ"ל. משא"כ הכא וכש"כ להסוברים דאיסור לא הוי כפריש י"ל דבאמת טעמייהו הוא דלא הוי אומדנא וודאית ולא הוי רק ספק בעלמא. וכבר כתבתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' י' וסי' י"א דספק אומדנא מקרי דברים שבלב עי"ש. ועיין בתוס' פסחים (דף צ') ד"ה החיי' עצמך כו' וי"ל דקמ"ל קרא דדעתו בכך עכ"ל. וכה"ג כתבו התוס' בכתובות (דף נ"ו) ד"ה ה"ז כו' דהא דחייבה תורה לכל ד' שומרין זהו משום דירדה תורה לסוף דעתן דמשעבדים א"ע לכל הכתוב בפרשה ועיין בספרי ח' ח"מ סי' ג'. וה"ה הכא י"ל כן וקצרתי: ולפ"ז יש לומר בשי' רש"י דפירש דלכן מהני מחשבה בתרומה דסמכינן על מה שנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר כנ"ל דטעמו דאף דנימא דזה לא הוי כמו אומדנא וודאית בעת מחשבתו כנ"ל. עכ"ז מצד ספק לא יצאנו. ובעת דאוכל הטבל הוי אז לידת הספק לכל שמא חושב במחשבתו אז על הפרשת תרומה והוי לכל הפחות דררא דספיקא אז עכ"פ. וי"ל דלכן אמרה התורה דמהני מחשבה על תרומה משום דהא עכ"פ נולד הספק באומדנא וספק אומדנא הוי ג"כ כמו פריש. ולא הוי כמו כל דברים שבלב דלא הוי דברים משום דהא התם אין כאן שום לידת הספק לנו כמו התם בשבועות (דף כ"ו) גבי גמר בלבו ואשמעינן קרא דונחשב דאף דלא הוי אומדנא וודאית משום די"ל דאיסור לא הוי כפריש בוודאי. או משום דלא הוי אומדנא בעת מחשבתו כנ"ל. עכ"ז מהני דברים שבלב להיות חשוב לדברים וכמו דמצינו בידים דנזירות דאף דלא הוי הוכחה גמורה וכדקאמר הרשב"א הנ"ל. ועכ"ז רבתה התורה דיהי' חשוב כמו דהוציא בפיו. והוא הדין גבי מחשבה דתרומה כיון דנולד עכ"פ ספק לפנינו: וי"ל דהא דאמרו בחולין (דף ו') ודלמא נתן עיניו בצד זה ואכל בצד אחר גבי דמאי וכה"ג בשבת (דף קמ"א) גבי מדומע דרשב"א ס"ל נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר והובא כ"ז בתוס' גיטין (דף ל"א) ומנחות ובכורות שם. י"ל דדוקא נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר הקילו בהו. משום דהא יש דררא דספיקא לפנינו. אבל במחשבה בלבד לא אקילו בהו וכנ"ל. [והא דקדושין (דף מ"א) דאמרו מה להנך