נחל יצחק חלק ב שצג

ואין להקשות על מש"כ דגם בכתובה בנולד ספק בפרעון מקרי האשה מוחזקת דא"כ בהא דקיי"ל בסי' צ"ו סעי' י"א דבשבועת דצריכה האשה לישבע על כתובה אם תפסה לא מפקינן מינה. ולפ"ז הא לעולם דינה כמוחזקת ולא תצטרך לישבע. ז"א קשה כלל דלפ"ז תיעקר דין שבועת כתובה לעולם וע"כ לא מהני בזה הך דנכסי בחזקת אלמנה קאי אלא דוקא כשתפסה. וגם הא כתב הר"נ והובא בח"מ שם דדוקא תפסה מעות. אבל לא תפיסת מטלטלי. ופשוט. ועפ"ז יש להעיר במש"כ הב"ש לדון בסי' ס"ו ס"ק ט' גבי אי מהני בסוף ביאה מחילה על הכתובה וכתב לדמות זה להא דח"מ סי' ס"ה דיד הנמחל על התחתונה ע"ש. ולפמש"כ די"ל דמקריא מוחזקת א"כ ה"ה התם: ענף ו ובעיקר הנך שני תירוצים של התוס' כתובות (דף צ"ו) הנ"ל שכתבו בתי' קמא דגם בחוב כתובה כיון שמוכרת שלא בב"ד נכסים בחזקתה. ובתי' ב' כתבו דמזונות שאני דכתובה מיד שנפרעה נסתלקה אבל מזונות לעולם יש לה מזונות עד שתתבע כתובתה הלכך הוי נכסים בחזקתה במזונות טפי מכתובה עכ"ל. יש עוד לדון נפ"מ לענין מזונות ג"כ היכא דנהגו כאנשי יהודה דהיו כותבין עד שירצו היורשים ליתן כתובתיך. וכמבואר (דף נ"ב) ואף דקיי"ל כאנשי גליל כמבואר בסי' צ"ג סעיף ג'. עכ"ז היכא שנהגו דיכולין היורשין לפרוע לה הכתובה ולסלקה ממזונות הרשות בידן כמבואר ברי"ף וברמב"ם וברא"ש ובש"ע שם. והיכא שנהגו כן יש לדון דהיכא דמחולקים היורשים עם האלמנה במזונות שעברו כמבואר שם בסעי' ט"ו דעל היתומים להביא ראיה משום דנכסי בחזקת אלמנה קיימא כנ"ל. עדיין יש להסתפק דלפמש"כ התוס' בכתובות (דף צ"ו) ד"ה נכסי בחזקת אלמנה קיימא בתירץ השני לחלק דמזונות שאני מכתובה משום דכתובה מיד שנפרעה נסתלקה. אבל מזונות לעולם יש לה עד שתתבע כתובתה כו'. א"כ זה אינו שייך רק לאנשי גליל דהרשות בידה להיות ניזונת לעולם עד שתתבע כתובתה. משא"כ לאנשי יהודה דהרשות ביד היורשים נסלקה ע"י פרעון הכתובה. א"כ לא שייך לומר לפי טעם זה דהנכסים יהיה בחזקתה. ודומה לכתובה דאין הנכסים בחזקתה ונאמנים היורשים לומר פרענו. רק לפי תי' קמא של התוס' דגם בכתובה כיון דמוכרת שלא בב"ד הנכסים בחזקתה. אינם נאמנים במזונות. וברור דזה תלוי בשני תירוצים הנ"ל: ולכאורה יש להביא ראיה דהתוס' ס"ל דהעיקר כתי' קמא ממש"כ התוס' שם ד"ה ניסת עליה להביא ראיה כו' מדלא משכח עליה להביא ראיה אלא בניסת ש"מ דנתקבלה כתובתה או דתבעה כתובתה בב"ד אפילו במזונות שעברו עליהן להביא ראיה עכ"ל. ואי נימא כתי' הב' דמזונות שאני משום דיש לה לעולם מזונות. עד שתתבע כתובתה א"כ היכא שתבעה דלא שייך סברא זו לא יהיה בחזקתה. וע"כ מוכח מהתוס' דס"ל לעיקר כתי' קמא. וכן מצאתי בהפלאה שם שהוכיח כן. אבל באמת זה אינו ראיה די"ל דכיון דמקודם שתבעה היה בחזקתה שיש לה מזונות עד שתתבע הכתובה והיה בידה שלא לתבוע הכתובה ע"כ מוקמינן בחזקתה הראשונה דהיתה נקראת מוחזקת. וליתא לראיה זו: אכן יש להוכיח דהעיקר כתי' קמא של התוס' הנ"ל. והוא דהא בכתובות (דף נ"ד) דרב אמר הלכה כאנשי יהודה ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל ופסק שם הרי"ף ובשם מר ר' משה גאון. דהלכה כשמואל והוכיחו שם בראיות ע"ז. ובעל המאור שם פסק דהלכה כרב ע"ש. ודחה ראיות הרי"ף שם. והרי"ף הביא שם ראיה מקריבי' דר' יוחנן דסוף פ"ד דכתובות דמוכח דס"ל לר' יוחנן כאנשי גליל ע"ש. והרא"ש דחה שם ראיה זו. ואי נימא דהך סוגיא דכתובות (דף צ"ו) דקאי אליבא דר' יוחנן דנכסי בחזקת אלמנה קיימא הטעם הוא כמש"כ התוס' בתי' ב'. א"כ מוכח מר' יוחנן