נחל יצחק חלק ב שפו

אחד תוספתו כמוהו כו'. עכ"ל הר"נ. וכ"כ הרא"ש בפ"ב דביצה סי' י"ד בקצרה דאם לא הרבה בשבילו אלא בקדירה שהוא מבשל בה ליכא חשש איסור זה כו'. וכ"כ הרמ"א באו"ח סי' תק"ג וסי' תקי"ב סעי' ג'. ולכאורה יש להקשות מזה על דברי הר"נ פ' י"ג דשבת הנ"ל דמסיק הר"נ שם דאסור לנעול ביתו כדי לשמור ביתו ולצוד הצבי. דהא כיון דמסיק הר"נ בביצה דמותר לרבות בשיעורא ביו"ט כיון דסגי בחד טירחא. א"כ ה"ה התם כיון דמותר לנעול ביתו ולשמור מה שבתוכו א"כ מה"ט יהיה מותר אף דמכוין ג"כ לשמור הצבי בתוכו כיון דהוי חד טירחא: וע"כ מוכח לומר דשאני בנועל ביתו לשמור ביתו עם הצבי. דהא במה שמכוין לשמור ביתו אין בזה שום מלאכת צידה כלל ואלו במה שמכוין לשמור הצבי יש בזה מלאכת צידה. ע"כ שפיר כתב הר"נ בשבת שם וכי מפני שצריך לנעול ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת. משא"כ ברבויי שיעורא ביו"ט שפיר כתב הר"נ דכיון שאוכל נפש הותר ביו"ט ע"כ מרבה עליו כיון דהוי חד טירחא דהא במה שהותרה לו הוי ג"כ מלאכת בישול ביו"ט לכן גם ברבויי שיעורא אין זה מקרי מלאכה בפ"ע רק דנגרר הכל ע"י מלאכת ההיתר דהותרה לו כיון דהוי הכל בחד טירחא מותר זה. א"כ ה"ה בנ"ד כיון דיש שם משכון במה דממשכנו בע"כ בעד פלגא פקדון דהותרה לו א"כ ממילא מותר למשכן בהמותר שיש בהחפץ בעד פלגא מלוה אף שמכוין לתפוס גם בעד פלגא מלוה כיון דהוי חד טירחא א"כ הדין נותן דזה מותר וכמו בריבויי בשיעורא באיסור בישול ביו"ט. והא דמנחות (דף ס"ד) דמשמע דשנים בעוקץ א' ושלשה בעוקץ א' שתים מייתינן שלש לא מייתינן הטעם התם כיון דשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה וכמש"כ הר"נ בפ"ב דביצה שם. אבל היכא דמותר לו לעשות מלאכה זו בהיתר כמו הך דרבויי שיעורא ביו"ט במקום אוכל נפש דהותרה לו דממילא מותר לו לעשות אף למען הדבר דנאסרה לו כיון דהוי בחד טירחא דה"ה לתפוס החפץ למשכון דמותר במכוין בשביל הפלגא פקדון והפלגא מלוה וכמש"כ הנתיבות ונקטינן כן לדינא. ואף דהר"נ פ"ב דביצה שם כתב עוד טעם על הא דרבויי בשיעורא מותר ביו"ט מ"מ הא כתב מתחלה הטעם דכיון דהוי בחד טירחא בעד דבר המותר עם דבר האסור דמותר. ולא דחי לזה הסברא. וגם הביא שם מקודם לשיטת הרשב"א וסייעתו דגם רבוי בשבת לא מיתסר אלא מדרבנן והר"נ דחי זה כמו שמחלק דשאני בחולה דדחויה אצל שבת. אבל בדבר המותר ממש כיון דהוי בחד טירחא מותר ולא נמצא חולק ע"ז רק לרווחא דמילתא כתב עוד טעם ע"כ שפיר יש לנו לסמוך על הנתיבות וכנ"ל: ב (שם סעיף ט"ז) בתומים ס"ק י"ד כתב להסתפק בהא דמבואר שם במשכון דמועיל שלא יעשה מטלטלין אצל בניו. ונסתפק אם מכרו הלוה בעת שהחזיר לו המלוה לקיים מצות השבת העבוט אם גובה מלקוחות או לא. וכן מצינו בעשה שורו אפותיקי דאינו גובה מלקוחות אבל מיתמי גובה כמש"כ הרשב"א. ואם נימא דטורף מלקוחות א"כ הל"ל בגמ' דב"מ (דף קט"ו) במה דאמרו שם גבי משכון דלא נעשה מטלטלין אצל בניו הא הל"ל בקצרה דאין להם תורת מטלטלי כלל והאריך בזה ונשאר בצ"ע: ולפענ"ד נראה לדון בזה ולהוכיח דגבי מלקוחות. וראיות התומים מדנקטו בלשונם דלא נעשה מטלטלין אצל בניו משמע דוקא אצל בניו אבל מלקוחות לא גבי. יש לדון בזה דהא בב"מ (דף ק"ד) גבי עסקא אמרו להכי קרי לי' עסקא דאם מת לא נעשה מטלטלין אצל בניו. ומבואר ברמב"ם פ"ז הלכות שלוחין והובא ביו"ד סי' קע"ז סעיף ל"ב דאם נתן המתעסק מתנה לאחרים והביא בעל הממון ראיה שהם מזה העסק מוציא מידם כו'. והא דלא נקטו כן שם במכרן כתב הש"ך שם ס"ק נ"ט בשם הפרישה דהא כל עיסקא ניתן למכר וברשות קנאו ממנו. אבל מהמקבל מתנה מוציאים