נחל יצחק חלק ב שעז

מפני ד"ש עכ"ז לא מהני זה גבי קידושין כיון דאינו זוכה מן הדין וכן גבי אומר אדם לפועל הילך דינר כו' כן ס"ל להירושלמי גבי קטן ומה"ט ה"ה בחרש. אבל לפי שיטת ש"ס דילן גיטין (דף ס"ה) דקטן שנותנים לו צרור וזורקו דזוכה לעצמו מן הדין במתנה הן מה"ת והן מדרבנן לשיטת כמה פוסקים. ע"כ שפיר י"ל דה"ה בחרש שפיר פסק הרמב"ם דזוכה לעצמו וכמש"כ לעיל להוכיח כן מש"ס דילן וגם מן הירושלמי אין סתירה לזה די"ל כנ"ל. ועדיין יש לדון בזה הרבה: וביותר יש לומר בזה דהירושלמי דקידושין דס"ל דאין החרש זוכה לעצמו דאזיל לטעמי' דבירושלמי יבמות פ' י"ד ה"ב על הא דבמשנה שם אריו"ח ב"נ מפני מה האשה שנתחרשה יוצאת והאיש אינו מוציא כו' אמרו שם ר' חנניה בעא קומי ר' הילא נראין הדברים בפקחת שיש בה דעת שהיא יוצאה בין לדעת בין שלא לדעת וחרשת שאין בה דעת לא תצא אלא לדעת כו'. וכוונת הירושלמי דס"ל לר"ח לחלק במה דאמרו לו דבמשנה דאינו דומה האיש המגרש לאשה המתגרשת שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה דה"ה חרשת ע"ז בא ר"ח לחלק דשאני פקחת שיש בה דעת היינו דיש לה יד ע"כ יוצאה שלא לדעת משא"כ בחרשת שאין בה דעת היינו דאין לה יד ע"כ לא תצא אלא לדעת אביה. ואח"ז בירושלמי שם שקיל וטרי הש"ס בהך דר"ח דאמר קומי דר' הילא כמש"כ הפ"מ שם. [ובעיקר דברי הירושלמי שם בהך סוגיא יש לפרש באופן אחר דלא כהפ"מ והק"ע שם כי פירושם אינו ברור כ"כ ואכ"מ להאריך בזה]. עכ"פ חזינן דר"ח ס"ל כמו דס"ל לרי"ח בן נורי דאשה שנתחרשה אינה יוצאה לפי דאין לה יד וכמו דמסיק בש"ס דילן ביבמות (דף קי"ג ע"ב) דריו"ח ב"נ ס"ל דכי היכי דאיש לא מצי מגרש אשה נמי לא מיגרשה. וי"ל דגם ר' הילא הסכים לר"ח בזה כיון דלא דחה לדברי ר"ח במה דא"ל כן לפניו. והנה בירושלמי גיטין פ"ה ה"ו אי' ר' חנינא בעי קומי ר' אימי נראין דבריו בפיקחת שיש לה דעת כו' אבל הכא בירושלמי יבמות הגירסא ר"ח בעא קומי ר' הילא. [וי"ל דבמה דאמר כן לפני ר' הילא היינו משום דבירושלמי יבמות פ' י"ד ה"א אמרו על הא דנשתטית לא יוציא דר' זעירא ור' הילא אמרין שאינה יכולה לשמור גיטה היינו שאין לה יד. ועיין בשירי קרבן שם ד"ה מפני גרירה במש"כ שם. ועיין ביבמות (דף קי"ג ע"ב) בתוס' ד"ה יצתה זו כו' דגרסי בשם הירושלמי דר' זירא ור' מנא אמרי שאין יכולין לשמור גיטה. וע"כ אמר ר"ח לפני ר' הילא דחרשת שאין לה יד לא תהא מגורשת ויש להאריך בזה]. וכיון דר' הילא הסכים ושתק במה דא"ל ר"ח דנראין דבריו וכדאמרו בירושלמי גיטין פ"ה ה"ו הנ"ל דאמר ר"ח דנראין דבריו. וי"ל דהכוונה הוא דנראין דבריו של ריו"ח בן נורי דאשה שנתחרשה אינה יוצאה והטעם הוא משום שאין לה יד לחרשת: ולפ"ז י"ל דלכן אמרו בירושלמי לקידושין פ"ב ה"א היה הפועל חרש ע"ד דר' הילא לא חשש שאין זכייה לחרש. דאף לפי פירוש הרשב"א דמוכח דס"ל לירושלמי דאין החרש זוכה לעצמו. עכ"ז יש לומר דאינו ראיה מירושלמי לדינא משום די"ל דהא אמרו כן שם בירושלמי אליבא דר' הילא כדאמרו שם ע"ד דר' הילא היה הפועל חרש לא חשש שאין זכיי' לחרש. משום דר' הילא לטעמיה דס"ל דאין לחרשת יד גם לקבל גיטה ע"כ ה"ה אין יד לחרש להיות זוכה לעצמו במתנה. אבל לדינא לפי מה דקיי"ל דחרשת מתגרשת ע"י עצמה דמוכח לדינא דחרשת יש לה יד ע"כ ה"ה דחרש זוכה לעצמו במתנה וכמו בקטן שהגיע לשיעור צרור וזורקו כו' דזוכה במתנה כיון דיש לו יד. ע"כ אף דהוי חסרון כוונתו עכ"ז הא בדעת אחרת מקנה מהני מה דיש לו יד כנ"ל. א"כ ה"ה בחרש וע"כ לדינא אינו ראיה מוכרחת מהירושלמי דקידושין אף לפירוש הרשב"א בכוונת הירושלמי דקידושין. וכש"כ לפי פירוש הריטב"א והמחנה אפרים בכוונת הירושלמי דקידושין וכן נוטה פשט לשון הירושלמי דמיירי דהחרש יהיה זוכה לאחרים. ע"כ בוודאי אינו ראיה מן הירושלמי לסתור לדברי הרמב"ם והשו"ע דפסקו דהחרש זוכה לעצמו. ולכן לא הובא שיטת הרשב"א במה דס"ל דאין החרש זוכה לעצמו בהש"ע אף בשם יש אומרים משום דכן הוא עיקר לדינא דהחרש יש לו יד וזוכה לעצמו במתנה ע"י דעת אחרת מקנה: ג (שם סעיף א' במחבר) אין נשבעין על טענת חש"ו כו' אבל אם שמר לקטן וטוען שאבד ה"ז נשבע שבועת השומרים כו'. וזהו שיטת הרמב"ם פ"ב ה' שכירות ה' ז' ובהלכות טוען פ"ה ה"ט. וכן הוא שי' הר' ר' יוסף הלוי ז"ל. והובא ברא"ש לשבועות פ"ו סי' כ"ג ובר"נ לשבועות שם ובחי' הרשב"א שם. והלח"מ שם הקשה על שי' הרמב"ם וסייעתו דס"ל דש"ש נשבעין אף לקטן דא"כ מאי מקשה הגמ' בשבועות (דף מ"ב) על מה דתנן במשנה שם אבל נשבעין לקטן הא י"ל דמיירי בש"ש. הנה כבר הקדימו בקושיא זו הר"נ והרשב"א והרא"ש שם: ונלפענ"ד לתרץ קושייתם והוא דהנה הרשב"א והר"נ הקשו שם עוד על שי' הר"י הלוי מהא דב"ק (דף ק"ו) דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן הטוען טענת גנב באבידה משלם תשלומי כפל ואותבי' ר' אבא בר ממל לר"ח בר אבא כי יתן איש אין נתינת קטן כלום אין לי כו' ואם אי' תהוי כאבידה ופריק רב אשי אבידה קא אתי מכח בן דעת. משמע מהא דמדין שומרין מעטי' רחמנא לקטן כו' דאם אי' דמחייבינן שבועה אטענתו אמאי לא מחייבינן בה נמי כפילא עכ"ל הר"נ והרשב"א שם. ועיין בהשגת הראב"ד פ"ב ה"ש ה' ז' מזה: ולדעתי אין זה קשה דהא עיקר שי' הרמב"ם והר"י הלוי דס"ל דש"ש נשבעין לקטן אף דכתיב כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום כדאמרו בשבועות (דף מ"ב). ואף דזה כתיב גבי שומרים מ"מ ס"ל דזה קאי על שבועת מ"מ משום דעירוב פרשיות כתוב כאן. וכמש"כ הרא"ש והרשב"א והר"נ והרב המגיד פ"ב ה' שכירות והרדב"ז ח"ד סי' ר"ל ע"ש. וי"ל דהרמב"ם אזיל לטעמו דס"ל כן בפ"ב ה' שכירות ה"ח ופ"ג ה' טוען ה' ו' דש"ש לא בעינן בי' שתי כסף והך דרשא דמה כלים כו' ומה כסף כו' אמרינן בזה עירוב פרשיות כו'. וכמו שהובא שיטת הרמב"ם וסייעתו בזה ברא"ש פ"ו דשבועות סי' ו' ובר"נ ורשב"א שם ולעיל סי' פ"א סעיף ה'. לכן ס"ל כן הכא גבי הא דכי יתן איש ואין נשבעין לקטן דזה קאי על מ"מ משום דעירוב פרשיות. והנה עיקר הך מילתא דעירוב פרשיות זהו פלוגתא דאמוראי בב"ק (דף ק"ז) דר' חייא בר אבא א"ר יוחנן ס"ל דהטוען טענת גנב בפקדון אינו חייב עד שיכפור מקצת ויודה מקצת מ"ט דאמר קרא כי הוא זה ופליגא דר' חייא בר יוסף דאמר ר' חייא בר יוסף עירוב פרשיות כתוב כאן כו' תני רמי בר חמא ארבעה שומרין צריכין כפירה והודאה במקצת כו': א"כ לר' חייא בר אבא אריו"ח דס"ל דלא אמרינן עירוב פרשיות לגבי כי הוא זה. א"כ ה"ה לגבי הא דכי יתן איש ולא קטן ולכן התם בסוגיא דלעיל מינה דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן דטוען טענת גנב באבידה משלם כפל שפיר אותבי לר' חייא בר אבא מהא דתניא כי יתן איש כו'. דהא כיון דס"ל דלא אמרינן עירוב פרשיות א"כ גם לענין כפל נתמעט קטן. [וכמש"כ התוס' לעיל בב"ק (דף ס"ג) ד"ה למה לי כו'. דכפל ושבועה הכל חדא הוא וכמו שכתבתי לעיל בחידושי סי' פ"ח סעיף ה'. ועיין בשמ"ק שם]. ומקשה לי' שפיר דתיהוי נמי כאבידה. ומחלק דשאני אבידה דקא אתיא מכח בן דעת כו'. אבל לדידן דקיי"ל דעירוב פרשיות להא דכי הוא זה ולכן ש"ש לא בעי הודאה במקצת. א"כ ה"ה גבי הא דכי יתן איש לא קאי רק על הא דשבועות מ"מ. אבל לגבי ש"ש וכפל לא קאי זה. א"כ מתורץ שפיר קושייתם מן הא דב"ק: