נחל יצחק חלק ב שעח

ועפ"ז יש לתרץ מה שהקשה הלח"מ הנ"ל וכל הראשונים על שי' הסוברים דנשבעין ש"ש לקטן דא"כ אין מקום לקושיות הש"ס בשבועות (דף מ"ב) מן הא דתנן אבל נשבעין לקטן דהא ה"מ לאוקמי דמיירי בש"ש. די"ל דהגמ' מקשה על מ"ד דס"ל דאין עירוב פרשיות כתוב כאן כדס"ל לרמי בר חמא ולר' חייא בר אבא א"ר יוחנן הנ"ל. א"כ לדידהו תקשה מן המשנה הנ"ל. וכן דרך הש"ס בכ"ד להקשות סתמא אף דאינו מקשה רק על חד מ"ד. וכמש"כ הש"ך בסי' מ"ב ס"ק א' ובסי' פ"ח ס"ק ט"ז. וכן מצינו בתוס' בכ"ד. וכה"ג אי' בב"מ (דף צ"ח ע"א) דאמרו שם. ולרמי בר חמא דאמר ד' שומרין צריכין כפירה והודאה במקצת משכחת לה רישא בג' וסיפא בד' כו'. אלמא דהי' מהדר הש"ס לתרץ להמשנה דלא תקשה מזה על רמי ב"ח. וה"ה י"ל בהא דשבועות דמקשה כן על שי' רמי ב"ח ור' חייא ב"א א' ריו"ח דס"ל דלא אמרינן עירוב פרשיות. גבי מ"מ. וה"ה גבי כי יתן איש. ובפרט לפי המבואר בשבועות (דף מ"ב) הנ"ל דשמואל ג"כ מהדר לתרץ מה שהקשו שם מן אבל נשבעין לקטן כו'. וידוע שיטת רש"י בסנהדרין (דף ג') דשמואל דס"ל שנים שדנו דיניהם דין ס"ל אין עירוב פרשיות כתוב כאן. ועיין בתוס' שם ד"ה ומדאורייתא חד נמי כשר כו' ובשי' הרמב"ם דהובא בש"ך ריש סי' ג' וקצרתי. א"כ לשמואל דס"ל לשי' רש"י דאין עירוב פרשיות כתוב כאן. א"כ לדידי' קאי הך דכי יתן איש על ש"ש. ע"כ שפיר הוכרח לתרץ להא דנשבעין לקטן דקאי בבא ליפרע מקטן. וכן הא דרב מהדר לתרוצי שם יש לומר דס"ל גם כן כנ"ל. וא"ש לקושיות הראשונים הנ"ל: ועכ"ז לפי מש"כ הרמב"ם ה' גניבה ה"ט דבטוען טענת גנב בפקדון של קטן כו' ה"ז פטור מן הכפל שנא' כי יתן איש כו'. אלמא דס"ל להרמב"ם דהך כי יתן איש קאי גם על כפל. א"כ שפיר הקשו הראשונים על שי' הרמב"ם דס"ל דבש"ש לא בעינן שיהיה גדול. משום דס"ל דכי יתן איש קאי רק על שבועת מ"מ משום דעירוב פרשיות גם בזה וכדס"ל להרמב"ם כן גבי שתי כסף כנ"ל. דהא כיון דס"ל דגבי כפל קאי הך כי יתן איש. א"כ ה"ה בשבועה דהא כפל ושבועה הכל חדא ותלויים הם בהדדי כנ"ל. ואלו גבי מה דפסק ר"ח ב"א אריו"ח שם בב"ק דהטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיודה מקצת לא פסק הרמב"ם כן. משום דהא קיי"ל דעירוב פרשיות כתוב כאן. משום דהך כי הוא זה קאי רק על שבועת מ"מ ולא על כפל וש"ש וכמו דפסק הרמב"ם גבי ב' כסף. א"כ מ"ש הך דכי יתן איש דכתב לחלק בין כפל ובין ש"ש. ולכן לדינא שפיר הקשו על הרמב"ם: וכבר הכריע הרמ"א הכא בסי' צ"ו דהעיקר דגם ש"ש נתמעט מן הך כי יתן איש כו'. וי"ל דהמחבר הכא אזיל לטעמיה דס"ל להמחבר כעין זה בסי' פ"ח סעי' ה' דש"ש א"צ ב' כסף והכל הוא משום הטעם דעירוב פרשיות. ואלו הרמ"א דהכריע בסי' פ"ח שם דהעיקר הוא דבש"ש בעינן ג"כ ב' כסף א"כ ה"ה בזה וע"כ הכריע כן הכא. וגם י"ל דאף הסוברים גבי ב' כסף דלא בעינן בש"ש. מ"מ שאני הכא דהא כתיב כי יתן איש בשומר שכר והתם לא כתיב כי הוא זה. כמש"כ הרמב"ן והובא ברא"ש פ"ו דשבועות סי' כ"ג ובחי' הרשב"א לשבועות (דף מ"ב). וע"כ לדינא העיקר דגם ש"ש נתמעט בקטן דאין נשבעין: ד (שם סעיף ו') הביא הט"ז בשם הב"ח דכתב באחד שחייב לבע"ח הרבה ומאחד מהם לקח סחורה בהקפה אם הם בעין אין לאחרים חלק בהם. ועיין בקצה"ח שם. וס"ל להב"ח דזהו מן הדין. והצמח צדק סי' קי"ז כתב דז"א מן הדין רק מצד התקנה ד' ארצות וחולק על הב"ח שם והובא בב"ש סי' צ' ס"ק ל"ח. ועיין בבית מאיר שם סי' צ' סעי' ט' מזה: ענף א ובאמת יש לדון דהנכון עם הב"ח לפמש"כ החלקת מחוקק סי' ק"ך ס"ק