נחל יצחק חלק ב שסג

בג"ש מתוך שאיל"מ ע"כ יכול להפך השבועה אף דהוי שד"א. וי"ל באמת בטעמו של מר בר רב אשי דס"ל דמפכינן בשד"א דזהו ג"כ ע"פ סברת האו"ת שיכול לומר לבי נוקפי ומסופק אני ע"כ איני נשבע שבועת איני יודע וג"כ הוא ע"פ הסברא שכתבתי דכיון דאף לאחר שישבע שאינו יודע יהיה עדיין מחוייב לצי"ש ולא יבורר לנכון עדיין ע"כ יכול לומר להתובע שטוען ברי שישבע ויברר ע"י שבועתו לנכון. ולא שייך לומר דכיון דטען א"י ה"ל מחושואיל"מ וכמש"כ לעיל לדידן דאמרינן מחושואיל"מ. דהא כבר נתבאר בשם הרשב"א לשבועות (דף מ"א) דכתב דמר בר רב אשי ס"ל כרב ושמואל דלא דיינינן מתוך שאיל"מ ע"כ שפיר אמר דמפכינן בשד"א ואזיל לטעמיה. א"כ י"ל כמש"כ לעיל דאין להרבות במחלוקת דהא י"ל דהיכא דלא אמרינן מתוך שאיל"מ כמו בג"ש דכ"ע מודו לשיטת מר בר ר"א דמפכינן אף בשד"א: ואף דה"ל טוען טענת ספק מ"מ מהפכינן לפי סברת האו"ת. ומוכח מזה כמש"כ לעיל דבשבועה ע"י היפוך הדין הוא דמפכינן אף ע"י טענת ספק וכמש"כ לעיל בשם ההפלאה. וגם י"ל דאף לפי שיטת הבדק הבית בסי' פ"ז שהובא לעיל דס"ל דאין יכול להפך שישבע דחשיד לו בכך משום דה"ל טענת ספק. דמודה בנ"ד דמפכינן ע"פ הסברא שכתבתי לעיל דיכול לומר כיון דאחר שאשבע שבועת איני יודע לא יבורר לנכון ויהא החיוב עלי לצי"ש ע"כ תברר אתה ע"י שבועתך שטוען בברי. ואז יבורר על נכון. משא"כ בשבועת אישתבע לי דאף לאחר שישבע שחשיד לו בכך לא יבורר עדיין לנכון דהא מ"מ ה"ל טענת ספק. וגם אם ישבע השותף הנתבע שאינו יודע אם נטל מחבירו השותף ג"כ יהא פטור אף לצי"ש דהא חבירו תובעו בטענת שמא ע"כ לא שייך התם לדון להסברא שכתבתי ובנ"ד אף הבדה"ב מודה דיכול להפכה אף ע"י טענת שמא. ולכן י"ל בהנידון שכתבתי לעיל בטוענו מנה לי בידך והלה משיב איני יודע דוודאי מצי להפך אף דהוי בטענת ספק משום די"ל תשבע ותברר כיון דע"י שבועת איני יודע לא יתברר על נכון וגם הבד"ה מודה בזה ע"פ החילוק הלז. וכש"כ דיוצא ידי שמים אם יטעון השבע אתה על טענת ברי שלך ותטול. וגם י"ל דבג"ש שייך סברת הש"ך בסי' פ"ז ס"ק ל"ב דשאני שבועת השותפות דתקנו לישבע בשמא כו'. א"כ ה"ה בג"ש דיכול לגלגל אף ע"י טענת שמא אם יש רגלים לדבר כמבואר לעיל סעי' ב' ובסמ"ע ס"ק ט'. [ועיין באו"ת באורים ס"ק ח' וקצרתי]. ולכן יכול הנתבע לומר לבי נוקפי כו' ויותר נראה לדעתי שאין אני חייב לו ומ"מ איני יכול לישבע כיון שאינו ברי ממש אלי ועכ"פ טוען ע"פ רגלים לדבר כפי ראות דעתו שאינו חייב לו. א"כ גם בזה שייך סברת הש"ך הנ"ל דכמו דתקנו השבועה להשביע ע"פ רגלים לדבר בתורת ג"ש ה"ה דיכול להפכה ע"י רגלים לדבר. ועיין בסי' ע"ה סעי' י"ז ובש"ך ס"ק ס"ג. אך אין אנו צריכים לכ"ז דכבר נתבאר בשם הרשב"א דשבועות דס"ל בפשיטות דיכול להפך השבועה אף ע"י טענת ספק ולכן אין לנו להאריך בזה הפרט יותר: ונתבאר על נכון סברת האו"ת במה שמתרץ שיטת הטושו"ע על נכון בטעמם דיכול להפך ג"ש לדידן דלא דיינינן מתוך שאיל"מ בג"ש. אך זה אינו שייך רק היכא דטוען הנתבע שלא היה ההלואה מעולם. אבל היכא שטוען פרעתי בזה לא שייך סברת האו"ת שיהי' יכול להפך הג"ש ע"פ טענת לבי נוקפי ומסופק אני כו' דהא אם הספק הוא בהפרעון ממילא חייב לשלם כדין כל א"י אם פרעתי דקיי"ל דמשלם בלא שבועת התובע. ולפ"ז במש"כ לעיל די"ל בטעמו דמר בר ר"א דמפכינן בדאורייתא הוא ג"כ משום סברת האו"ת הלז. מוכרחים לומר דעיקר מימרא דמר בר ר"א לא קאי רק אם מכחישים הבע"ד זנ"ז בהלואה אבל אם הכחשתם הוא בהפרעון דלא שייך בזה סברת האו"ת כנ"ל א"כ הדין נותן דגם לשיטת מר בר ר"א לא יהא מצי להפך בשד"ח בכה"ג. אבל זה נסתר מן דברי התוס' והרא"ש לשבועות (דף מ"א) שהביאו בשם רב האי גאון שהוכיח דהלכה כמר בר ר"א מהא דמאן דמפיק שטרא וא"ל אשתבע דמשבעינן לי' כו'. והא התם הכחשתם הוא בפרעון ואפ"ה ס"ל דלשיטת מר בר רב אשי מהפכינן גם בכה"ג א"כ בשיטת מר בר ר"א דוחק לומר כמש"כ. אכן בשיטת הטושו"ע שפיר י"ל דכוונתם הוא ע"פ קוטב סברת האו"ת וכמו שכתבתי להסביר זה על נכון: ולפי מה שנתבאר דבג"ש דאורייתא יכול להפך השבועה אם הכחשתם הוא בהלוואה. א"כ לפי מה שכתב בהגהות ר' עקיבא איגר על ח"מ סי' ע"ה סעיף ד' דבהעדאת עדים דר"ח אף דמחוייב שד"א מ"מ לא אמרינן בטענת איני יודע דה"ל מחושואיל"מ כיון דאתיא מג"ש דס"ל להרבה פוסקים דלא אמרינן בי' מחושואיל"מ בשמים ראש סי' י"ז עכ"ל. א"כ דינו בהעדאת עדים דר"ח ג"כ כמו בג"ש דיכול להפך השבועה על התובע ושייך בי' ג"כ הטעמים שנתבארו בג"ש דמהפכינן משום דלא דיינינן בי' מתוך שאיל"מ וה"ה בהעדאת עדים אם הכחשתם הוא בהלוואה. כיון דאתי' מג"ש א"כ דינו כמו ג"ש דמהפכינן. אכן לפי מש"כ לעיל בחידושי לסי' ע"ה סעי' ד' להוכיח דלא כהבשמים ראש ע"כ ליתא לזה וגם בהעדאת עדים דר"ח דינו ככל שד"א דלא מפכינן כמשמעות הסוגיא בשבועות (דף מ"א): ח (שם ש"ך ס"ק י"ב) ועל הגלגולים תשבע ותטול כו'. כ' ולא מבעיא לדעת הפוסקים דהיכא דטוען על הגלגולים איני יודע הוי משואיל"מ כו' ועוד דא"כ אמאי הוי משואיל"מ יהפך הגלגול על שכגדו שישבע שיודע שחייב לו כו' עכ"ל. ואף דטוען איני יודע מ"מ ס"ל להש"ך דיכול להפך. מזה מוכח כמש"כ לעיל ע"פ דברי הרשב"א בשבועות (דף מ"א) דכתב דלמאן דס"ל דמפכינן שד"א הדין הוא בטוען חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דיכול להפך שבועה על התובע כנ"ל. ואף דטוען טענת ספק מ"מ יכול להפך ואף דאין נשבעין על טענת ספק מ"מ היפוך שבועה שאני כמש"כ לעיל בארוכה לדון הרבה ע"פ דברי הש"ך בסי' פ"ז ס"ק ל"ב והבדק הבית שם. ומזה מוכח דס"ל להש"ך ג"כ דבשבועת היפוך מהפכינן אף על טענת ספק וכפי הסברא שכתבתי לעיל וכפי מש"כ ההפלאה כנ"ל. והא דלעיל סי' פ"ז ס"ק ל"ב בש"ך הנ"ל יש לחלק וקצרתי: ט (שם סעיף ח') נתחייב לו שבועה מה"ת ובא לגלגל עליו יכול לומר כו' על הגלגולים תשבע ותטול. והש"ך ס"ק י"ב כתב יגעתי לדעת מקור דין זה ולא מצאתיו כו'. וכבר כתבתי לעיל להסביר על נכון הך דינא. וכעת נלע"ד להוכיח כן מן הא דכתובות (דף פ"ח ע"א) דאר"פ אי פיקח הוא מייתי לה לידי שד"א יהיב לה כתובתה באפי חד סהדא כו' ומוקים להו להנך קמאי במלוה כו' אלא א' רב שימא כו' יהיב לה כתובתה כו' אלא א' רב אשי והוא דמודע להו. והנה פשטות הלשון יהיב לה כתובתה משמע דצריך ליתן לה כל כתובתה אבל כשמסלק מקצת הכתובה אינו מועיל פעולתו בשום אופן לחייבה שד"א על כל הכתובה. דאי נימא דאף כשנותן לה קצת כתובתה יהיה יכול לחייבה שד"א על כל הכתובה ה"ל לומר ולאשמועינן כן בפירוש להעצה זו. וגם הא מצינו לקמן בכתובות (דף צ"ז ע"ב) דתניא מכרה כתובתה משכנה כתובתה עשתה כתובתה אפותיקי אין לה מזונות דברי ר"מ ר"ש אומר אע"פ שלא מכרה ולא משכנה כתובתה אלא מחציתה אבדה מזונותי' הרי דמצינו בלשון כתובתה דקאי על כל הכתובה דוקא. וכן מצינו בתוס' והרא"ש ריש פ' אע"פ בהא דאמרו התובעת כתובתה אין לה מזונות דדוקא כשתבעה כל הכתובה והובא באה"ע סי' צ"ג בב"ש ס"ק י"א וכתב כן בשם הרמב"ם והמרדכי ע"ש. וכן משמע מן הא דאמרו בלשון תובעת כתובתה דמשמע על כל הכתובה דוקא דאל"כ ה"ל לאשמועינן כן בפירוש כיון דאיכא מקום למטעי וכנ"ל: