נחל יצחק חלק ב שעה

דבעי אתי לכלל דעת דגם חרש ושוטה מקרי אתו לכלל דעת אם ישתפו. ותקשה מהך דב"מ על שיטת הרא"ש. ואפשר לומר דהך דב"מ ס"ל כעין סברת רב אשי דב"מ (דף ע"א ע"ב) דמחלק דרק גבי השליח בעינן פרטי השליחות אבל בהמשלח לא בעינן דין שליחות ע"כ י"ל דלרב אשי דוקא אם השליח הוא חרש לא מהני אבל היכא דהשליח הוא בר שליחות רק המשלח הוא חרש בזה שפיר נעשה הפיקח שליח להחרש. ולכן י"ל דהך סוגיא דב"מ דאמרו מעיקרא בשלמא חרש קנה דקא מגבה לי' פיקח כו' היינו דיש מקום לומר כסברת רב אשי דבהחרש המשלח לא בעינן פרטי שליחות ושפיר מצי הפיקח להיות שליח להחרש לזכות עבורו. ובאמת למסקנת הסוגיא שם מסקינן דלא קנה רק מעיקרא י"ל דלא נחת כ"כ לזה ואף דנדחו דברי רב אשי בב"מ (דף ע"א) שם. עכ"ז י"ל דהמקשה ראה להקשות ביותר איך פיקח קני משום דעל החרש יש מקום לדחות ע"פ סברת רב אשי בב"מ כנ"ל כן יש לתרץ דברי הרא"ש הנ"ל: ובספרי באר יצחק ח' או"ח סי' א' ענף ה' הבאתי ראי' לדברי הרמב"ם דמזכין לשוטה מן הא דסוטה (דף כ"ה) דמי שנתחרש ונשתטה ב"ד מקנין לאשתו וזהו בתורת זכות כמבואר שם א"כ מוכח מזה כשיטת הרמב"ם דמזכין לשוטה משום דגם זה מקרי אתי לכלל דעת וע"פ סברת התוס' בגיטין (דף כ"ב) הנ"ל. והארכתי מזה בספרי שם: וכן מוכח בירושלמי קידושין פ"א ה"ג על הא דמשנה שם בכסף ע"י אחרים ר' ירמי' א' מאחר לרבו כו' זה זוכה לבן דעת כו' הגע עצמך שהי' חרש א"ל איש הגע עצמך שהי' קטן א"ל דרכו להגדיל עכ"ל הירושלמי. ופי' הקרבן העדה הגע עצמך שהי' העבד חרש ואינו בן דעת אם יוצא לחירות או לא משום דאין זכין לו וא"ל איש ופי' הק"ע הואיל ומינו בני דעת אמרינן לא פלוג. והדר בעי הי' העבד קטן שמינו בן דעת וגם רוב קטנים אינן בני דעת כו' והשיב לו דקטן דרכו להגדיל. והפ"מ פירש א"ל איש כתיב בזכיי' ואפי' חרש. דרכו להגדיל ואפי' בקטן אמרינן דזוכה בכה"ג שכן קבלתו של זה גרמה לו עכ"ל הפ"מ. ובאמת יש לומר דכוונת הירושלמי במה דא"ל איש כתיב הכוונה הוא כמו שהבאתי לעיל בשם הירושלמי ר"פ תרומות משנה א' דיליף מן מאת כל איש פרט לקטן אשר ידבנו לבו פרט לחרש ושוטה משום דחרש ושוטה הם בכלל איש. וה"ה הכא גבי איש דכתיב בזכיי' דלא נתמעט מזה חרש. עכ"פ חזינן דמבואר בירושלמי דמהני זכיי' לחרש וזכין לו. ומבואר שם דאדרבה בחרש יותר סברא דמזכין לו מבקטן דהא אחר דא"ל איש ומהני גם בחרש. והדר בעי איך הדין בקטן עבד אם זכין לו או לא א"ל דגם בקטן יוצא לחירות משום דרכו להגדיל והכוונה הוא כעין הך דב"מ (דף ע"ב) דקטן אית לי' זכיי' משום דאתי לכלל שליחות כשיגדיל. ואין אנו צריכים לומר כמו דפירש הפ"מ דלכן מהני בקטן משום דקבלת רבו גרמה לו. משום דעדיין י"ל דמשום זכיי' אתינן עלה דהא קיי"ל דזכין לקטן. וכדמוכח בכולי סוגיא בירושלמי שם דמשום זכות הוא מה דמהני כסף ע"י אחרים וכעין שיטת הרי"ף לקידושין (דף כ"ג) והרמב"ם פ"ה ה' עבדים דין ב' לרבנן דר"מ והובאו ביו"ד סי' רס"ז סעיף כ"ו בש"ך ס"ק מ"ג וביאור הגר"א ס"ק ס"ה. אלא עיקר הטעם הוא כמו דאמרו בירושלמי שם הטעם דקטן דרכו להגדיל וכמו דפירשתי דמשום דאתי לכלל גדלות זכין לקטן. ולפירוש הפ"מ אין הבנה למה דאמרו בירושלמי שם הטעם דרכו להגדיל דהא אתי עלי' משום הטעם דקבלת רבו גרמה לו והוא כעין דברי הירושלמי פסחים רפ"ח ה"א דרציתי לומר דס"ל להירושלמי שם דחרש עדיף מן קטן וכמש"כ לעיל. ולפירוש הקרבן העדה דלכן זכין לחרש משום דמינו בני דעת ולא פלוג ועדיף זה מקטן שאינו בן דעת כו' ולכן איבעי' לי' על קטן אף דפשט לי' על חרש כבר יש לומר דזהו כעין סוגיות הגמ' בשבת (דף קנ"ג ע"ב) דלקטן יהיב ולא לחרש דאתי לאיחלופי בגדול ע"ש ולדברי הק"ע אין זכיי' מועיל בחרש רק מדרבנן. אכן לפי מש"כ דזהו מה"ת. עכ"פ מוכח דזכין לחרש וכשיטת הרמב"ם: ובירושלמי לקידושין פ"ב ה"א אמרו א"ר זעירא נעשה החנוני שלוחו של בעל הבית לזכות לפועל א"ר הילא פועל זוכה לבעל הבית משל החנוני וחוזר זכה לעצמו אף הכא ע"ד דר"ז כו' מה נפק מן ביניהון הי' החנוני חרש כו' הי' הפועל חרש ע"ד דר' הילא לא חשש שאין זכיות לחרש ע"ד דר"ז חשש עכ"ל הירושלמי. ולכאורה נראה דהירושלמי הלז סותר לירושלמי דקידושין פ"א ה"ג הנ"ל דהכא אמרו דאין זכיות לחרש ואלו התם אמרו דחרש זוכה. אבל באמת אין זה שום סתירה כלל דדוקא בהך דפ"א דמיירי התם בנידון דיזכו אחרים מן הנותן עבור העבד חרש בזה אמרו דמזכין עבור החרש וכמו שפסק הרמב"ם והשו"ע דהמזכה לשוטה ע"י בן דעת זכה. אבל בהך דירושלמי פ"ב דמיירי שם דהחרש הפועל יהי' זוכה לבעה"ב בזה שפיר אמרו דאין החרש זוכה לאחר היינו הבעה"ב וכדקיי"ל דאף קטן שנותנים לו צרור וזורקו אינו זוכה לאחרים כמבואר בגיטין (דף ס"ד ודף ס"ה) וברמב"ם שם ובח"מ סי' רמ"ג סעיף ט"ו. ע"כ אין שום סתירה מן דברי הירושלמי להדדי כלל: והרמב"ם פ"ז ה' תרומות ה' ט"ו כתב חרש שוטה וקטן שקנו עבדים אינן אוכלין תרומה אבל אם קנו להם ב"ד או אפטרופוס או שנפלו להן בירושה הרי אלו אוכלין עכ"ל והוא תוספתא פ"ט יבמות. אף שנתבאר לעיל בשיטת הרמב"ם דהחרש זוכה לעצמו כמו דין קטן וזהו מה"ת לשיטת הרמב"ם כמש"כ הרמב"ם ה' לולב פ"ח דין יו"ד דקטן קונה מה"ת בדעת אחרת מקנה וכמש"כ המ"מ פ' כ"ט ה' מכירה. עכ"ז בקנו עבדים אינן זוכין מה"ת לפי דאין נתינתו בדמים נתינה מה"ת ע"כ אינו קונה מה"ת בקניי' וכמש"כ המ"מ שם ה"א. ומה שכתב הרמב"ם שם ה' י"א קטן שקנה קרקע תעמוד בידו. אין זה רק מדרבנן וכמש"כ הקצה"ח בסי' רל"ה ס"ק ד'. לכן פסק הרמב"ם בקטן וחרש שקנו עבדים אינן אוכלין בתרומה משום דס"ל דקנין דרבנן לא מהני בדאורייתא. ודוקא בקנו להם ב"ד ואפטרופוס אוכלין בתרומה משום דס"ל דכח אפטרופוס אלים מה"ת וכשיטת הרשב"א גיטין (דף נ"ב) והובא בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' א' ענף ד'. ואכתי תקשה דהא במתנה זוכה החרש מה"ת וכן בקטן שנותנים לו צרור וזורקו זוכה מה"ת א"כ משכחת דיאכלו עבדיו תרומה בניתן במתנה. ומן לשון הרמב"ם ותוספתא משמע דדוקא בקנו ב"ד או בירושה אוכלים בתרומה. ובאמת הא משכחת לי' גם בניתן להם במתנה לשיטת הרמב"ם דזוכה מה"ת כנ"ל. אבל באמת אין זה קשה משום דהרמב"ם והתוספתא מיירי שם בחרש שוטה וקטן והנה שוטה וקטן שלא הגיע לשיעור צרור וזורקו דאינן זוכין במתנה אינן אוכלין עבדים תרומה ולא משכחת בהו אכילת עבדים רק ע"י מה שקנו הב"ד ואפטרופוס או ע"י ירושה לכן לא נקטו שם דין מתנה כיון דלא משכחת זה בשוטה וקטן בפחות מכשיעור רק נקטו קנו ב"ד ובירושה דבזה אוכלין עבדים אף בשוטה וקטן בפחות מכשיעור. וע"כ אין מזה שום סתירה לכל מה שכתבתי לעיל בשיטת הרמב"ם: ענף ה ובירושלמי יבמות פ' י"ד ה"א על הא דחרש שנשא פיקחת כשם שכונס כך הוא מוציא דמתניתא בקידשה בכסף אבל בקידשה בביאה קידושיו מעשה וגירושיו אינו מעשה והובא בנמוקי יוסף ר"פ י"ד ליבמות ובחי' הרשב"א ליבמות שם. ואמרתי מכבר בכוונת הירושלמי והוא דהא נתבאר דחרש זוכה מה"ת בדעת אחרת מקנה ע"כ בחרש שקידש פיקחת חלו קידושיו מה"ת אם קידשה בביאה משום דהאשה שנתקדשת להחרש הוי כמו דעת אחרת מקנה בקנין קידושי' לו. רק בקידשה בכסף ושטר דאין נתינת החרש כלום וכמש"כ לעיל בשם המ"מ גבי קטן שקנה קרקע ע"כ אין קידושיו כלל מה"ת. וכן ראיתי