ממנו אף דדינו כמשעבדי כמבואר בסי' קי"ז סמ"ע שם ס"ק י"ב בשם הרשב"א. ועיין בתוס' כתובות (דף מ"ט) ד"ה הוא ואשתו נזונים מהם ובתומים שם ס"ק ו'. אלמא דאף דהמקבל מתנה דינו בכל מקום כמו משעבדי וכמבואר בח"מ סי' קי"א סעיף י"א. מ"מ בעיסקא גובה ממנו. והא דלא נקטו בש"ס שם בלשון רק דלא נעשה מטלטלין אצל בניו. בע"כ מוכח דלאו דוקא אצל בניו דבאמת ה"ה לענין משעבדי ואינו קשה כלל מה דלא נקטו בעסקא דאין להם תורת מטלטלין כלל כמש"כ התומים במשכון משום דזהו ידעינן מן הא דבניו. א"כ י"ל כמו כן גבי משכון. ואין לומר דשאני התם בעיסקא דהא במכרו לא גבי. זה אינו דהא זהו משום הטעם שכתב בהפרישה כנ"ל. א"כ גם בקרקע שקנה לצורך העסקא ג"כ אין מוציאין במכרו משום האי טעמא דניתן למכר וברשות קנאו כנ"ל. אם כן תקשה כעין קושיות התומים הנ"ל דהוי לי' למימר הכא בלשון דאין להם תורת מטלטלין כלל. וע"כ מוכח דזה אינו דיוק כלל. א"כ כמו כן יש לומר דמה דמדייק התומים על הא דב"מ (דף קט"ו) הנ"ל. דבאמת אין מזה הדיוק שום ראי' כלל: ואפשר לומר דשאני התם בעיסקא דהא רב אידי בר אבין אמר שם בב"מ (דף ק"ד) דאם מת נעשה מטלטלין אצל בניו וע"ז חולק רבא שם ואמר להכי קרי לי' עסקא דאם מת לא נעשה מטלטלין אצל בניו. א"כ י"ל דכיון דרב אידי נקט בלשונו לרבותא דאף אצל בניו נעשה מטלטלין ע"כ נקט רבא ג"כ בלשונו כן. א"כ אין מזה דחייה לדברי התומים הנ"ל בהוכחתו דהא יש לומר כן: אבל נראה לי להוכיח דגם במשכון אף לאחר שהחזירו המלוה להלוה ומכרו הלוה דגבי מלקוחות. מהא דב"מ (דף ק"ד ע"א) עלה דר"י בן קרחה אומר המלוה חבירו לא ימשכנו יותר מחובו שכך כותב לו תשלומתא דאית לך עלי כל לקבל דיכי טעמא דכתב ליה הכי הא אי לא כתב לו הכי לא קני והא אמר ריו"ח משכנו והשיב לו המשכון ומת שומטו מע"ג בניו אהני לה כתיבה לגירעון. והתוס' שם ד"ה אהני כתיבה כו' כתבו לפרש דכוונת המקשן הוא משום דמשמע דהלוה היה מקנה המשכון להמלוה בתורת קנין. וע"כ בעת שמחזיר המשכון להלוה בתורת השבת העבוט אינם ביד הלוה רק בתורת שאלה. דמשמע דדוקא משום זה שומטו מע"ג בניו. וע"ז הקשה המקשה הא בל"ז יש לו לשומטו מע"ג בניו דהא בע"ח קנה להמשכון. וע"ז תי' הגמ' דאהני כתיבה לגירעון. ואי נימא דבעת דהחזיר המלוה להלוה ומכרו הלוה אינו טורף מהלוקח. א"כ תקשה דהא אינו קשה כלל קושיות הגמ' דהא נפ"מ מה שכתב והקנה המשכון להמלוה בתורת הקנאה דאז בוודאי טורף מהלוקח דהא אינו ביד הלוה רק בתורת שאלה. והוי כמו כל שואל שמכר חפץ השאול לו דוודאי טורף המשאיל מהלוקח. א"כ נפ"מ רבתא ממה שהקנה וכתב לו המשכון בתורת קניה. ומדמקשה הגמ' כן והוכרח לתרץ לו דאהני כתיבה לשלם הגרעון. מוכח מזה דאף כשלא הקנה המשכון להמלוה מ"מ אם הלוה מכר בעת שמוחזר המשכון לי' דטורף המלוה מן הלוקח ושפיר הקשה הגמ' והוכרח לתרץ כנ"ל. א"כ נתבאר דלעולם טורף המשכון מן הלוקח אף שמכרו בעת שהוחזר ליד הלוה: וכן מוכח מן מש"כ התוס' ב"מ (דף קט"ו) ד"ה למה ממשכנים כו' הקשה הר' ר' אלחנן למה חוזרים וממשכנים כיון דבלאו הכי אין שביעית משמטתו ושומטו מע"ג בניו כו'. ואי נימא דמהני מכירת הלוה בעודו בידו. א"כ נפ"מ למה שחוזר וממשכן לענין אם מכר הלוה. דאם לא הי' חוזר למשכנו הי' מועיל מכירת הלוה בעודו בידו. אבל עכשיו שחוזר וממשכנו אינו מועיל מכירתו אם מכר בעודו בידו. דהא כנגד חובו וודאי לא מהני מכירתו של הלוה כשהמשכון הוא ת"י המלוה משום דמקרי לגבי הלוה דבר דאינו ברשותו משום דהמלוה קנה להמשכון נגד חובו בוודאי. כמבואר ביו"ד סי' רנ"ח ובש"ך ח"מ סי' רי"א ס"ק ה' דמה שנגד חובו לא מהני מכירתו רק המותר מן החוב