נחל יצחק חלק ב שעג

ושוטה אית להו וכמש"כ התוס' רפ"ח דסנהדרין דשכר מלאכה מן התורה אית לקטן ע"ש. ועיין בחלקת מחוקק סי' קט"ז ס"ק יו"ד שכתב דלכן יש תוספת לממאנת משום הנאת חיבת ביאה וכמש"כ רש"י בכתובות (דף ק"א ע"א) ע"ש. ע"כ אין ראיה מהתם למתחייב בחיוב חדש מרצונו לקטנה היכא דלא שייך דין שכירות ונדחה ראייתי. ועכ"ז לדינא נראה כדברי הקצה"ח והנתיבות דמתחייב לקטנה שאני. אך בהא דשומרים דאין דין שומרים לקטן דה"ה דלקטנה אין דין שומרים וכמש"כ לעיל. וכן לחרש ושוטה אין דין שומרים כמש"כ לעיל: ואפשר לומר דזהו כוונת הירושלמי כתובות פ"א ה' ב' דאמרו להקשות על מה דתני שם פיקח שנשא חרשת יש לה מזונות וכתובה כו' שהוא רוצה ליזוק לה נכסיו כו' והקשו וחרשת יש לה קנין ויש לה כתובה כו' עכ"ל. דלשון יש לה קנין כו' כוונת הירושלמי הוא להקשות דכיון דאין לה דעת לקנות א"כ לא מהני בזה דעת המתחייב וכעין הך דח"מ סי' רמ"ג. ומה דמסיים ויש לה כתובה כוונתו כיון דלא תקנו חז"ל כתובה לחרשת וכן מצד התחייבות שלו לא מהני כיון דהיא אינה בת דעת ע"כ אף היכא דכתב לה בפירוש ג"כ לא מהני וע"כ הוכרח הירושלמי לאוקמי דמיירי בכנסה פיקחת ונתחרשה. וזהו דלא כמו דאמרו בש"ס דילן דבכתב לה יש לה כתובה כנ"ל. ואף דהפני משה כתב שם דהירושלמי שם מיירי בלא כתב לה ע"ש מ"מ י"ל כמו שכתבתי כי דברי הפני משה אינם מוכרחין בזה. אכן כיון דהעיקר לדינא כמו דמבואר בש"ס דילן דבכתב לה יש לה כתובה ע"כ מוכרח לומר כמש"כ לעיל הטעם דמשום שכירות אתו עלה וכמש"כ הקצה"ח והשיג שם על המ"מ בזה. דלפי מש"כ לעיל דהטעם הוא משום סברת הקצה"ח והנתיבות דלקטנה שאני וה"ה חרשת. אכתי תקשה דהא אמרו שם כן בפקח שנשא שוטה דכתובתה קיימת ובשוטה ודאי לא שייך לדון כן דהא אינה זוכה לעצמה: ואם קיבל בקנין להיות חייב בדיני שומרים על החפץ שקיבל לשמור מן הקטן ג"כ אינו מועיל וכמבואר בסי' רמ"ג סעי' י"ט דמי שמתחייב לקטן בין בקנין כו' לא מהני. א"כ ה"ה הכא כיון שהתורה פטרתו מן דין שמירה בקיבל מן הקטן ע"כ לא מהני אף בהתחייב בפירוש ובקנין כיון דלא מהני התחייבות לקטן אף בקנין. ושאני הא דב"מ (דף נ"ח) ובח"מ סי' ש"א סעי' ד'. אכן בקיבל בקנין לקטנה על חיוב שמירה לחפץ של הקטנה יש לדון דיהא מועיל ההתחייבות על חיוב שומרים אם קנו ממנו על זה וכמו שכתב המחבר בח"מ סי' רל"ה סעי' ו' והקצה"ח והנתיבות בסי' רמ"ג סעי' י"ט כנ"ל. ואף דאם לא התחייב א"ע בפירוש ובקנין על דיני שומרים אינו חייב גם לקטנה וכמש"כ לעיל. זהו רק היכא דלא התחייב א"ע בפירוש משום דהתורה פטרתו לחיוב דיני שמירה ואין לחלק בזה בין קטן לקטנה. אבל היכא דהתחייב א"ע בפירוש אז יש לומר דמהני אם קיבל החיוב עליו בקנין משום דלקטנה מועיל קנין על התחייבות וכנ"ל. אבל חיוב בשטר לא מהני בחיוב שומרים כלל וכמש"כ הש"ך בסי' מ' ס"ק ד'. אך לשיטת הש"ך בסי' רל"ה ס"ק ג' אינו מועיל גם קנין על חיוב בפירוש גם לקטנה משום דס"ל דאין לחלק בזה בין קטן לקטנה. ועכ"ז העיקר לדינא כפי דברי הרמב"ם והמחבר שכתבו בפשיטות בלא שום חולק דשאני קטנה מן קטן בזה: וגם בעיקר הדין דלקטן אינו מועיל קנין על התחייבות אינו מוסכם כ"כ דהא בסי' רמ"ג סעיף י"ט כתב המחבר בלשון יש מי שאומר דהתחייבות לקטן בקנין לא מהני כיון שאין הדבר ת"י הקטן כו'. והמקור מזה הוא מן התוס' גיטין (דף ס"ה ע"א) בד"ה צרור וזרקו כו' לפי תירוץ השני. אבל לתי' קמא של התוס' שם מבואר דדוקא בפחות מכשיעור צרור וזורקו לא מהני קנין אבל בנותנים לו צרור וזורקו כו' דזוכה לעצמו מהני בי' גם קנין. וכן הר"נ בהך סוגיא כתב ג"כ הנך שני תירוצים. ולכן אפשר לדון בהתחייבות ע"י קנין להקטן כשהגיע לשיעור צרור וזורקו דזוכה לעצמו ע"כ ה"ה בחיוב ע"י קנין להך תי' קמא של התוס' ותירוץ בתרא של הר"נ. ואם תפס מהני תפיסתו לומר קים לי וכמו בכל ספיקא דפלוגתא. וכמו כן יש לדון גבי חרש דזוכה לעצמו וכמבואר בסי' רמ"ג סעיף י"ז דדינו כמו הקטן וכמש"כ הרמב"ם בפ"ד ה' זכיי' ה' ז' וה"ה ע"י קנין להנך תירוצי. אכן המחבר בסי' רל"ה סעי' ו' כתב בפשיטות דאין קנין מועיל לקטן כלל ולא כתב שם בלשון יש מי שאומר וכמש"כ הסמ"ע בסי' רמ"ג ס"ק ל"ג בשם הטור והמחבר בסי' רל"ה והרמב"ם. א"כ חזינן דנקטו כן עיקר לדינא דכ"ז דאין אותו הדבר ת"י הקטן הזוכה דלא מהני בי' קנין כלל וע"כ הדין נותן דלא מהני תפיסה כלל בזה: ענף ג ונבאר בעז"ה דברי הרמב"ם בפ"ד ה' זכיי' ה"ז הנ"ל וזה לשון הרמב"ם שם קטן שנותנים לו צרור וזרקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים פחות מזה אינו זוכה לא לו ולא לאחרים וכן השוטה אינו זוכה לא לו ולא לאחרים והמזכה לשוטה ע"י בן דעת זכה אבל החרש זוכה לעצמו כמו שבארנו בה' גזילה עכ"ל הרמב"ם. והלח"מ כתב לא ידענא היכן הוא בהלכות גזילה ושם לא כתב רק שמציאת חש"ו יש בו גזל מפני דרכי שלום אבל אין ענין כלל זה לזה ופשוט הוא עכ"ל הלח"מ. ובאמת זהו תמי' רבתי דהא שם בהלכות גזילה במציאת חרש שוטה וקטן לא הוי רק מפני דרכי שלום בעלמא. ולפי זה יהיה גם בשוטה הך דינא דיהיה זוכה לעצמו וכמו דאמרו במציאת שוטה התם. והכא גבי מתנה לשוטה אמרו דאינו זוכה לעצמו כלל ומוכח מזה דגבי מתנה לשוטה אין בו אף מפני דרכי שלום משום דלא שייך ד"ש רק במציאה. א"כ לפ"ז ה"ה בחרש יהיה הדין דלא יהיה זוכה המתנה כיון דאינו דומה מתנה למציאה גבי שוטה א"כ מ"ש חרש. ועוד קשה במש"כ הרמב"ם החרש זוכה לעצמו כמו שבארנו ה' גזילה. הא מדכתב לשון זוכה לעצמו משמע דהוי ממון גמור שלו אף להוציא בדיינים וכמש"כ שם גבי קטן שנותנים לו צרור וזרקו כו' דזוכה לעצמו דזוכה מן הדין וכמש"כ התוס' בקידושין (דף י"ט) ד"ה אומר אדם לבתו הקטנה כו' דבדעת אחרת מקנה יש להקטן זכיי' מה"ת [ועיין מזה בגיטין (דף ס"ד ודף ס"ה) בתוס' שם ובפני יהושע לגיטין (דף ס"ד) בתוס' ד"ה שאני שתופי מבואות כו' ובקצה"ח סי' רל"ה ס"ק ד' וסי' רמ"ג ס"ק ה' ובמחנה אפרים ה' זכיי' סי' ד']. ואף להסוברין דבדעת אחרת מקנה להקטן אינו זוכה מה"ת רק מדרבנן אבל עכ"פ דינו כמו ממון גמור אף להוציא בדיינין. ע"כ מדכתב הרמב"ם בחרש דזוכה לעצמו וכמו דכתב שם גבי קטן משמע דחד דינא אית להו וכמש"כ הסמ"ע שם בסי' רמ"ג ס"ק ל"א דחרש זוכה דדינו כמו קטן. ובאמת הא אינו רק מפני ד"ש כיון שכתב הרמב"ם כמו שבארנו בהלכות גזילה ושם אינו רק מפני ד"ש ואין מוציאין בדיינין. וע"כ דברי הרמב"ם הם תמוהים וכמו דהקשה הלח"מ בקצרה: והנלע"ד ליישב דברי הרמב"ם כי יש מקור לדברי הרמב"ם במה דמחלק בין חרש לשוטה בזה. דהנה עיקר סברת הרמב"ם והמחבר בסי' רמ"ג סעיף ט"ו דקטן שנותנים לו צרור וזורקו זוכה לעצמו ופחות מזה אינו זוכה כו' הטעם הוא דבפחות מזה אין לו שום יד כלל רק בהגיע לשיעור זה יש לו יד. ושיטת הש"ך שם ס"ק ו' דגם גבי מציאה יש לו יד ואין סברא לחלק בין דעת אחרת מקנה למציאה. וע"פ סברת הראב"ד והרשב"א דבדעת אחרת מקנה לא בעינן כוונה לזכות ע"כ בשוטה דאין לו יד כלל אינו זוכה אף בדעת אחרת מקנה וה"ה בקטן בפחות מן השיעור משא"כ בקטן שנותנים לו צרור וזורקו דאית לי' יד ע"כ מהני בי' דעת אחרת מקנה כיון דלא הוי רק חסרון כוונתו כו' עכ"ל הקצה"ח. וכן יש לדון דמה"ט ה"ה חרש יש לו