נחל יצחק חלק ב שעד

יד להיות זוכה במתנה כמו דמצינו בחרשת שהשיאה אבי' שיוצאה בגט ואמרו לו אף זו כיוצא בה וכמבואר ביבמות (דף קי"ב) במשנה שם דמוכח מזה דחרשת יש לה יד דאם לא היה לה דין יד לא היתה מתגרשת מן התורה וכמבואר ביבמות (דף קי"ג) דאמרי דבי רבי ינאי דהיכא דאינה יודעת לשמור גיטה אינה מתגרשת מה"ת משום דכתיב ונתן בידה מי שיש לה יד לגרש עצמה יצתה זו שאין לה יד. משום דבעינן דין יד להאשה המתגרשת וע"כ שוטה אינה מתגרשת ועכ"ז חרשת מתגרשת. מוכח מזה דחרשת מקרי יש לה יד וכמו בקטנה בהגיעה להשיעור דמקריא יש לה יד דמתגרשת. דאם לא היתה מקריא חרשת דיש לה יד לא היתה מתגרשת היכא דנתקדשה בקידושי דאורייתא. וכיון דמוכח דיש יד לחרשת ע"כ יש יד לחרש להיות זוכה במתנה וכמו בקטן שנותנין לו צרור וזורקו דזוכה לעצמו משום דיש לו יד כמו בקבלת הגט וכמש"כ המחנה אפרים ה' זכיי' סי' ד' להוכיח דכיון דקטנה מתגרשת בקידושי אביה מוכח מזה דאית לה יד מה"ת לזכות לעצמה במתנה ע"ש. וכן כתב הרשב"א בתשובה סי' תתקצ"ז הוכחה זו ע"ש. וה"ה בחרש כיון דמצינו דחרשת מתגרשת א"כ חזינן דיש לה יד. רק שוטה דאינה מתגרשת מה"ת אם אינה יודעת לשמור גיטה מוכח מזה דאין דין יד לשוטה לזכות לעצמה במתנה משא"כ בחרש. וזהו ראי' ברורה לדברי הרמב"ם והמחבר במה שכתבו דחרש זוכה לעצמו במתנה. ומשמע דאף מה"ת זוכה לעצמו וכמו בקטן ע"י דעת אחרת מקנה לשיטת כמה פוסקים דזהו מה"ת כנ"ל: ובאמת יש לדון לשיטת רש"י בגיטין (דף ס"ה) דגרס הפעוטות כו' וכנגדן בקטנה מתגרשת כו' דס"ל דדוקא בהגיע לעונת פעוטות מתגרשת אבל כ"ז שלא הגיע לעונת פעוטות אף שהגיע לשיעור צרור וזורקו עכ"ז אינה מתגרשת. וכן הוא דעת הרא"ש והתוס' והטור והובא שיטה זו באה"ע סי' קמ"א סעיף ו'. ולשיטה זו מוכח לכאורה דכל זמן שלא הגיעה לעונת פעוטות אין לה יד מה"ת. ולפ"ז הא דאמרו צרור וזורקו דזוכה לעצמו מוכח דאין זה רק מדרבנן. אבל לשיטת הרי"ף והרשב"א והרמב"ם בגירסתם וכמש"כ הבית יוסף באה"ע סי' קמ"א מוכח דצרור וזורקו יש לה יד מה"ת אף לזכות לעצמה במתנה. אך יש לומר דשאני התם בגט דהא כתב רש"י בגיטין שם דלכן בהגיע לעונות פעוטות מתגרשת ולא קודם משום דבעי משלחה ואינה חוזרת ע"ש וכ"כ הר"נ שם. ע"כ יש לומר דלכ"ע יש לה יד מה"ת בהגיעה לשיעור צרור וזורקו גבי קבלת מתנה ודוקא בגיטין בעינן שיעור שתגיע לעונת פעוטות משום דבגט בעינן משלחה ואינה חוזרת. ולפ"ז יהי' עוד נפ"מ בין הדרש דר' ינאי מן ונתן בידה ובין הדרש דבי ר' ישמעאל מן ושלחה מביתו שמשלחה ואינה חוזרת יצתה זו שמשלחה וחוזרת כפי דאמרו ביבמות (דף קי"ג) ועיין שם בתוס' ד"ה יצתה זו שאין לה יד כו' ובהרא"ש שם. אכן לפי משמעות דברי הר"נ לגיטין (דף ס"ה) הנ"ל דכתב דלפי גירסת רש"י שלא רצו להתיר אישות דאורייתא בפחות מעונות פעוטות כו' ע"ש. זה מורה דס"ל דהא דאמרו דלא תהי' מגורשת כ"ז שלא הגיעה לעונת פעוטות דאין זה רק מדרבנן אבל מה"ת יש לומר דמתגרשת לכ"ע בהגיעה לשיעור צרור וזורקו משום דקרינן בזה דיש לה יד מה"ת ויש להאריך בזה ואכ"מ: ולפ"ז נלע"ד לומר במש"כ הרמב"ם פ"ד ה' זכיי' דהשוטה אינו זוכה לא לו ולא לאחרים כו' אבל החרש זוכה לעצמו כמו שבארנו ה' גזילה. דזה תמוה מאוד וכמו דתמה הלח"מ דהא בהלכות גזילה אינו מוכח כלל מזה. וכן ראיתי כעת בביאור הגר"א זצ"ל בח"מ סי' רמ"ג ס"ק כ"ז שהניח זה בצ"ע וסיים וכן הקשה הלח"מ עכ"ל. אכן לפי מה שכתבתי מקור לדברי הרמב"ם דמחלק בין חרש לשוטה דהוכיח כן ממה דמצינו בחרשת דמתגרשת מה"ת כנ"ל דמוכח מזה לחלק בין חרש לשוטה דהא בשוטה אינה מתגרשת מה"ת היכא דאינה יודעת לשמור גיטה דמזה הוכיח הרמב"ם דינו הנ"ל. והנה ראיתי בביאור הגר"א זצ"ל שם בס"ק הנ"ל בליקוט שכתב להביא ראי' לדברי הרמב"ם דמחלק בין חרש לשוטה מן הא דגיטין (דף נ"ט) דחרש דין פעוטות יש לו גבי מקח וממכר אבל שוטה אין ממכרו כלום עכ"ל. ולפ"ז הראי' אינו מוכח רק דבחרש יהי' זוכה מדרבנן. אכן לפי מה שכתבתי להוכיח כן מהך דחרשת שמקבלת גיטה יהיה זה ההוכחה לדון דיהיה החרש זוכה לעצמו מה"ת בדעת אחרת מקנה כיון דיש לו יד מה"ת ויהי' דינו כמו הקטן דס"ל לכמה פוסקים דבדעת אחרת מקנה יהיה זוכה לו מה"ת כנ"ל: ולכן י"ל דהיה כתוב בהרמב"ם פ"ד ה' זכיי' הנ"ל בזה הלשון בראשי תיבות החרש זוכה לעצמו כמו שבארנו בה"ג. והי' סובר המדפיס לפרש לכוונת הרמב"ם דנתכוין הרמב"ם למה שכתב בהלכות גזילה. אבל לדעתי לא כן הוא כי כוונת הרמב"ם הוא למה שכתב הרמב"ם בהלכות גירושין פ' יו"ד ה' כ"ג דמי שנתחרשה אשתו ה"ז מגרשה בגט ותהי מגורשת אבל אם נשתטית אינה מגורשת אלא אם יודעת לשמור גיטה ואם יודעת לשמור עצמה מגורשת בדיעבד וכמש"כ המ"מ שם בכוונת הרמב"ם ע"ש. ומקור הדברים הללו הוא ביבמות (דף קי"ב) במשנה דפקח שנשא פקחת ונתחרשה אם רצה יוציא נשתטית לא יוציא וכמבואר בסוגיא שם (דף קי"ג) וכנ"ל. הרי דחרשת יש לה יד משא"כ בשוטה. ע"כ שפיר כתב הרמב"ם כמש"כ בהלכות גירושין דמוכח מן שם לחלק בין חרש לשוטה בזה משום דחרש יש לו יד משא"כ בשוטה ואתי שפיר דברי הרמב"ם הנ"ל: ואחר כותבי כל זה ראיתי בבאר הגולה בח"מ סי' רמ"ג סעיף י"ז על הא דחרש זוכה לעצמו בס"ק ב' שכתב מקור לזה מהא דב"מ שתקנת חכמים דלא ליתי לאנצויי עכ"ל. וכבר כתבתי לעיל מה שיש לתמוה על זה וכמו שהובא דברי בה"ג הנ"ל בביאור הגר"א זצ"ל שם בס"ק כ"ז וכמו שכתבתי לעיל בשם ביאור הגר"א הנ"ל. וכן ראיתי בבית יוסף בסי' רמ"ג ובפרישה והב"ח שכתבו מקור לחלק בין חרש לשוטה מהא דסי' רל"ה דחרש דינו כקטן במטלטלין דמעשיו קיימין. וזהו כמו שכתבתי לעיל בשם ביאור הגר"א זצ"ל בליקוט שם. ולדעתי העיקר כמו שכתבתי. ומן כל שנתבאר מוכח דחרש עדיף מן שוטה וכמבואר להדיא בשבת (דף קנ"ג) דחרש ושוטה לשוטה. איבעיא להו חרש וקטן מאי כו' עד סוף הסוגיא שם. ועיין בתשובת ר' עקיבא איגר זצ"ל סי' רי"ח בד"ה ומ"ש מעלתו בענין שוטית שזינתה תחת בעלה דהמ"ל כתב בפשיטות דחרשת ושוטה דמיא לקטנה כו' ע"ש. ובירושלמי פסחים רפ"ח ה"א משמע דחרש עדיף גם מן קטן דאמרו שם קטנה שזינתה אין לה רצון ליאסר על בעלה כו' וחרשת אין את יכול דכתיב ואמרה האשה אמן כו'. ומשמע דמשום דאין לחרשת רצון כמו דאמרו שם בקטנה לא שייך. משום דס"ל להירושלמי דיש לחרשת רצון ליאסר על בעלה ודלא כהמל"מ ורע"א. ויהי' מוכח מזה דחרש עדיף מן קטן. אך יש לדחות די"ל דמיירי התם דהיתה פקחת ונתחרשה לאחר זמן וע"כ אין להוכיח מזה כלל: ענף ד ומה שכתב הרמב"ם שם דהמזכה לשוטה ע"י בן דעת זכה וכן פסק השו"ע בסי' רמ"ג סעיף ט"ז. והמחנה אפרים ה' זכיי' סי' ל"ב והקצה"ח בסי' רמ"ג ס"ק ו' הביאו בשם הרא"ש פ"ב דכתובות דס"ל דדוקא במי שהוא עתים חלים וע"ש זכין לו דאתי לכלל דעת אבל בשוטה וחרש אין מזכין לפי דשאני קטן דאתי לכלל דעת והובאו בנתיבות. אכן יש להוכיח כדברי הרמב"ם מן הא דב"מ (דף ח') דאמרו בשלמא חרש קנה דקא מגבה לי' פיקח אלא פיקח במאי קנה כו'. דמוכח מזה דמזכין לחרש וע"כ אף דחרש אינו עושה שליח עכ"ז מצי זכי לי' הפיקח והטעם הוא דאף חרש מקרי אתי לכלל דעת כעין סברת התוס' בגיטין (דף כ"ב ע"ב) ד"ה והא לאו בני דיעה כו' דחשיבי בני כריתות הואיל אם נשתפה השוטה הוי בני כריתות. וה"ה גבי הכלל גבי זכיי'