נחל יצחק חלק ב שפב

הפרעון עד אחר זמן בזה שפיר יש לדמות לגט דכתבו הח"מ והב"ש לחוש דהוי הגט גזול למפרע. ואף דאינו שוה כלל גוף הגט להסופר כעת לאחר שנכתב הגט לשם הבעל מ"מ כתבו גדולי הפוסקים הח"מ והב"ש דהוי גזל למפרע א"כ ה"ה באתרוגים. וידעתי למה שכתב הגט מקושר שם להעיר על דברי הח"מ והב"ש הנ"ל. אבל באמת בזה העיקר כדברי הח"מ והב"ש ולגדולי הפוסקים אנו שומעין ע"כ מהראוי להזהיר להקונים האתרוגים שיראו לשלם קודם החג דלא יבאו לחשש הנ"ל. מאיזה סיבה שיכול להיות שלא ישלמו לאח"ז א"כ הוי האתרוג גזול למפרע ולא יצאו י"ח אתרוג. וידעתי מה די"ל כיון דאין תובעין ביו"ט ע"כ ממילא הוי זה כמו דקבע זמן בפי' על אחר יו"ט. אבל ז"א כיון דזהו רק מחמת איסור תביעה ביו"ט. ועיין במג"א סי' ש"ו ס"ק ט"ז ובסי' ש"ז ס"ק ט"ו וקצרתי: ולכאורה יש לסתור לכל מש"כ דהא בשבת (דף קמ"ח) אמרו דערב פסח שחל בשבת מניח טליתו כו' ועושה עמו חשבון לאחר יו"ט. והנה במניח טליתו י"ל דאין לחוש בזה שמא יפשע ולא ישלם דהא יש לו משכון ע"ז. אבל ממה שאמרו שם אם אינו מאמינו מניח טליתו כו' משמע דבמאמינו יכול ליקח הפסח ולצאת י"ח וכן אמרו שם בגמ' בפי' דאם ניתנה ליתבע אמאי מניח טליתו ליתן לי' וליתבעוה. הרי דלא חיישינן לשמא יפשע ולא ישלם דאז לא יצא מעולם י"ח פסח לפי מה דנתבאר גבי אתרוג. אכן באמת אין מזה סתירה כלל דהא כבר נתבאר דבקונה ומרחיב זמ"פ בפירוש אין לנו לחוש כלל דאז הוי כמו גט דנתן לו בהקפה בקביעות זמ"פ דאף אם אינו משלם לו לא הוי גזל בידו. א"כ י"ל דהך דשבת בערב פסח שחל בשבת דנוטל פסחו מיירי בכה"ג ולכן במאמינו יכול ליקח פסחו ולצאת י"ח משום דבכה"ג אין לנו לחוש. אבל היכא דלא קבע זמן בפי' י"ל דיש לחוש כנ"ל. ומה דאין פורעין ביו"ט כמבואר בב"מ (דף ע"ה) אין זה כמו קביעות זמ"פ בפי' דהא יכול ליתן לו בעד חובו משכון וכמש"כ המג"א בסי' ש"ו ס"ק ט"ז במקום מצוה ע"ש. ע"כ אין זה כמו קבע לו זמ"פ בפי'. וי"ל באמת כ"ז דלא קבע לו זמ"פ בפי'. החיוב על הקונה לתת לו משכון לבטוחות דבמקום מצוה מותר זה כמבואר שם רק בקבע זמ"פ בפי' שאני וקצרתי: ה (שם סעיף ו') א"א שנתחייבה שבועה כו'. (הג"ה) אבל אין בעלה חייב לשלם כו'. ע' ש"ך ס"ק ט' כ' דאילו הבעלים מינו אותן שלוחים כו'. וכתב הנתיבות נראה דהכא משום תקנת השוק עדיפא משליח דאילו בשנית צריך לברר שלוה משא"כ באשה אפי' אם אינה רוצה לישבע חייב לשלם עבורה כדמוכח במרדכי ובמהרי"ק ע"ש עכ"ל הנתיבות. ולענ"ד אינו כן דהנה לפי משמעות לשונו נראה דס"ל דאף בנתחייבה שבועת היסת ואינה רוצה לישבע חייב לשלם. אבל זה אינו עולה כלל על הדעת דהא בשבועת היסת לא נחתינן לנכסיו רק ענשינן לי' כמבואר בשבועות (דף מ"א). ע"כ אין לנו לחייב הבעל שיתן ממונו. ובוודאי לא שייך להענישו ע"ז בהעונש המבואר בשבועות שם כיון דבאמת אינו יודע מזה. ובוודאי לא שייך לדון בזה למה דמבואר באה"ע סי' צ"א סעיף ד' בעברה על התקנה דבעלה חייב לשלם. דהא בנ"ד כיון דאומרת להד"ם או פרעתי א"כ בידה לישבע ולא היו עונשין אותה ע"ש בח"מ וב"ש. כן אין לומר בזה הסברא שכתב הש"ך בסי' ס"ו ס"ק ל"ו ובסי' פ"ו ס"ק י"ח דכשהמוכר אינו רוצה לישבע על שטרו הוי כאלו אומר פרוע כו'. א"כ ה"ה הכא י"ל לכאורה דכיון דאינה נשבעת לברר טענתה אז הוי כאלו מודה שהיא חייבת להתובע. אבל באמת ז"א דא"כ בכל שבועת היסת דאם אינו רוצה לישבע דלא נחתינן לנכסיו. הא יש לנו לדון ע"פ סברא זו דכיון דאינו נשבע א"כ הוי כאלו מודה על החוב. וע"כ מוכח דבאמת אין זה הוכחה כלל דהא כמה אינשי פרשי אף משבועת אמת וכמש"כ הר"נ בשבועות רפ"ז בסוגיא דקציצה ע"ש. ובהא דסי' ס"ו בש"ך ס"ק ל"ו הנ"ל כבר העיר הקצה"ח בסי' ס"ו ס"ק כ"א להשיג על הש"ך שם דאין זה כאלו הודה די"ל דמונע עצמו אף משבועת אמת רק החיוב על המוכר שם הוא מן דין אחריות ע"ש. לכן אין סברא כלל בנ"ד לחייב הבעל בממון כ"ז שאין האשה מודה בפי' וכיון דלא נתברר החוב בעדים או בעדים והיא כופרתו אף שאינה נשבעת מ"מ אין אנו יכולין לחייב הבעל שותק ממונו עבור חיוב שבועתה. כיון דגם על האשה עצמה אין לנו כח למיחת לנכסי' כנ"ל: ומש"כ הנתיבות דכן מוכח במרדכי ובמהרי"ק. הנה ראיתי במרדכי ב"ק פ' החובל ובמהרי"ק סי' קצ"ב ולא נמצא שם כתוב למש"כ הנתיבות דאם אינה נשבעת חייב הבעל לשלם עבורה. אלא ז"ל המרדכי פסק הראב"ן כיון שהנשים רגילות לישא וליתן בזה"ז ה"ה כאלו מינו אותן שלוחים ואם יש עדים חייבים לשלם ואם אין עדים נשבעת כו' ואח"ז הביא שיטת הר"מ החולק ומסיק דאין להשביעה משום דמה שקנתה אשה קנה בעלה ואין לה ממה לשלם כי אין בעלה חייב לשלם עבורה כו' עכ"ל המרדכי. וכן הוא בהגהות מיימוני פ"ד ה' חובל ע"ש. וכתבו בשם הראב"ן דאם כופרת נשבעת. אבל לא כתבו דאם אינה נשבעת דיהא חייב בעלה לשלם עבורה. ואפשר דכוונת הנתיבות דכתב דמוכח במרדכי דאם אינה נשבעת חייב הבעל. כוונתו מן מש"כ הראב"ן כיון שהנשים רגילות לישא וליתן הוי כאלו מינום לשלוחים ואם יש עדים משלמין מפני תק"ה ואם אין עדים נשבעת כו'. דמשמע דלפי דכתב לדון הך תק"ה דהבעל משלם עבורה דלכן כתב אח"ז דאם אין עדים נשבעת דזהו כדי לחייב את הבעל אם לא תשבע. משום דאם לא מחייבינן להבעל רק שיוכל התובע להשביע את האשה א"כ אין זה שייכות לתקנת השוק דאמר מקודם דהא אף בלא תקנת השוק הדין הוא דהיא חייבת לישבע. כן י"ל בכוונת הנתיבות במש"כ דכן מוכח מהמרדכי: אבל באמת אין זה הוכחה כלל דזה לשון המהרי"ק בסי' קצ"ב דהביא לדברי המרדכי שכתב בשם הראב"ן ולדברי הר"מ החולק וכתב דמן הר"מ מוכח דאף בענין משא ומתן אין לחייב הבעל משום דל"ל הך תק"ה דאם לא כן תקשה במש"כ הר"מ דאין להשביעה משום דמה שקנתה אשה קנה בעלה ואין לה מה לשלם אף כשתודה. [וזהו כדברי הב"ח שהובא בש"ך ס"ק ז' וקצרתי]. והא לשיטת הראב"ן יש לנו להשביעה כדי שתודה ויהיה חייב הבעל בהודאתה היכא שהיא נו"נ אלא ודאי פליג על הראב"ן כו' ע"ש במהרי"ק. הרי דהמהרי"ק כתב דרק אם דנין להך תק"ה אז משבעינן לה כדי שתודה ויהא חייב הבעל בהודאתה אבל אם ל"ל להך תק"ה אין לחייבה שבועה היכא דאין לה ממון שאין לבעלה רשות בהן משום דהוי כאלו אין לה ממה לשלם דהא מה שקנתה אשה קנה בעלה וכמש"כ הר"מ שם. רק אם דיינינן לתק"ה הזאת אז מחייבינן לה שבועה משום דזה מקרי יש לה לשלם כשתודה דאז יהיה חייב הבעל לשלם ע"פ הודאתה כן הוא קוטב דברי המהרי"ק שם. ולפ"ז אין שום ראיה והוכחה מהמרדכי דיהיה ס"ל דאם אינה נשבעת דיהיה חייב הבעל לשלם וכמש"כ הנתיבות. דפשטות כוונת המרדכי בשם הראב"ן הוא כן דאם לא היו דיינינן להך תק"ה אז אין להשביעה בכופרת משום דהוי כאלו אין לה ממה לשלם דמה שקנתה אשה כו' וכמש"כ הר"מ שם. אך לאחר שהעלה לדון לתק"ה אז שפיר יש לחייבה ש"ה כדי שתודה ויהיה חייב הבעל ע"פ הודאתה ואז הוי זה כאלו יש לה מה לשלם וכמש"כ המהרי"ק כן הוא כוונת המרדכי בפשיטות: ולפ"ז אין לנו שום הוכחה מהמרדכי לדון לחייב הבעל כשאין אשתו נשבעת רק אם יש עדים או כשמודית אז דנו דין תק"ה לחייבו וכמש"כ המהרי"ק דעיקר חיוב שבועתה הוא כדי שתודה ואז יהיה חייב הבעל. א"כ משמע דכ"ז דלא תודה בפירוש אין לנו לחייבו. ומש"כ הנתיבות דכן מוכח במהרי"ק. הנה באמת אין שום הוכחה מהמהרי"ק