נחל יצחק חלק ב שעב

בתורה כו'. ודוקא היכא שעיקר החיוב הוא מחמת שמתחייב א"ע בחיוב מחדש ע"ע בזה אמרו דבמתחייב לקטן לא מהני חיובו מה שאין כן בנ"ד דעיקר חיוב שומרים נגמר ע"פ חוקי התורה לכן היה מהני החיוב שלו אף לקטן ע"כ בעינן למילף זה מדרשא דכי יתן איש ולא קטן. ולכן שפיר י"ל דבחרש ושוטה כיון דהוי בשם איש ע"כ נוהג דין שומרים על החפץ שלהם ועיין בגיטין (דף כ"ג ע"א) בשלמא חש"ו דלאו בני דיעה ופי' רש"י וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן. ובאמת שא"ה דהטעם הוא משום דלאו בני דיעה. ועיין בירושלמי בש"ק שם ובקצה"ח סי' קפ"ח ס"ק ג': אכן מן סוגיא דשבועות (דף מ"ב) מוכח דאין לחלק בין חרש ושוטה לקטן בזה דהא אמרו שם אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן מ"ט דאמר קרא וכי יתן איש כו' ואין נתינת קטן כלום. ופירש רש"י דהא איש כתיב והחרש והשוטה כקטנים הם בלא דעת עכ"ל. וכ"כ הר"נ והתיו"ט שם. ושיטת הראב"ד פ"ב ה' שכירות והרמב"ן המובא ברא"ש הכא סי' כ"ג דס"ל דעיקר הך מילתא דאמרו אין נשבעין על טענת חש"ו וילפי זה מן כי יתן איש כו' דקאי על שבועת שומרים וכ"כ הר"נ ובחידושי הרשב"א כאן. והרא"ש הביא בשם הרמב"ן שהוכיח כן מן מה דהקשו רישא לסיפא ולא מתרץ דסיפא קאי על ש"ש כו' וכ"כ בחידושי הרשב"א הוכחה זו. וכיון דכתבו לפרש דהך דאין נשבעין על טענת חרש ושוטה וקטן קאי על שבועת שומרין וילפי זה מן כי יתן איש כו' דכתיב בשומרים א"כ ממילא מוכח להדיא דאף לחרש ושוטה אין דין שומרים נוהג בהו משום דס"ל דה"ה חרש ושוטה דינם כקטנים הם גבי זה וכמש"כ רש"י דכיון דהם בלא דעת ע"כ הושוו לקטן. ועיין בלחם משנה פ"ב ה' שכירות ה"ז. וכן מוכח מן מה דכתב הראב"ד שם להוכיח כן מן ב"ק (דף ק"ו ע"ב) דאמרו דלא דמי לאבידה דאבידה אתי מכח בן דעת אבל פקדון של קטן לא אתי מכח בן דעת. וכ"כ הר"נ והרשב"א הוכחה זו ע"ש. א"כ חזינן דלא נקטו שם הטעם בלשון דאבידה קאתי מכח גדול אבל התם בפקדון של קטן לא אתי מכח גדול אלא נקטו הלשון דתלוי באתי מכח בן דעת. א"כ מבואר דס"ל להגמ' דעיקר מילתא דאיש ולא קטן דכתיב בשומרים הוא משום דקטן לא הוי בן דעת. ע"כ ממילא ה"ה חרש ושוטה כיון דלא הוי בן דעת לכן גם בהו נתמעט דין שומרים וכמש"כ רש"י כנ"ל: ענף ב אך באמת הדבר צריך טעם לפי מה דנתבאר לעיל דבכל מקום לא ממעטינן מדכתיב איש רק לקטן ולא לחרש ושוטה. א"כ מאי שנא הכא דאמרינן למילף מן איש ולא קטן דה"ה חרש ושוטה משום דלא הוי בני דעת. ואפשר לומר לפי מש"כ התוס' בסוטה (דף י"ד ע"א) ד"ה כדי ליגעה כו' דאף למ"ד דלא דרשינן טעמא דקראי הוא דוקא היכא שכתיב סתמא בקרא וכולל הכל כו' אבל היכא דלא שייך כן לכ"ע דרשינן טעמא דקראי. והובא התוס' הלז בספר שיבת ציון סי' צ"ח ונקט שם לכללא דדוקא היכא דע"י הטעם אנו מוציאין ממשמעות פשט הכתוב בזה קיי"ל דלא דרשינן טעמא דקראי אבל היכא שאין אנו מוציאין מן משמעות פשט הקרא אנו מפרשין להקרא בטעמו. ועיין באו"ת סי' צ"ז ס"ק ט' מה שהביא בשם הרמב"ם בספרו המורה הכלל בזה. א"כ כמו כן הכא י"ל דס"ל להגמ' הטעם דמיעטה התורה הכא וכי יתן איש ולא קטן משום דכיון דכבר נתבאר לעיל דעיקר חיוב דין שומרים הוא לפי דירדה התורה לדעתן דמתחייב א"ע בחיוב דיני השומרים א"כ כמו דלא מהני מתחייב א"ע להקטן וחרש ושוטה כמבואר בסי' רמ"ג ה"ה דלא מהני חיובו בדיני שומרים כיון דאין זה חיוב מפאת גזה"כ אלא מפני חיוב שמקבל ע"ע ולכן מהני תנאו בזה דלא מקרי מתנה על מש"כ בתורה להיות תנאו בטל כנ"ל ולא עדיף זה מן אלו בא להתחייב א"ע בפירוש. ע"כ ממילא שייך הטעם הלז ג"כ בחרש ושוטה וגמרינן להו שפיר מהא דכתיב איש ולא קטן דנתמעט מה"ט דה"ה ה"ט שייך על חרש ושוטה. ולכן אמרו בב"ק (דף ק"ו) דעיקר הטעם דנתמעט קטן בשומרים הוא לפי דאינו בן דעת וזהו לפי דאינו מועיל חיובו בדיני שומרים למי שאינו בן דעת ודלא כמש"כ לעיל לחלק בין חיוב ע"ע לחיוב דין שומרים דמוכח להיפך. ועדיין יש לעיין בזה לפי מה שכתב הקצה"ח בסי' רמ"ג סעי' י"ט בהך דינא דמי שמתחייב לקטן בשטר ובקנין דלא מהני דזה אינו רק במתחייב לקטן אבל במי שמתחייב לקטנה מהני וכ"כ הנתיבות שם. א"כ לפי מה שכתבתי דעיקר מילתא דאין דין שומרים לקטן הוא מפני דאין יכול להתחייב לקטן א"כ לפ"ז לכאורה הדין נותן דיהיה דין שומרים לקטנה ובאמת זה אינו. אמנם לפי מה שנראה מן דברי הנתיבות סי' רל"ה ס"ק י"ב דהך מילתא דחילקו בקטנה מן דין קטן הוא רק מדרבנן. וכעין מש"כ התוס' ב"מ (דף יו"ד) גבי חצר קטנה דילפינן דהתם הוא מדרבנן כמו כן י"ל דהך דחילקו בין קטן לקטנה גבי התחייבות להם דאינו רק מדרבנן. וכן נראה מלשון הסמ"ע בסי' רל"ה ס"ק כ"ח שכתב בפי' דחז"ל הניחו לקטנה קנין סודר כמו בגדול כו' הרי דהוא מדרבנן לכן אין לסתור למה שכתבתי משום דיש לחלק דשאני היכא דלא התחייב בקנין בפירוש. וגם הא הש"ך בסי' רל"ה ס"ק ג' חולק על דברי הרמב"ם והטושו"ע שם בטוב טעם: ועכ"פ לדינא זה ברור דאין דין שומרים לחרש ושוטה כמו דאין דין שומרים לקטן. וכמו כן אין דין שומרים לקטנה אף לפי מה שכתבתי דעיקר הטע' הוא לפי דלא מהני חיובו לקטן א"כ לפ"ז יש לדון דלקטנה כיון דהובא לעיל בשם הקצה"ח והנתיבות דלקטנה מהני חיובו של הגדול עכ"ז י"ל כיון דעיקר מילתא דלקטנה מהני חיובו הוא דבהך מילתא שוינהו חז"ל כגדולה וכמש"כ הנתיבות בסי' רל"ה ס"ק י"ב א"כ י"ל דדוקא היכא שמתחייב א"ע בפירוש אז שוינהו לקטנה כגדולה אבל בדין השומרים דלא הוי חיובו בדין שומרים בפירוש אלא מפאת דירדה תורה לדעתו של אדם כו' כנ"ל וגם הא מצינו בכמה אנפי דלא הוי בהו דין שומרים כמו בקרקעות ושטרות ועבדים ובבעלים וכיוצא בהו כיון דלא היה חיובו בפירוש ע"כ ה"ה בהך מילתא דאמרה תורה דבעינן איש ולא קטן ומה"ת גם קטנה כמו דין קטן גם גבי זה וכמש"כ לעיל ע"כ לא שוינהו חז"ל בקטנה דיהיה דינה כמו גדולה והעמידו בזה על דין תורה וגם הא אין כתוב בפירוש הטעם בהתורה דלכן לא הוי דין שומרים לקטן משום דלא מהני חיוב לקטן רק חז"ל אמרו כן מסברא כמו שהוכחתי לעיל ע"כ לא חילקו חז"ל בזה בין קטן לקטנה כן מוכח מסתימות הפוסקים בזה: ולכאורה יש להביא ראיה לדברי הקצה"ח והנתיבות במה שכתבו דלקטנה מהני התחייבות מן הא דיבמות (דף קי"ג) דקטנה יש לה כתובה וכן מבואר באה"ע סי' קט"ז סעי' ו'. הרי דמהני התחייבות לקטנה. אך זה יש לדחות דשאני הך חיוב דכתובה דמחוייב מצד תקנת חז"ל אף למ"ד דכתובה מדרבנן וכמש"כ לעיל לחלק בין היכא דהחיוב הוא מצד רצון המתחייב דנתרצה להתחייב א"ע ובין היכא דמחוייב מצד מלוה הכתובה בתורה וה"ה בחיוב מדרבנן דזה מהני אף לקטנה. אכן יש להוכיח כדבריהם מן הא דכתובות (דף ק"א) דממאנת אין לה כתובה אבל תוספת יש לה וכמבואר בסי' קט"ז סעי' ה'. וכעין זה אמרו ביבמות (דף קי"ג) דפקח שנשא חרשת אין לה כתובה אבל אם כתב לה אפילו מאה מנה כתובתה קיימת ומהני לפי שרצה ליזוק בנכסיו ועיין ירושלמי כתובות פ"א ה' ב' מזה. וכן מבואר באה"ע סי' ס"ז סעי' ט'. הרי דמבואר להדיא דאף היכא דאין לה מצד תקנת חז"ל מ"מ כיון שהתחייב לה מרצונו מחוייב לתת לה כפי חיובו שהתחייב לה הרי דמוכח כדברי הקצה"ח והנתיבות ואף דלקטן לא מהני התחייבות כמבואר בח"מ סי' רמ"ג מ"מ לקטנה וחרשת שאני דאל"כ תקשה מזה על הא דסי' רמ"ג הנ"ל. ויש לדחות כל זה לפי מה שכתב הקצה"ח בסי' רמ"ג ס"ק ו' דהא דהתם זהו דהוי כמו שוכר שפחה לשמשו כמבואר התם ביבמות ושכר מלאכה אף חרש