דס"ל כאנשי גליל משום דאם ס"ל לריו"ח דהלכה כאנשי יהודה ויכולין לסלק לה הכתובה בע"כ. א"כ מפני מה הנכסים בחזקתה. א"כ ל"ל להרי"ף להוכיח מקריבי' דריו"ח דס"ל כאנשי גליל. והרא"ש דחה זה. יותר ה"ל להביא סוגיא זו דמוכח דריו"ח ס"ל כאנשי גליל. וגם ממה דקיי"ל שם נכסי בחזקת אלמנה קיימי. א"כ ה"ל להוכיח מזה דהלכה כאנשי גליל. וגם הא הבעל המאור כתב שם דלשיטתו דהלכה כאנשי יהודה א"כ הסוגיא דכתובות (דף צ"ו) יהיה שלא אליבא דהלכתא. וע"כ מוכח מזה דמהך סוגיא אין כאן ראיה כלל. די"ל דאף לאנשי יהודה מ"מ נכסי בחזקת אלמנה קיימא. א"כ מוכח מזה דהעיקר כתירוץ א' של התוס'. ולפ"ז גם במקום שנהגו ליתן לה הכתובה בע"כ ולסלקה ממזונות דג"כ נכסי בחזקת אלמנה קיימי דהעיקר תלוי במה שיכולה למכור שלא בב"ד. וזה הטעם שייך אף לאנשי יהודה. ולכן שפיר סתם הטור והמחבר בסי' צ"ג סעי' ט"ו דכ"ז שלא ניסת על היתומים להביא ראיה אף שכתבו לעיל שם דאם נהגו כאנשי יהודה יעשו כמנהגם. א"כ היה להם לחלק בזה ומדסתמו מוכח דהעיקר כתי' קמא של התוס': ולפ"ז שפיר כתבתי לעיל לפרש שיטת המחבר והרמ"א בח"מ דס"ל בכל חוב דמוכר שלא בב"ד היכא דנולד הספק בפרעון וטוען ברי דנכסי בחזקת הבע"ח קאי והוי מוחזק. ולכן שפיר כתבו גבי משכון דבעל המשכון כשמחזיר בעדים הוי מוחזק על גוף המשכון אם אין להלוה מיגו. וא"ש הכל על נכון. ודע דלפי דברי ההפלאה לק"א סי' ע' ס"ק ט"ז שכתב לחלק דדוקא נגד יתומים דמעולם לא היו הנכסים בחזקתן. ומיד שמת הנכסים בחזקת האלמנה בזה אמרו דדינה כמוחזקת. אבל בחיי הבעל אף שיכולה למכור אינו יוצא מחזקתו ע"ש. ולפ"ז יש לדון הרבה בכל מש"כ. אבל באמת אין דברי ההפלאה מוכרחים כלל. דלפי מש"כ האבני מילואים בסי' ע' ס"ק ב' לתרץ למה שהקשה דבהלך למדה"י דמוכרת לעצמה דאמאי אין פוסקין לשמואל ע"ש. א"כ מוכח אדרבה כמש"כ משום דלדינא דקיי"ל פוסקין מזונות אף בלא שמעו שמת דזהו לפי דמוכרת לעצמה ומקריא מוחזקת ומוכח כמש"כ: ד (שם סעיף כ"ג) מסדרין לב"ח כו'. ונשאלתי מרב מובהק אם גם ביורשים דגובים מהם אם מסדרין להם או לא כדתנן בב"מ (דף קי"ז) אם מת אינו מחזיר ליורשי' וכן פסק הטור והשו"ע סעי' י"ז והובא בסמ"ע ס"ק ל"ג ובסעיף י"ט או דשאני התם דמיירי בחזרת משכון. אבל בדין סידור אפשר דלא מחלקינן ביניהם. והא דאין נותנין מזונות לאשתו ובניו היינו באם הלוה קיים. אבל לאח"מ אפשר דדינם כמו הלוה עצמו וע"כ לא נקטו בהא דאין נותנים מזונות בלשון יורשי' רק גבי חזרת המשכון נקטו בלשון יורשי' כנ"ל: והנלפענ"ד בזה דיש להסביר באור הספק דזה תלוי לכאורה במש"כ לדון במק"א במה שהקשה הסמ"ע בסי' ס"ו ס"ק נ"ה על הא דקיי"ל המוכר שט"ח ומחלו מחול משום דפקע שעבוד הגוף פקע שעבוד נכסי. והקשה הסמ"ע א"כ אמאי במת הלוה גובה מיורשיו וכתב לחלק דשאני התם דנפטר הלוה משום פטור המלוה דפטרו ומחלו. אבל היכא דלא נפטר הלוה אף דליכא שעבוד הגוף דמת הלוה. מ"מ לא פקע שעבוד נכסי וכמש"כ כ"ז הר"ן פ' הכותב על דברי ר"ת והובא בקצה"ח סי' ס"ו ס"ק כ"ו. א"כ לפ"ז וודאי לא שייך דין סידור ביורש משום דהא דגובין מיורש אין זה רק משום דנכסי דאינש ערבין לי'. וכמש"כ הר"ן והסמ"ע והקצה"ח כנ"ל. וזהו בתורת שעבוד נכסי כמבואר בבכורות (דף מ"ח) וברש"י קדושין (דף י"ג ע"ב) ד"ה לאו דאורייתא כו' ע"ש. וכיון דבערב אין מסדרין כמבואר בסי' צ"ז סעיף כ"ט לדיעה קמייתא דשם. א"כ הוא הדין ביורש אין לסדר. אבל לפמש"כ התומים בסי' ס"ו ס"ק מ"ג דלכן במת הלוה גובין מיורשי' דאף דפקע שעבוד הגוף מ"מ