ה' דאם הסופר נתן וכתב הגט לשלם לו מיד ואינו משלם לו הוי הגט גזל בידו רק במוכר בהקפה שאני. והנתיבות בסי' צ"א ס"ק ט' כתב לבאר דברי הח"מ הנ"ל דאין הכוונה דהיה תנאי מפורש כו' אלא אף שלא פירש בדיני תנאי רק שמוכר בהקפה אם לא קבע זמן לפירעון אם לא שילם לו נתבטל המכר. רק במוכר בהקפה דקבע זמן ולא שילם לזמן בזה לא נתבטל המכר כיון דכבר זקף עליו במלוה המעות. וכ"כ הנתיבות בסי' ק"צ ס"ק ז' בשם המח"א דאם אינו משלם מעות המכירה נתבטל המקח והוי המקח גזל בידו אלא בקבע זמ"פ שאני אם לא היה עייל ונפיק אזוזי ע"ש: ולפענ"ד נראה להביא ראיה דאם מכר חפץ לחבירו ולא קבע זמן פרעון דאם לא שילם לו דמי המכירה בטל המכר למפרע. ושייך גוף החפץ ממילא להמוכר בלא שום דרכי הקנין כלל ג"כ. מהא דב"ק (דף ק"ו) דאמרו שם וכחש בה פרט למודה בעיקר כיצד שורי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה כו'. כי תניא ההיא דקאמר ליה הילך כו' אתה מכרתו לי מאי מודה בעיקר איכא ל"צ דא"ל לא נתתי לך דמי שקיל תורך וזיל אתה נתתו לי מאי מודה בעיקר איכא דא"ל ע"מ דעבידנא לך נייח דנפשיה ולא עבדי לך ושקיל תורך וזיל כו' עכ"ל הגמ'. והנה במתנה אמרו שם ע"מ דעבידנא כו'. ואלו במכר לא אמרו ע"מ דאתן הדמים. ואי נימא דהיכא דלא פרע דמי המכירה אין גוף החפץ שייך להמוכר בלא קנין מחדש וכמו בסי' קפ"ט. משום דאין המוכר רק כמו כל בע"ח. אלא גוף החפץ שייך עדיין להלוקח. א"כ מאי מודה בעיקר איכא במכר כשמודה דלא נתתי הדמים דהא עדיין לא קנה המוכר את החפץ וצריך קנין חדש בגוף החפץ. וע"כ מוכח דכיון דלא משלם דמי המכירה הוי למפרע גזל בידו דכה"ג לא אקני ליה ונתבטל המכירה. והוי דומיא דאתה נתתו לי ע"מ דעבידנא לך נייח נפשא ולא עבד ליה כמבואר שם בפירוש דנתבטל המתנה למפרע. וה"ה במכירה אף בלא תנאי נתבטל. א"כ מוכח כדברי הח"מ הנ"ל. ובוודאי א"ל דמיירי שם בעייל ונפק אזוזי. דא"כ ה"ל להש"ס לומר כן בפירוש כיון דזהו העיקר וכמו דאמרו שם במתנה דע"מ דעבידנא לך כו'. וע"כ מוכח כנ"ל. וזה ראיה נכונה לדבריהם. וגם היכא דאינם מחולקים הבע"ד רק בגוף החפץ ג"כ שייך שבועת התורה בזה כדמוכח ברפ"ק דב"מ בתוס' ד"ה וליחזי זוזי כו'. א"כ בכה"ג הא לא מקרי מודה בעיקר גבי שבועת הפקדון ומוכח כנ"ל: וכעת ראיתי ברשב"א על ב"ק ושמ"ק על סוגיא זו דב"ק הנ"ל דכתבו בזה"ל אתה מכרתו לי מאי מודה בעיקר איכא דא"ל נתתי דמים כלומר בתנאי שאתן לך דמים ביומו ולא נתתי ונתבטל המקח והרי הוא לפניך. א"כ מסתברא דאפילו בטוען אתה מכרתו לי ונתקיים המקח במשיכתי אלא כיון שלא נתתי הדמים הילך השור. דאע"ג דבעלמא אינו יכול לבטל המקח אחר משיכה ולאו הילך הוא. שא"ה דבעל השור אינו מודה לו במכירתו ורוצה בשורו עכ"ל הרשב"א. וז"ל הרמ"ה ז"ל אתה מכרתו לי אדעתא דיהיבנא לך דמי השתא דלא יהיבנא לך דמי שקול תורך וזיל. אתה נתתו לי במתנה אדעתא דעבידנא לך שליחותך השתא דלא עבידנא לך שקול תורך וזיל. שמעינן מינה דמאן דמזבן לחברי' מידי אדעתא דיהיב לי' דמי ולא יהיב לי' לא הוי זביני' זביני. וכן מאן דיהיב מתנה לחברי' אדעתא דעביד לי' שליחותא ולא עביד לי' לא הוי מתנה עכ"ל השמ"ק. הרי דהרשב"א והרמ"ה הרגישו במה דהקשיתי דמ"מ מקרי זה מודה בעיקר כיון דאינו אלא כבע"ח. וע"כ כתב הרשב"א בתי' ראשון לומר דמיירי דאמר בפי' בדרך תנאי. דמשמע מזה דאם לא הי' בדרך תנאי לא נתבטל המכר. וכה"ג כתב הרמ"ה שם דמיירי דאמר אדעתא דיהיב לי' דמי. אך אפשר דכוונת הרמ"ה הוא דסתמא הוי ג"כ כמו דהתנה בפי' וכמש"כ