נחל יצחק חלק ב שעו

באבני מילואים בסי' מ"ג ס"ק ב' שכתב כן ע"ש. ובדברי הרשב"א בחי' ליבמות שהביא דברי הירושלמי לדינא יש להוסיף עוד די"ל דהרשב"א אזיל לטעמי' דהנה הרשב"א בתשובה סי' תתקצ"ז כתב דקטן יש לו זכיי' מדאורייתא דהא בקטנה מתגרשת בקדושי אבי' עכ"ל. הרי דס"ל דקטן יש לו יד מה"ת כמו בגט ואף דהוי חסרון כוונה עכ"ז הא הרשב"א בחי' לגיטין (דף כ') כתב דבדעת אחרת מקנה לא בעינן כוונת הקונה. ע"כ ממילא בקטן כיון דמצינו דיש לו יד ממילא זוכה במתנה מה"ת א"כ ה"ה בחרשת כיון דמצינו דיש לה יד להתגרש וכמש"כ לעיל. ע"כ שפיר הביא הרשב"א בחי' ליבמות לדינא לדברי הירושלמי דבקידש חרש לפיקחת בביאה הוי קידושי תורה: והא שכתב הבית יוסף באה"ע סי' קכ"א דלא ראיתי לאחד מן הפוסקים שיכתבו כן והובא במל"מ פ"ב ה' גירושין משום דס"ל דאף בקידש חרש לפיקחת בביאה ג"כ אינן קידושין מה"ת. אף דנתבאר דחרש יש לו יד מה"ת בדעת אחרת מקנה. עכ"ז טעמייהו הוא דהא כתב המחבר בסי' רמ"ג סעי' י"ט דמי שמתחייב לקטן אינו זוכה כיון שאין הדבר ת"י החרש הזוכה ע"כ ה"ה במה דנתקדשת להחרש כיון דבזכות הקידושין דזוכה הבעל בה אין הדבר הזה ת"י הבעל בעיני' לכן אינו זוכה החרש בזכות קידושיה מה"ת כן י"ל בטעם הפוסקים דלא נקטו להירושלמי לדינא. והאבני מילואים שם כתב עוד טעם במה דלא נקטו להירושלמי לדינא. אכן מן הרשב"א והנמוקי יוסף ליבמות דהביאו להירושלמי לדינא מוכח דס"ל דגם היכא דאין הדבר ת"י הקטן והחרש הזוכה ג"כ זוכה מה"ת ע"י דעת אחרת מקנה וכמש"כ לעיל דעיקר הך מילתא דח"מ סי' רמ"ג סעי' י"ז תלוי בהנך שני תירוצים בתוס' גיטין (דף ס"ה) ובר"נ שם: וראיתי במחנה אפרים ה' שלוחין סי' כ"ד דהביא לדברי הרשב"א בחי' לקידושין (דף ח') דס"ל דאין החרש זוכה לעצמו אף בדעת אחרת מקנה וחולק על הרמב"ם דס"ל דהחרש זוכה לעצמו עכ"ל המח"א וגם הביא המח"א שם להירושלמי פ"ב דקידושין ה"א דאין זכייה לחרש לאחרים וכמו שהבאתי לעיל להירושלמי הלז אכן לפי מש"כ לעיל מוכח דהרשב"א ביבמות ס"ל דחרש זוכה לעצמו מה"ת וכמו בקטן. ואפשר לומר דעיקר הך מילתא גם בקטן דיהיה זוכה לעצמו מה"ת מצינו להרשב"א בקידושין פ"ב (דף מ"ב) דהביא לשיטת התוס' דס"ל דאין לקטן זכייה מה"ת לא ע"י עצמו ולא ע"י אחרים ומה שהקשה ע"ז מהך דפרק השולח העלה בצ"ע אבל לא סתר בפשיטות כ"כ לשיטת התוס' בזה. ע"כ י"ל דלכן גבי קידושי אשה במה שאמר תן מנה לפלוני חרש ואתקדש אני לך דהביא להירושלמי מפני דחשש