נחל יצחק חלק ב לח

במיגו דאי בעי הוי כתב עליו משום דה"ל כעין מיגו להוציא וזהו הכל משום דאביי ס"ל דלא אמרינן מיגו להוציא. ולכאורה יש לסתור לכל מש"כ דלכן ס"ל לאביי דאין האחר נאמן משום דה"ל כעין מיגו להוציא דהא בברי ושמא קיי"ל דאמרינן מיגו להוציא. אבל ז"א דהא גם בזה בעינן ברי של הבע"ד כמו בכל ברי וכיון דבאמת כ"ז דאין לו הרשאה דינו כמו אחר ממש רק דאתו עלה משום מיגו ע"כ שפיר כתבתי דה"ל מיגו להוציא כיון דה"ל ברי של אחר. ועוד י"ל כיון דעיקר נאמנותו בטענת מיגו הוא משום דאחר שיהי' לו הרשאה יהא לו תורת דין בע"ד ויהי' נאמן משום ברי ושמא ברי עדיף ע"כ כ"ז דאין לו הרשאה דאינו נאמן רק משום מיגו לכן לא מהני להוציא אף דהבע"ד אומר שמא. ודוקא התם בכתובות (דף י"ב) דאמרו שא"ה דאיכא מיגו דזהו המקור למה שהוכיחו הפוסקים דבברי ושמא אמרינן מיגו להוציא. התם הא מעלת המיגו אינו משום מעלת ברי ושמא רק הם שני מעלות מחולקים לכן אמרינן שפיר דע"י הנך שני מעלות אמרינן מיגו להוציא אבל הכא הכל מענין אחד הוא לכן שפיר כתבתי דזהו בכלל מיגו להוציא דלא אמרינן ועיין כיוצא בזה בש"ך בכללי מיגו אות יו"ד ד"ה ועוד נ"ל לומר כו' ובד"ה ואין לעקש ולומר כו'. והעיקר כמש"כ מתחלה דלא שייך כאן כלל לומר ברי ושמא דיהי' מועיל מיגו להוציא כיון דאינו ברי של הבע"ד. וגם במש"כ לעיל להעיר ממש"כ הר"נ דמיגו דבידו לגרשה מהני אף במקום חזקה. אין זה ענין לנ"ד דהא בנ"ד גם זהו בגדר מיגו דהא אף דיהי' לו הרשאה יהא מוכרח לומר ולטעון עדיין ע"כ הך נידון דהר"נ עדיף טפי דשם כיון דיגרשה בגט א"צ לאמירתו כלל ע"כ אין זה מקרי בשם בידו כ"כ. ועיין בספרי נחל יצחק סי' מ"ד סוף סעי' ו'. ע"כ בוודאי הוי גם זה בכלל מה דאמרו דלא אמרינן מיגו להוציא. כן הוא טעמא דאביי: ורבא דאמר זאת אומרת כו' והלה א' א"י פטור. י"ל בטעמו דבאמת גם רבא ס"ל דברי של אחר לא נחשב לברי רק דס"ל כיון דהוי בידם להשתדל ולגבות ע"י עשיות הרשאה לו א"כ הוי זה מיגו מעליא וכעין סברת הרשב"א בקידושין (דף ס"ב) דאף דצריך כ"א לדעת חבירו מ"מ מקרי זה בידו לעשות כן וכמש"כ לעיל בארוכה. וי"ל דס"ל לרבא באמת כהך מ"ד דס"ל בב"ב (דף ל"ב) דאמרינן מיגו להוציא וכש"כ לפמש"כ התוס' בכתובות (דף פ"ז ע"ב) ד"ה האי שטרא כו' דמשמע דגרסי בב"ב שם דרבא אמר מה לי לשקר כו' א"כ ס"ל לרבא שם דאמרינן מיגו להוציא ע"כ שפיר אמר הכא זאת אומרת כו' משום דאל"כ הא יש לו מיגו כו'. [ואף בזמן התלמוד היו כותבין הרשאה לשיטת כמה פוסקים וכש"כ בלא כפרי' ובקרקע ועיין בתוס' בכורות (דף מ"ט) ד"ה ה"מ היכא דכפרי']. ואף לפי מה דמשמע בסוגיא דב"ב (דף ל"ב) שם דגרסינן דרבה ס"ל דאמרינן מיגו להוציא. עכ"ז י"ל דגם רבא ס"ל דאמרינן מיגו להוציא. וכש"כ לפי גירסת התוס' בגיטין (דף כ"ו) ד"ה התם כו' דגרסינן רבה שם בב"ב דרבה אמר זאת אומרת כו'. דוודאי א"ש לפמש"כ הך זאת אומרת דאמר רבה משום דרבה אזיל לטעמי' דס"ל בב"ב (דף ל"ב) דאמרינן מיגו להוציא ע"כ אמר הך זאת אומרת כו': ולפ"ז אתי שפיר מה דמוכח בקידושין (דף מ"ג) דרבא ס"ל דברי ע"פ אחר לא מהני וכפי שכתבו שם הרשב"א והריטב"א והר"נ כנ"ל. ואלו הכא בב"ב לפי גרסתינו דגרסינן רבא א' זאת אומרת כו' דמשמע דס"ל דברי ע"פ אחר ג"כ נחשב לברי. די"ל דאינו קשה דלעולם י"ל דגם רבא ס"ל דברי ע"פ אחר לא נחשב לברי רק דעיקר טעמו הוא משום הך מיגו דביד שניהם ע"י כתיבת הרשאה או במתנה ע"מ להחזיר כנ"ל א"כ ז"א שייך אלא הכא בב"ב לענין תביעה דיכול להרשותו או להקנותו בקנין המועיל כדי שיהי' לו תורת דין בע"ד להיות מהימן אז ע"י ברי שלו כיון דנימא ברי ושמא ברי עדיף. אבל התם בקידושין (דף מ"ג) דמיירינן באומר הלוה א"י א"פ דבזה לא שייך לומר הך עצה דהקנאה הנ"ל דהא אכתי הלוה עצמו הוי עליו חיוב לשלם משום א"י א"פ דחייב משום דברי של התובע עם חזקת חיוב מוציא מהמוחזק. ומה דהנתבע משיב ברי ע"פ אחר זה לא נחשב לברי ועיין בסמ"ע סי' קכ"ד ס"ק א' לחלק בין תובע לנתבע כה"ג וכעין מש"כ. ע"כ שפיר אמר רבא בקידושין דבעינן דוקא שני עדים על הפרעון ולא סתרי דברי רבא דקידושין לדברי רבא דב"ב. והא דכתובות (דף עו) דאמר רב אשי רישא מנה לאבא בידך כו' דפירשו הרשב"א והר"נ והריטב"א שם דטעמו דס"ל דברי של אחר לא מהני ועיין בתוס' שם ד"ה רישא מנה לאבא כו' ובכתובות (דף ל"ו) תוס' ד"ה החרשת כו'] ג"כ י"ל דרב אשי ס"ל דמיגו להוציא לא מהני ועיין במראה הפנים בירושלמי לב"מ פ"א במשנה שנים אוחזין בד"ה וזה נוטל רביע כו': והנה אם נגרום בב"ב (דף קל"ה) דרבא אמר להך זאת אומרת וודאי מוכח כמש"כ דכ"ע ס"ל דברי של אחר לא מהני רק דפליגי אי אמרינן מיגו להוציא. ובאמת אף לפי הנרשם בצידו שם דגרסינן רבה ע"פ התוס' גיטין ולפ"ז אין הכרח לדברינו דעיקר הוכחתינו הוא מן רבא דקידושין (דף מ"ג) דקאי שם על מימרא דרבא כנ"ל. עכ"ז נראה ג"כ דהעיקר כמש"כ דסברת רבה במה דאמר זאת אומרת כו' הוא משום דאזיל לשיטתו דס"ל בב"ב (דף ל"ב) דאף מיגו להוציא אמרינן. [ובמק"א כתבתי לדון דרבה דס"ל דאמרינן מיגו להוציא דאזיל לטעמי' דס"ל בב"ב (דף ל"א) דאמרינן אף מיגו במקום עדים ועיין בתוס' שם ד"ה אמר רבה כו' ובמהרש"א שם]. משום דדוחק לומר דפליגי אי ברי של אחר נחשב לברי או לא. משום דאין להרבות במחלוקת כדקיי"ל דאפושי פלוגתא לא מפשינן. וגם הא קאמרי בפשיטות בסוגיא דקידושין (דף מ"ג) דברי של אחר לא מהני. וגם לשון הגמ' בב"ב שם דאמר אביי שא"ה דכמנה לאחר בידך דמי משמע דזה הי' פשוט להם דאחד האומר מנה לאחר בידך לא מהני. ואי נימא כפשטות הסוגיא דפליגי בזה אם ברי של אחר נחשב לברי. א"כ לא שייך למימר בזה הלשון דשא"ה דכמנה לאחר כו' דהא פליגי בזה גופא וה"ל לומר בזה"ל שא"ה דה"ל מנה לאחר כו'. אכן לפמש"כ א"ש הלשון משום דהא לפמש"כ דעיקר סברת רבה במה דקאמר זאת אומרת כו'. הוא משום מיגו דביד הספק והאח הוודאי להשתדל ולעשות הרשאה או במתנה ע"מ להחזיר. א"כ ז"א רק אם האח הספק הוא ביחד אז עם האח הוודאי דאז יכולת ביד שניהם לעשות עצה זו. אבל אם האח הוודאי אומר כן בב"ד שלא בפני האח הספק ובפרט היכא דנחוץ לדרכו וכה"ג דאז י"ל דאין זה בידו כ"כ להשתדל עצה זו ע"י הרשאה וכה"ג. א"כ לפי מה שנתבאר דכ"ע ס"ל דברי של אחר לא נחשב לברי ע"כ בכה"ג כ"ע מודו דלא מהני ברי של אחר כיון דאין לו מיגו הנ"ל. ולפ"ז מדוקדק שפיר הלשון דאמר אביי שא"ה דכמנה לאחר כו'. ולא אמר דכמנה לו בידך כו' אלא לשון לאחר דמשמעו לשון נסתר דקאי על שלא בפניו משום דכמו דאם אמר שלא בפני האח הספק דוודאי דלא מהני דאז לא שייך הך מיגו כ"כ כנ"ל. דס"ל לאביי דה"ה אף אם האח הספק לפנינו ושייך אז מיגו דבידם כו' עכ"ז לא מהני משום דה"ל כעין מיגו להוציא. ומדוקדק שפיר לשונו דקאמר בפשיטות שא"ה דכמנה לאחר כו' משום דבאומר מנה לאחר בידך שלא בפנינו היכא דלא שייך הך מיגו דבידם כו' כ"ע ס"ל דלא מהני ברי של האחר. א"כ כל מש"כ הוא מוכרח בפשטות הסוגיא אף אם גרסינן רבה כמש"כ התוס' בגיטין (דף כ"ו): ענף ד ונחזור לענינינו לדברי הרשב"א דגיטין (דף ע"ח) שהקשה דה"ל א"י א"פ דתנן בב"ק שחייב והוכיחו מזה האחרונים דס"ל להרשב"א דאף בשניהם טוענים שמא חייב אם הספק בפרעון. והקשיתי דבאמת מנלן להרשב"א להוכיח מב"ק דשניהם טוענים שמא חייב בספק פרעון בלא ה"ל למידע והא התם בב"ק מיירי בטוען המלוה ברי ואיך כתב הרשב"א בפשיטות דתנן בב"ק שחייב. אכן לפמש"כ לפרש פשט הסוגיא דב"ב (דף קל"ה) לפי גירסת התוס' גיטין דגרסינן שם רבה דאמר זאת אומרת כו' דאין טעמו משום דס"ל דברי ע"י אחר מועיל אלא עיקר טעמו משום דהוי ביד שניהם להשתדל ע"ד הרשאה או במתנה ע"מ להחזיר ואז יהי' ממש בדבריו כמו ברי של הבע"ד עצמו. ולפ"ז יש לדון בהא דגיטין (דף ע"ח)