נחל יצחק חלק ב שעט

הנתיבות לפרש לכוונת הח"מ הנ"ל. אבל בתי' השני ס"ל להרשב"א דבאמת לא נבטל המקח רק כיון דרוצה לסלק ליה בהשור ואמר לו הילך השור דאף דהבעל השור יכול לומר דאין אני רוצה ליקח השור בעד המעות וכדין מוכר סחורה דסי' ק"א. עכ"ז כיון דבעל השור רוצה ליטול השור מקרי זה מודה בעיקר. ובוודאי משום מה דבעל השור אינו מודה במכירה אין זה מקרי מודה בעיקר. דהא בע"כ מיירי דהנתבע יכול לכפור השור דאל"כ לא שייך בזה כלל כפירה והודאה. וע"כ עיקר טעם הרשב"א בתי' השני דכיון דבעל השור נתרצה ליטול את השור בעד דמי המכירה והנתבע רוצה לסלקו בזה. מקרי זה מודה בעיקר. כן הוא סברת הרשב"א בתירוץ השני: אבל באמת תי' הראשון דהרשב"א דמשמע דמפרש להגמרא דמיירי בתנאי דיהיבנא דמי. זהו דוחק דהא לא אמרו להך על מנת רק במתנה ע"מ דעבידנא לך נייח נפשא. אבל במכירה אמרו בקיצור בגמ' לא נתתי לך דמי כו'. וגם תי' השני דהרשב"א אינו מובן כ"כ דהא כיון דלא נתבטל המקח א"כ הוי בעל השור כמו כל ב"ח דכ"ז דאינו עושה קנין במה דמגבין להמלוה לא קנה ויכול הלוה לחזור כמבואר. א"כ איך מקרי זה מודה בעיקר דכיון דיכול לחזור א"כ אכתי ברשות הנתבע קיימא והוי כמו דנתרצה הנתבע לחזור וליתן במתנה להבעלים דאין זה מקרי מודה בעיקר. ולכן אמרו במתנה שם ע"מ דעבידנא לך נייח נפשא כדי דיתבטל המתנה מעיקרא אף לפי דברי הנתבע ולכן זה אינו ברור כ"כ: אכן מצאתי ברמב"ם הלכות שבועות פ"ח הלכה י"א. וז"ל אם אמר אתה מכרתו לי ועדיין לא נתתי דמי' אם תרצה קח דמי' או הרי שלך לפניך או שאמר לו אתה נתת לי בשכר מלאכה שאעשה לך אם תרצה שאעשה לך או קחנה ולך כו' פטור משבועת הפקדון שהרי לא פטר עצמו מכלום. עכ"ל הרמב"ם. הרי להדיא דהרמב"ם ס"ל דאף דרוצה ליתן גם הדמים א"כ בוודאי לא נתבטל בזה המכירה. מ"מ כיון דנתרצה ליתן לו השור בעד חוב דמי המכירה מקרי זה מודה בעיקר. אלמא דהרמב"ם ס"ל כסברת הרשב"א בתירץ השני הנ"ל. ואפשר דזה אתי שפיר לפמש"כ הנתיבות בסי' קצ"ט ס"ק ב' בכוונת הרמב"ם דפסק דמלוה קונה במכר משום דכיון דנתרצה להגבותו מזה בתורת גוביינא קנה המלוה אותו למפרע מעת נתינת המעות וא"צ קנין חדש בזה. ע"ש. א"כ ה"ה הכא כיון דנתרצה להגבותו להשור בעד דמי המכירה א"כ קנה להשור בלא קנין כלל כן י"ל בכוונת הרמב"ם. אבל באמת מכל הפוסקים מוכח דלא ס"ל כן כמבואר בכמה דוכתי דמלוה אינו קונה במכר אלא צריך המלוה לעשות קנין בדבר הנגבה לו ופרעון בע"כ לא מהני רק להיות פטור הלוה. וע"כ יותר נוטה פירוש הסוגיא דב"ק הנ"ל כסברת הח"מ והמח"א ונתיבות דכתבו דאף דלא פי' בדרך תנאי רק כיון דלא קבע זמ"פ. ממילא כיון דלא שילם לו בטל המכירה למפרע והחפץ הוא גזל בידו. ומסוגיא הנ"ל סייעתא לדבריהם. לולי דברי הראשונים הנ"ל. ועיין בקצה"ח סי' ע"ג ס"ק ב' שכתב דאף היכא דאינן מחולקים רק בגוף החפץ שייך ג"כ שד"א וקצרתי: אך מן תי' ראשון של הרשב"א י"ל דס"ל ג"כ כסברת הח"מ הנ"ל. וכמש"כ הנתיבות בסי' צ"א לפרש כוונת הח"מ הנ"ל כמו כן יש לפרש כוונת הרשב"א בתי' הא'. אבל לתי' הב' של הרשב"א מוכח דס"ל דלא כהאחרונים הנ"ל. אך בלשון הרמ"ה שם ג"כ יש לפרש כדברי הח"מ הנ"ל דסתם הוי כמו אומדנא וכדאמר בפירוש על מנת דיהיבנא לך דמי. ומדברי הרמב"ם הל' שבועות הנ"ל מוכח ג"כ דס"ל דלא נתבטל המכירה אף בלא שילם המעות דאל"כ מנ"ל להרמב"ם לפרש כן וכנ"ל. ואפשר לומר דתשובת הרשב"א המובא בתשובת מהרי"ט סי' קנ"ב ובנתיבות סי' קצ"א ס"ק ג' באם המוכר והלוקח מחולקים אם נתן דמי המכירה או לא. דס"ל להרשב"א דהלוקח נאמן לומר פרעתי משום דהקרקע כבר נקנה להלוקח והמוכר אין לו רק תביעת דמים על הלוקח הוי כמלוה ע"פ דנאמן לטעון פרעתי. רק במקום שאין קונין בשטר עד שיתן הכסף דאז המוכר נאמן דהוי כטוען שלא מכר לו הקרקע כלל ואוקי קרקע בחזקת מ"ק כו'. אבל במקום דקונים בשטר לבד והמקח אינו מתבטל משום דלא הוי עייל ונפיק אזוזי אז הלוקח נאמן עכ"ל המהרי"ט. ובאמת לפי דעת האחרונים הנ"ל דאם הלוקח אינו נותן המעות כלל דבטל המקח אף דלא הוי עייל ונפיק אזוזי. א"כ תמיד המוכר נאמן כשטוען שלא נתן עדיין המעות. דהא לדברי המוכר שטען דעדיין לא נתן דמים בטל המקח א"כ אוקי ארעא בחזקת מ"ק אם לא דיש עדים דזקף עליו המעות במלוה. וכן מצאתי שם בנתיבות סי' קצ"א ס"ק ג' שכתב כן בפירוש בזה ודלא כהמהרי"ט הנ"ל. אכן לפי מה שנתבאר דהרשב"א בב"ק הנ"ל מוכח דס"ל דלא כהאחרונים הנ"ל אלא אף דלא שילם דמי המכירה ג"כ לא נתבטל המכירה. א"כ שפיר כתב הרשב"א בתשובה כנ"ל דהלוקח נאמן משום דהרשב"א אזיל לטעמיה. ועפ"ז יש לדון בב"מ (דף ע') במה דאמרו שם ואי לא משכח לבהמה תפיס לוולד ה"ל יד כו'. דהא בלא"ה נתבטל המקח כשאינו משלם כפי שיטת האחרונים הנ"ל. אך י"ל דהא מיירי התם אף בקבע זמ"פ והוי כמו זקף עליו במלוה כנ"ל ולכן אתו עלה משום יד כו' באמצע. ועיין בתוס' שם ובתוס' פסחים (דף ו') וקצרתי. וכעת ראיתי בבית מאיר סי' צ' סעי' ט' שכתב בקצרה לדון לאומדנא דלא מכר לו אלא ע"מ לשלם ע"ש. אבל לא העיר בכל מש"כ: היוצא לנו מן כל זה דאף דהנתיבות בסי' קצ"א כתב בשם השמ"ק ג"כ דאם אינו משלם דמי המכירה אזי בטל המקח משום אומדנא דלא מכר לי' רק ע"מ ליתן הדמים. ובאמת כבר הבאתי ראיה ברורה לזה מסוגיות הש"ס דב"ק הנ"ל. עכ"ז כיון דמצינו להרשב"א והרמב"ם הנ"ל דלא ס"ל כן א"כ הוי זה ספיקא דדינא. ואם נימא כדברי האחרונים הנ"ל דאם לא שילם לו הוי גזל בידו. ע"כ נראה כדברי הב"ח דס"ל דבע"ח ג"כ יש לו קדימה בסחורה דמכר אם הוא בעין ע"פ דין. משום דכ"ז דלא פרע דמי המכירה הוי החפץ גזל בידו ובוודאי מחזירים להבעלים. אבל להסוברים דלא נתבטל המכירה רק דינו של המוכר כבע"ח ע"כ אין להמוכר משפט הקדימה ע"פ דין רק מצד תקנה וכדברי הצ"צ הנ"ל: ענף ב עובדא בא לידי בבורח א' שהיה עליו בע"ח הרבה. וזה זמן קרוב שקנה סחורה בהקפה והיה בעין ולא היה זמ"פ רק כל יומא זמנו. רק היה מדובר בעת קניות הסחורה שישלם במעות כפי סך ההשוואה: ואמרתי בזה דכה"ג י"ל דהמקח בטל למפרע בוודאי. משום דבנ"ד לא נודע בעת שקנה הסחורה שהוא עני ואח"כ נתברר שהיה עני למפרע בעת שקנה. והמוכר חקר ודרש ע"ז אז ולא נודע לו. כי היה אמוד בפי הבריות ובחזקת בטוח. ונ"ל בזה דהא מבואר בסי' קכ"ו סעיף י' בהמחהו במעמד שלשתן ונמצא הלוה עני הרי זה חוזר מפני שהטעהו כו' ומקורו הוא בירושלמי קידושין פ"ג ה"ד והובא ברי"ף ב"מ פ' המקבל. והש"ך בסי' קכ"ו ס"ק מ"ג הביא מכמה ראשונים לכוונת הירושלמי ע"ש. והנה בסי' ס"ו סעי' ל"ד פסק המחבר במוכר שט"ח והיה הלוה עני בשעת מכירה ה"ה בכלל אונאה ואין לשטרות אונאה. והש"ך שם ס"ק קי"ג הקשה דברי השו"ע אהדדי וכתב בשם בעה"ת לחלק ביניהם ועיקר החילוק הוא דשא"ה בסי' קכ"ו דהמחהו ליתן לו מעות והבטיחו ליתן מעות ע"כ אם הוא עני אין מקח טעות גדול מזה והוי כמו מום במקח משא"כ במכר שט"ח ניחא לי' דליהוי אידך עבד לוה דילי'. ועיקר הטעם בקנה שט"ח דאין בו מקח טעות משום דלא דיבר כלל מנתינת המעות רק בשם קניות שט"ח לבד. א"כ ה"ה בקנה סחורה והתנה ליתן לו מעות סך כך בעד הסחורה. וכיון דהיה מדובר בפי' ליתן לו מעות. א"כ בכה"ג אם נמצא עני