לחומרא לשיטת התוס' דאין לקטן זכייה מה"ת ע"כ חיישינן לחומרא גבי תן מנה לחרש ואתקדש דאי נימא דאינו זוכה מה"ת ע"כ לא הוי קידושין וודאי ואי קידשה אחר צריכה גט משניהם כן אפשר לומר בזה. אך אין זה במשמעות הלשון דהרשב"א שם. ואחר כותבי כל זה מצאתי ראיתי בספר קהלת יעקב למהרי"ט אלגאזי תוספת דרבנן אות א' שהביא לדברי המח"א הנ"ל בשם הרשב"א לקידושין הנ"ל דאין החרש זוכה לעצמו והקשה ע"ז מן מש"כ הרשב"א בתשובה ח"א סי' תתקצ"ז הנ"ל והאריך בזה ע"ש. וכן ראיתי שם שהקשה על הרמב"ם פ"ז ה' תרומות דהא משכחת ליה גם בניתן במתנה להחרש דיאכלו עבדיו בתרומה ונשאר בקושיא אכן כבר ראיתי לעצמי ג"כ להקשות ולתרץ כמו שכתבתי לעיל: וראיתי בגליון בשם ציון ירושלים לירושלמי קידושין פ"ב ה"א שכתב בזה"ל ע"ד הילא לא חשש שאין זכייה לחרש עיין פ"ק ועמ"ש לעיל שם דמשמע דחרש אית ליה זכייה וכאן אמרו דאין לו זכייה וצ"ע דהירושלמי סותר זה את זה עכ"ל. וכוונתו לירושלמי לעיל פ"ק ה"ג דהבאתי לעיל ועיינתי שם ולא נכתב מזה לעיל בציון ירושלים שם כלל ואולי נשמט משם. ובעיקר קושייתו כבר כתבתי לעיל לרתץ בפשיטות דאין שום סתירה כלל מדברי הירושלמי להדדי דהנה פשטות הירושלמי הכא בפ"ב ה"א במה שאמרו אין זכייה לחרש דקאי על מה דאמר ר' הילא פועל זוכה לבעה"ב וחוזר וזוכה כו' דזהו בגדר דהפועל חרש יהיה זוכה עבור הבעה"ב א"כ שפיר אמרו דאין החרש זוכה לאחרים משא"כ לעיל בפ"ק דמיירי דזכין ע"י אחר עבור החרש בזה שפיר מהני הזכייה וכשיטת הרמב"ם והשו"ע כמו שנתבאר לעיל. דבאמת מה דפי' הרשב"א בחי' לקידושין (דף ח') דפי' לדברי הירושלמי הנ"ל דלאו זוכה ממש לאשה אמרו אלא עשאוהו כזוכה כו' כטעמא דגמרין דאמר דמקודשת מן דין ערב כו'. זהו דוחק בכוונת הירושלמי וכמש"כ המחנה אפרים ה' שלוחין סי' כ"ד דר' זעירא ור' הילא דבירושלמי לא ס"ל כטעמא דתלמוד דידן דאמר רבא תן מנה לפלוני ואתקדש דמקודשת מן דין ערב אלא משום דזוכה כו'. אך אף לפירוש הרשב"א דהחרש פועל או חרש עני זוכה לעצמו ג"כ אינו שום סתירה כלל מן דברי הירושלמי הנ"ל להדדי דעדיין יש לחלק דדוקא היכא דהחרש זוכה לעצמו בזה שפיר פסקו דאין החרש זוכה לעצמו וכמו דכתב המח"א בכוונת הרשב"א שם דס"ל דאין החרש זוכה לעצמו ומשמע דגם מדרבנן אינו זוכה לו משום דס"ל דדין החרש הוא כמו השוטה דאינו זוכה לעצמו. ועכ"ז הא גם בשוטה פסק הרמב"ם והשו"ע דהמזכה לשוטה ע"י בן דעת זכה השוטה א"כ ה"ה וכש"כ חרש דמזכין לו