נחל יצחק חלק ב שפד

של החתם סופר עולה יפה. אך לפ"ז יש ליישב בקצרה בפשיטות דדוקא בכל שבועות ממון דיכול להיות חשש טעות ושוגג בזה יכול להיות חשש סכנה כיון דבאמת אינו כשבועתו משא"כ בסוטה דאין שם חשש טעות ושוגג דהא וודאי יודעת האמת אם זינתה ברצון ע"כ משבעינן אף להמעוברת. ועיין בר"נ לשבועות ריש פ"ז שכתב דאיכא אינשי דפרשי אף משבועת אמת כו'. ואין זה ענין לנ"ד וקצרתי. ובענין הזה ראיתי מכבר בספר מיני תרגימא ואינו כעת ת"י: והעיקר מה שנלע"ד ליישב קושיות האו"ת. דשאני סוטה ע"פ הך דחולין (ד' קמ"א) דס"ד הואיל דגדול השלום כו' וכמה דלא מטהר אסור בתשמיש כו' דמה"ט ה"א למדחי עשה דשלוח הקן ולא להמתין עד שישיג אחרות משום דגדול השלום לטהרה לבעלה במהרה. ע"כ משקין סוטה מעוברת ואין ממתינין עד שתלד משום דכ"ז דלא שתת ולא נבדקה אסורה לבעלה ע"כ משקין אותה בכדי שתהא מותרת לבעלה מיד אם היא טהורה. והנה בעיקר הדין דמשקין המעוברת שיטת התוס' בסוטה (דף כ"ו) ד"ה מעוברת עצמו כו' דמעוברת אינה שותה דלא למקטלי לולד. והרמב"ם ה' סוטה פ"ב ה"ז פסק כשיטת רש"י וכמש"כ המל"מ. ומן שיטת התוס' הוי סייעתא לדברי הרמ"א דאין משביעין למעוברת. אכן יש לחלק דשאני השקאת סוטה דהוי לנו רגלים לדבר שזינתה כיון דהי' קינוי וסתירה ואין לה חזקת כשרות וכמש"כ התוס' בחולין (דף יו"ד ע"ב) ד"ה התם הלכתא גמירי כו' ובתוס' נדה (דף ב') דכיון דקינא ונסתרה יש רגלים לדבר ואתרע חזקתה. ע"כ חיישינן ולא משקין למעוברת משום דיש ספק סכנה להולד. משא"כ בכל חיוב שבועה גבי ממון דהא חשיד אממון לא חשיד אשבועתא משום דיפרוש מאימת השבועה או משום ספק מלוה ישנה ושבועה ליתא בחזרה כמבואר בב"מ (ד' ו') ויש לו חזקת כשרות לאחר שישבע למה דהטילה התורה עליו לברר ע"י שבועתו דהימני' התורה. ע"כ כיון דאומר ברי שישבע באמת ע"כ אין לנו לחוש לסכנתא דולד דהא אחר שישבע נאמן ע"פ מה דהאמינתו התורה. ולכן אין ראיה מן שיטת התוס' לדברי הרמ"א: ולכאורה יש לדון לפי המבואר ברא"ש פ"ד דגיטין דין ח' במה דנמנעו משבועת אלמנה משום חשש דקוברת בני'. דמ"מ האידנא משביעין אותה בשבועה שתודה האמת דבכה"ג אין העונש מרובה כ"כ אף להסוברים דנעשה חשוד גם בלהבא. וכ"כ הש"ג שם ובטור אה"ע סי' צ"ו ובשו"ע שם סעי' כ"א וב"ש שם. וכן אפשר לדון במה דכתב הרמ"א דאין להשביע להמעוברת. דהיכא דמתרצה התובע שתשבע בלשון דלהבא שתודה על מה שישאלו ממנה. דכיון דבכה"ג אין העונש חמור כ"כ דיכולים להשביעה אף דהיא מעוברת וכיון דמצינו חילוק זה גבי שבועת אלמנה דמבואר בש"ס ובמשנה דנמנעו מלהשביעה דעכ"ז בלשון דלהבא משבעינן כש"כ בהך דמעוברת דאין לזה שום יסוד מן הש"ס דוודאי דיינינן כן. כן אפשר לדון אכן באמת מוכח דאין לחלק בזה בשבועת מעוברת דהא מסיים הרמ"א דהא מוציאין אותה מבהכ"נ כשנותנין כו'. וסתם ח' הוא על ענין דלהבא כמו דמבואר בכ"ד. א"כ מוכח מזה דגבי חשש שבועת מעוברת החמירו ביותר ואף בלשון דלהבא אין להשביעה: ובאו"ח סי' תר"ב דאין משביעין אדם בב"ד עד אחר יוה"כ מפני שהעולם תלוי בדין. וכתב הפרמ"ג במשבצות דאם הבע"ד רוצה לישבע מניחין אותו לישבע. ומשמע מזה דטעם הדבר הוא משום טובת הנתבע דאין כח בתובע להעמיד את הנתבע בסכנת הדין ולכן אם הנתבע רוצה לישבע דנשבע. ולכאורה טעמא בעי דהא שם הטעם דבעון שבועת שוא נתפס כל העולם וכמבואר בשבועות (דף ל"ט) א"כ לאו כל כמיניה דהנתבע לישבע ולהביא העולם לידי סכנת הדין. ואפשר להסביר זה דעיקר הטעם דחשו שישבע בשקר דאף דטוען ברי דישבע באמת מ"מ חשו דיצרו אנסי' וכיוצא מאיזה סיבה מוכרחת לדעתו דאינו רוצה לשלם לחבירו ע"כ ישבע שקר כדי להפטר מטענות התובע. וזה אינו שייך רק היכא דהב"ד יכריחוהו לישבע מיד. אבל היכא דאין כופין לו לישבע מיד ומרחיבין לו הזמן לאחר יוה"כ ועכ"ז רוצה הנתבע לישבע מיד ואף שמודיעין לו גודל החשש שיביא עליו ועל כל העולם בימי הדין ועכ"ז רוצה לישבע מפני דטוען ברי דישבע באמת ואין לו שום טעות כלל כמו בעובדא דגיטין (דף ל"ה) וכנ"ל וכיוצא. ואין לו שום אימה ופחד כלל דהא בשבועת אמת ממש אין עליו שום עונש כלל. ולכן שפיר כתב הפרמ"ג דאם הבע"ד רוצה דנשבע אף בימי עשי"ת. וכן משמע הלשון באו"ח שם דכתבו דאין משביעין בב"ד כו' ולא כתבו בלשון דאין אדם נשבע עד אחר יוה"כ דמשמעות הלשון דרק על שבועה דמשביעין הב"ד בדרך כפייה בזה אמרו דאין משביעין לו משא"כ ברוצה לישבע ואומר בפירוש דאין לו מקום לחוש כלל אז מניחין לו לישבע. ולא חשדינן ליה שיכוין לקלקל ביותר ובזה יש לדון לחזקה דלא שביק היתירא כו' דאף בקלות האיסור דיינינן כן וכמש"כ התבואת שור כעין זה ביו"ד סי' ב' ס"ק ז' ע"ש: ולכאורה יש לדון בדברי הפרמ"ג הללו דכיון דקיי"ל שבועת ד' תהיה בין שניהם וגם התובע המשביעו נענש אם ישבע הנתבע בשקר וכמבואר בשבועות (דף ל"ט. ודף מ"ז) ע"כ במה דאמרו דאין משביעין מקודם יוה"כ דאף דהנתבע רוצה לישבע מיד ולהפטר מ"מ אפשר דיכול התובע לעכב דישבע אחר יוה"כ משום דחושש מאימת הדין שיש עליו אם ישבע הנתבע לשקר וכפי טענת התובע להכחיש להנתבע בטענתו. אכן זה אינו דאין זכות להתובע בזה כלל רק להנתבע הזכות הזה בידו ואדרבה יכול הנתבע לומר דמה"ט ישבע מיד ופשוט: וכן יש לדון הכא דלשון הרמ"א הוא יש אומרים דאין משביעין אותה כשהיא מעוברת. דמשמעו ג"כ דזהו אם הב"ד משביעין אותה ומכריחין לה לישבע בזה חשו לסכנת הוולד. [וכמש"כ העיר שושן הטעם של סכנת הוולד. והחתם סופר כתב הטעם שלא תסתכן בלידה. ואין זה שייכות לענינינו]. אבל היכא דהאשה מרצונה מרוצית לישבע מיד בלא שום הכרח וכפייה כלל. בזה יש לדון דיניחוה לישבע כיון דהב"ד מאיימין עליה ומודיעין לה שתוכל להביא הוולד ואותה בסכנת הדין מחשש שבועת שקר ועכ"ז היא אינה חוששת ומרוצית לישבע מיד. בזה אין לנו לעכב אותה מלישבע. והא כל עיקר דין זה אין לו שורש מן הש"ס וכמש"כ האו"ת. ולכן בכה"ג דיש לחלק כן מסברא וכעין דברי הפרמ"ג באו"ח הנ"ל. אין לנו כח למונעה משבועתה בפרט היכא דהוי ברשות בעלה כיון דאומרת ברי דתשבע באמת בלא שום טעות ושגגה כלל כי זוכרת בבירור את כל הענין שתוכל לישבע באמת לאמיתו. וכש"כ היכא דאין שם טענת ברי של התובע להכחישה וכמו בשבועה הבאה על טענת ספק בזה הסברא נותנת דיכולה לישבע מיד כיון דאין שום מכריח לה ואין לפנינו טענת ברי להכחישה. ובאמת אף היכא דיש טענת ברי להכחישה ג"כ הדין נותן במרוצית לישבע מיד דמניחין לה לישבע כיון דמאיימין עלי' ומודיעין לה גודל הסכנה שתוכל להביא על עצמה ועל הוולד בגודל העונש ביותר מן מה שתשבע בשקר לאחר לידתה וכדאי' בשבת (דף ל"ב) ג' בדקי מיתה באשה כו'. א"כ למה לה לישבע בשקר מיד הא בידה לישבע אחר שתלד דאז לא יהיה העונש סכנה חמור כמו קודם לידתה. ובזה יש לדון כעין חזקה לא שביק היתירא כו' דאף בקלות האיסור דיינינן כן וכמש"כ התב"ש סי' ב' ס"ק ז' ע"ש. והעיקר דהיכא דנראה לב"ד לפי ראות עיניהם דאין שום מקום לחושדה שתשבע מיד בשביל איזה תועלת לטובתה שתהיה לה במה שתשבע מיד ביותר מן מה שתשבע לאחר לידתה דאז יכולין להניחה לישבע מיד אם בעלה אינו מקפיד ע"ז ולאחר שיודיעו לה כל זה ובאיום שיאיימו עליה ואז יכולה לישבע מיד אף בעודה מעוברת וכפי רצונה וכעין דברי הפרמ"ג: