נחל יצחק חלק ב שמח

ואפשר דכיון דתנן סתמא א"כ מיירי ג"כ במקום שאין כותבין כתובה. ועיין לעיל (דף ט"ז ודף פ"ט): ובאמת בלא"ה אינו קשה כלל זה משום דהא כתב הש"ך בסי' נ"ד ס"ק ד' הנ"ל. דהא דכתב המ"מ דמחמת הראיה שבו הוא ש"פ דלא שייך זה רק גבי שבועה דרבנן. משום דבאמת אינו ש"פ ממש דאל"כ הא דקיי"ל אין נשבעין על שטרות משום דאין גופן ממון ה"ל לישבע עליהן משום דש"פ מחמת ראיה שבו כו' עכ"ל. ולפ"ז שפיר כתבתי לדון דמה דמחזיק גוף השטר ת"י זה הוי טענה ש"פ והוי בכלל נשבע ואינו משלם כיון דגוף הנייר הוא ת"י. ואף דאין גופו ממון ואימעט משבועה מ"מ יכול לגלגל על שד"א כמו כל קרקע ושטר דמגלגלין על שד"א כמבואר בסי' צ"ה סעיף ה'. אבל לומר דיהיה חייב שד"א בלא גלגול משום גוף השטר דת"י כדי להכחיש הע"א כמו דסבר רמב"ח למימר. וודאי אין זה סברא משום דהא אין נשבעין על שטרות. וע"כ וודאי ליכא למימר כן בכוונת רמב"ח: והא דהוי ס"ל לרמב"ח דנשבעין מה"ת אף דהוי שעבוד קרקע כדמקשה ליה רבא י"ל בזה כמש"כ רע"א זצ"ל בתשובה בכתבים סי' קנ"ג דטעמו דס"ל שעבוד קרקע אינו כקרקע לענין שבועה וגם ר"פ ס"ל כן בשבועות (דף ל"ז) יע"ש. ובהא דהוי ס"ל לרמב"ח דחייב שד"א אף דהוי נשבע ונוטל כבר פי' בזה הפני יהושע והפלאה שם היטב ע"ש. ואנכי לעצמי אמרתי בפי' דבר זה משום דמש"כ ההפלאה שם דסבר רמב"ח דשטר העומד לגבות הוי כגבוי. זה דוחק דהא זהו פלוגתת ב"ש וב"ה גבי מתו בעליהן עד שלא שתו בסוטה (דף כ"ה). וב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ועיין בש"ך סי' י"ב ס"ק י"ז. וע"כ נלע"ד לומר בכוונת רמב"ח ע"פ מש"כ בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ט"ז ריש ענף ד' בשם התוס' סוטה (דף כ"ה) ד"ה ב"ה סברי כו'. דבשט"ח ברור אף ב"ה מודו דהוי כגבוי ע"ש. ולפ"ז י"ל ה"ה היכא דבשבועה יהיה מהימן לגבות בשטרו אז לאחר שישבע הוי השטר כגבוי אף לב"ה. כיון דאזי יהיה שט"ח ברור להוציא מהנתבע. וע"כ ס"ל לרב"ח דמקרי נשבע ואינו משלם כיון דהא כתיב ולקח בעליו ולא ישלם והאי לא ישלם קאי לאחר שישבע. ואז איגלאי למפרע דהוי כגבוי כיון דמברר בשבועתו דמהימן להוציא. וע"כ ס"ל לרב"ח דמקרי נשבע ואינו משלם כן י"ל בכוונת רב"ח. [ועיין בנו"ב במ"ת ח' ח"מ סי' ל"ב שכתב מסברא דנפשיה לדון דבשט"ח ברור הוי כגבוי. ולא הביא דברי התוס' סוטה (דף כ"ה) הנ"ל. ותמהני עליו בזה. ובמק"א הארכתי בזה]. אך לפמש"כ התוס' גיטין (דף ל"ז) ד"ה שטר שיש בו כו'. דדוקא בשטר דכתוב בו שעבוד נכסים בזה ס"ל דהוי כגבוי ע"ש. ולפ"ז מוכרח לומר דסברת רב"ח הנ"ל קאי במקום שכותבין כתובה דאל"כ לא שייך ביה לומר דהוי כגבוי. אכן לפמש"כ תוס' בשבועות (דף ל"ז) ד"ה ואין מביאין כו' שפיר י"ל כן בכל גווני וזהו סברת רב"ח. וי"ל בזה ע"פ מש"כ השמ"ק בב"ב (דף ו') ד"ה מי אמרינן דרב"ח סבר דשט"ח כגבוי דמי ובמק"א הארכתי בזה: ועפמש"כ דגוף השטר שמחזיק ת"י הוא ש"פ כסברת המ"מ הנ"ל. יש ליישב עפ"ז תמיהת הנו"ב במ"ת ח' ח"מ סי' י' שהקשה על מש"כ המחבר בסי' ל"ז סעיף י"א ראובן שיש לו שט"ח על שמעון ונתנו ללוי בכו"מ והיה שמעון א' מעדי השטר ה"ז פסול משום דהוי נוגע דהשני נוח לו כו'. וכ"כ בסי' ס"ו סעיף כ"ב. ותמה הנו"ב הא כתב הש"ך בסי' קכ"ג ס"ק כ"ד דדוקא היכא דבא להוציא אמרו הסברא דזה נוח לו כו'. ולא בבא להחזיק. א"כ הא התם הוי להחזיק ע"ש. אכן לפמש"כ י"ל בקושיות הנו"ב הנ"ל דהוי ג"כ להוציא גוף השטר מן התופסו דגוף הנייר הוא ש"פ מחמת הראיה שבו. ואף שכתב בלשון דרוצה שיפטר מבע"ד. ג"כ י"ל הכוונה דרוצה להפטר ולהוציא שטר ראיה שיש לו עליו כדי שיפטר ממנו לעולם ולא יהיה לו עליו כלל שטר ראיה. ובמק"א הארכתי בזה: ועוד נלע"ד אדון בראיות התוס' והרמב"ן הנ"ל שכתבו דנפ"מ דיגלגל עליו שד"א משום דהרמב"ן בחי' לב"ב (דף קכ"ד) כתב מילתא חדתא דאביי דס"ל למפרע גובה. י"ל דס"ל דכל מלוה מקרי מוחזק וכמאן דגביא דמיא לגבי ירושת בכור וכה"ג יעו"ש. ולפ"ז אפשר לומר דלאביי הוי כל בע"ח הטורף מקרקעות בשם נשבע ואינו משלם כיון דהוי כגבוי מחמת דלמפרע גובה. [ועיין בב"ק (דף ל"ג) תוס' ד"ה הקדישו ניזק כו'. בשני תירוצים של התוס' שם ולתי' הב' שם דאף מקודם דיגבה אמרינן כן]. ודווקא בגובה ממטלטלי דבזה אף אביי מודה דלא אמרינן למפרע גובה כמש"כ הרמב"ן בפסחים (דף ל"א) במלחמות שם ע"כ מקרי נשבע ונוטל. משא"כ בגובה מקרקעי כיון דהוחזק כבר הקרקע בידו דהוי ספק בפרעון שייך בזה לומר קרקע בחזקת בעלי' והוי מוחזק מה"ט. וגם י"ל דזהו סברת רב"ח בכתובות דהיה ס"ל דשד"א היא משום די"ל דס"ל כסברת אביי דלמפרע גובה. ועיין בקצה"ח סי' רע"ח ס"ק י"ד ובקצה"ח סי' ק"ז ס"ק ב' שהביא שם דברי הרמב"ן הנ"ל: ולפ"ז יש לדון דהא דכתבו התוס' והרמב"ן בהא דאמר אביי בב"ק (דף ח') וב"מ (דף י"ד) הנ"ל בראובן שמכר שדה ואתי בע"ח וטריף דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדי' כו' דנפ"מ לענין גלגול שבועה דאורייתא. משום דהא אביי קאמר זה שם. ולאביי י"ל דמקרי נשבע ואינו משלם משום דכמאן דגביא דמיא לדידי' והוי ספק אם יצתה מרשותו ע"י פרעון. וע"כ נדחה ראיה זו די"ל דשא"ה דקאי אליבא דאביי כנ"ל. אך יש לחלק דשאני גבי ירושת בכור וכה"ג. דבזה אף היכא דמונח אצל אחר. מ"מ כיון דגוף החפץ שייך לו מקרי מוחזק וכמש"כ הרמ"א בח"מ סוף סי' רע"ח דבנגנבו לו ספרים מקרי מוחזק. ע"כ י"ל דבזה כתב הרמב"ן אליביה דאביי דכיון דלמפרע גובה מקרי מוחזק גבי בכור. משא"כ גבי נשבע ואינו משלם עדיין י"ל אף לאביי דלמפרע גובה מ"מ לא מקרי נשבע ואינו משלם. ויש להאריך בזה הרבה אך כבר כתבתי סברא אחרת מה שיש לדחות ראיה זו: ענף ב ובעיקר סברת הקצה"ח שכתב לחלק דשאני נשבע ונוטל דכתיב בפי' ולקח בעליו ולא ישלם. אין זה ברור כ"כ דהא עיקר גלגול שבועה ילפינן מסוטה אף דכתיב התם גבי שבועת הכהן דמשביע להסוטה מבלעדי אישך שקדמה שכיבת בעל. או דכתיב איש למעוטי קטן ואפ"ה מגלגלין שבועה ע"ז. וכמש"כ התוס' בקידושין (דף כ"ז) בד"ה ה"ג אלא לאו ע"י גלגול כו'. אלמא אף דכתיב בפי' גבי שבועת סוטה כל הנ"ל אפ"ה מחייבינן לה לישבע בתורת גלגול אף ע"ז. וה"ה בממונא דילפינן בקו"ח מסוטה כמבואר בקידושין (ד' כ"ח) ובירושלמי סוטה פ"ב ה' ו' אף במה דמיעטה התורה בפי' מ"מ בתורת גלגול מגלגלינן. ע"כ עיקר סברתו אינו ברור כ"כ: אך לכאורה יש לחלק חילוק אחר דלכן אין לגלגל שבועת נוטלין משום דזה הוי חשש בלהבא דהא עדיין לא נטל ממון חבירו ת"י. רק בשבועת נשבע ולא משלם דכבר נטל ממון חבירו ת"י והוי חשש דלעבר בזה מצינו דהתורה חייבו שבועה אם אמת כדבריו. אבל אפשר בחשש דלהבא דאפשר דיטול להבא ממון חבירו שלא כדין מנלן בזה לגלגל שבועה על שבועה דלעבר. וכש"כ היכא דאין התובע רוצה לתבוע עכשיו בהשטר דמנלן בזה לחייבו שבועה על להבא שיהיה עליו שבועה דאורייתא על להבא דאם ירצה לתבוע ממנו לא יתבע ממנו בשקר. אכן באמת מצינו בסוטה פ"ב (דף י"ח) דר' מאיר ס"ל גבי שבועת סוטה דחייבת לישבע בתורת גלגול אמן שלא אטמא ורבנן פליגי עליו וס"ל דאינה נשבעת על להבא. א"כ לר"מ דאף על להבא מגלגלין והרמב"ם פסק בפ"ד ה' סוטה ה' י"ז כר"מ וכמש"כ שם הכ"מ וכמש"כ המראה הפנים בירושלמי סוטה סוף פ"ב הלכה ו' שכתב דאף דהרמב"ם בפירושו פסק דאין הלכה כר' מאיר. וכן כתב