ע"י אחר ע"כ אין שום סתירה כלל מהירושלמי דפ"ק על הא דפ"ב דאלו לעיל מיירי בזכייה עבור החרש ע"י אחר ואלו בפ"ב מיירי בזכייה ע"י עצמו דאינו זוכה משום דלפי' הרשב"א דינו כמו שוטה. וע"כ על כל האופנים אין שום סתירה כלל מדברי הירושלמי להדדי ומתורץ בפשיטות הצ"ע של ציון ירושלים הנ"ל: וראיתי בהריטב"א בחי' לקידושין (דף ח' ע"ב) בד"ה ת"ר התקדשי לי במנה תנם על הסלע כו' שהביא להירושלמי קידושין פ"ב ה"א הנ"ל דפירשו טעמא דמילתא מפני שהוא זוכה לאשה וחוזר וזוכה לעצמו ואם היה חרש שאין לו יד לזכות אינה מקודשת אכן גמרא דילן דמדמי לה לערב לא אזיל כלל בהאי שיטתא ואנן אגמ' דילן קא סמכינן כו' עכ"ל הריטב"א. הרי דהריטב"א ס"ל בכוונת הירושלמי בפשטות כמו שכתבתי לעיל וכמו שכתב המח"א בכוונת הירושלמי אך הרשב"א יש לו דרך אחרת לפרש להירושלמי להשוותו לש"ס דילן כנ"ל. ועיין במקנה לקידושין (דף ט' ע"א) ד"ה א' רבא א' ר"נ כו' בין ע"י עצמה מקודשת מדעתו כו' שהביא לדברי הרשב"א והריטב"א הללו בקצרה ושקיל וטרי שם בהך דלקמן (דף י"ט) באומר לבתו קטנה צאי וקבלי קידושין כו'. ע"כ אין שום סתירה כלל מהירושלמי הלז על דברי הרמב"ם דפסק דחרש זוכה לעצמו משום דהא הירושלמי מיירי שהחרש יהיה זוכה לאחרים ובזה הא גם הרמב"ם ס"ל דאין החרש וקטן אף בהגיע לשיעור זוכה לאחרים כנ"ל: שוב ראיתי דאף לפי מאי דס"ל להרשב"א בפשט הירושלמי הנ"ל דס"ל דהפועל החרש או העני החרש זוכה לעצמו וכמו בתלמוד דידן עכ"ז יש לומר דאינו ראיה מהירושלמי להוכיח לדינא דאין החרש זוכה לעצמו משום דיש לדון דהירושלמי בקידושין אזיל לטעמיה דהנה בירושלמי לגיטין פ"ה ה"ט אמרו ג' מדות בקטן כל שנותנין לו אגוז ומשליכו כו' המוציא בידו כמוציא לאשפה אגוז ונוטלו כו' גזילו גזל מפני דרכי שלום נוטלן ומצניען כו' גזילו גזל גמור זוכה לעצמו אבל לא לאחרים כו'. וכן הוא בירושלמי מעשר שני פ"ד ה"ג ובירושלמי עירובין פ"ז ה"ו. והירושלמי הזה הובא בש"ך סי' רמ"ג ס"ק ו' ועיין בפני יהושע לגיטין (דף ס"ד) ובמח"א ה' זכייה סי' ד'. ובקצה"ח שם ס"ק ה' דכתב דהירושלמי חולק עם הש"ס שלנו. והירושלמי הנ"ל מיירי אף בנותנים מתנה להקטן וס"ל דקטן שנוטל אגוז כו' אין זוכה רק מפני ד"ש אבל אין גזילו גזל גמור להוציא בדיינין. אך בנוטלן ומצניען זוכה מן הדין. לכן י"ל דמה"ט ס"ל להירושלמי גבי חרש דאין לו זכייה משום דלא עדיף מן קטן שנוטל צרור וזורקו אגוז ונוטלו דס"ל דאינו זוכה מן הדין ואף דיש בו