נחל יצחק חלק ב שלח

קרעינן וע"כ פירשו דמיירי שהיה אדם תובעה ממון דאז א"ש מה דלא אמרו מרענא הכתובה כו'. ולכאורה אפשר לחלק דדוקא היכא ששייך לדון הך קים לי בגווה ע"י עדותו דשטרא פריעא הוא בזה מצינו דדנו דמרענא שטרא ואף דזהו הפסד גדול להתובע מ"מ כיון דנראה ע"פ אומדן דעתו של הדיין דהשטר הוא פרוע ע"כ יש בכח הדיין לומר מרענא ולא יזדקק להגבות משא"כ בהך עובדא דהאי איתתא דאיחייבא שבועה דאמרה בת ר"ח ידענא בה דחשודה אשבועה. דכיון דבגוף הענין לא אמרה כלום רק הריעותא הוא ע"י מה דקשה להם ליתן לה שבועה ע"כ אפשר לומר דבכה"ג אין כח ביד הדיין להסתלק דהא עי"ז יהיה פסידא להאשה ולכן דנו להפוך השבועה על כנגדה דזהו יותר טוב להאשה כן היה מקום לחלק: אבל באמת זה אינו דהא מצינו בגיטין (דף ל"ה) דרב לא מגבי כתובה לארמלתא בשביל שהיו חשודות בעיניו לעבור על השבועה וכמבואר שם בכולי סוגיא. הרי דמצינו דבשביל שהיה בחשד בעלמא על השבועה דלא היו נזקקין להגבותה כתובתה. א"כ כש"כ היכא דנחשדת בפרט כמו הא דאמרה בת ר"ח ידענא בה דחשודה אשבועה דוודאי היה הדין בזה דלא יזדקקו להגבות כתובתה כמו דמצינו בהך דגיטין דאף דלא נחשבת בהפרט רק היו בכלל נחשדות דלא מגבינן כתובה דהטעם הוא דכיון דהשבועה מעכב הפרעון ביתומים לכ"ע וכמבואר בסעי' י"ב הכא וכמש"כ הרא"ש בשבועות פ"ז סי' ט"ו בסופו ע"ש. ע"כ ה"ה אי נימא כשיטת הסוברים דבכל שבועה הדין הוא דחשוד שהוציא שטר דאינו גובה בו א"כ היה הדין נותן לדון בכה"ג ע"י הך קים לי דהיא חשודה דידונו לומר מרענא הכתובה ולא יזדקקו להגבות הכתובה. ואין לומר דשאני בהא דגיטין בארמלתא דלא שייך התם להפך השבועה על שכנגדו משא"כ בגרושה שיש להפך השבועה על בעלה. דז"א דהא מצינו דהיכא דיש לומר מרענא שטרא לא דיינינן להפך השבועה על כנגדו וכדאמרו בהך דמרענא שטרא ע"י הך קים לי כנ"ל. א"כ ממילא ה"ה היכא שנחשדת על השבועה דמצינו דלא היה מגבי כתובה בכה"ג ע"כ היה להם לדון גם בזה דמרענא הכתובה. ולכן מדחזינן דנזקקו ודנו להפך השבועה אשכנגדה מזה הוכיח רש"י לפרש דהך עובדא היה דהיה אדם תובעה ממון כו' ע"כ היה דן שפיר להפך השבועה ע"י הך קים לי כו'. ואין לומר לפי שיטת רש"י בפירושו להא דמרענא שטרא כו' דלכן לא היה באפשרי לדון בזה דמרענא הכתובה ולא יזדקקו להגבותה דשמא תבא לב"ד אחר דלא ידעו מן עדות של בת ר"ח ויתנו לה שבועה על הכתובה ויהיה חשש איסור של שבועת שקר. דז"א דא"כ תקשה במה דאמרו דמרענא שטרא אפומיה דפי' ג"כ השמ"ק בכתובות שם לשיטת רש"י בפירושו למרענא שטרא דיהיה יכול לבוא לב"ד אחר דלא ידעו מזה ויגבוהו. דהא ג"כ יכול לבא לידי שבועת שקר דהא אם יטעון הלוה השבע לי על השטר הדין הוא דמשבעינן לי' א"כ ג"כ יהיה חשש לשבועת שקר כיון דיש עד המעיד דשטרא פריע הוא והיה קים להו בגוויה. וע"כ מוכח דלא חיישינן לזה א"כ ה"ה בזה ג"כ. ולכן שפיר כתבתי לבאר דהיה הכרח לרש"י והר"נ לפרש דלא מיירי בתובעת כתובה רק דהיה אדם תובעה ממון כו'. ולכן אין הכרח לדברי הש"ך בהוכחתו מן רש"י והר"נ. ועדיין י"ל דגם רש"י והר"נ יסברו כשיטת הסוברים דחשוד דאפיק שטרא דלא יגבה כן נלע"ד לדון בזה. ועיין לעיל בסי' פ"ב סעיף ח' בחידושי שם: ט (שם סעיף י"ב) החשוד על השבועה ומוציא שטר על היתומים כיון שאין נפרעין מיתומים אלא בשבועה והוא א"י לישבע יפסיד. מקורו הוא מן הרא"ש פ"ז דשבועות סי' ט"ו שהביא ראיה לזה מגיטין (דף ל"ה) דרב לא מגבי כתובה לארמלתא וכ"כ בחי' הרשב"א לשבועות (דף מ"ח) והר"נ ספ"ז דשבועות דחשוד הבא ליפרע מיתומים אין לו כלום והיינו דרב ושמואל וראייתם מהא דרב לא מגבי כתובה לארמלתא ע"ש: ענף א והיכא דתפס החשוד מן היתומים מצינו זה בירושלמי גיטין פ"ד ה"ג עלה דאי' במשנה שם דנמנעו מלהשביעה רב אמר לכלתי' אילולא דאנא וותרן אפילו קליסותי' דעל רישיך דידי הוא שמואל אמר זכתה בכלים שעלי'. ופי' הקרבן העדה דהייתי נוטל ממך שהוא שלי דרב לא מגבי כתובה לארמלתא משום דנמנעו מלהשביעה כו'. הרי דאמרו גבי חשוד המוציא שטר על יתומים דאף היכא דהוי תפוס ג"כ מוציאין ממנו כיון דלא מגבינן כתובה לארמלתא ולא מהני בי' תפיסה. א"כ לפ"ז ה"ה בכל חשוד שהוציא שטר על יתומים אף אם הוי תפוס ג"כ לא מהני ומוציאין ממנו כיון דהמקור לזה הוא מן הא דרב לא מגבי כתובה כו' כן יש לדון לכאורה. אך לדינא אינו כן דהא עיקר הטעם בחשוד שהוציא שטר על היתומים דאינו גובה אף דקיי"ל בשארי שבועות בחשוד דאפיק שטרא דאין השבועה מעכב הפרעון כמבואר לעיל סעיף ט' ובש"ך ס"ק י"ד מ"מ שבועת יתומים שאני וכמש"כ הט"ז והסמ"ע והרא"ש והרשב"א והר"נ והטור כנ"ל. ומבואר בסי' ק"ח סעיף י"א דאם קדמו יורשי המלוה ותפסו אין מוציאין משום דאמרו בשבועות (דף מ"ח) דיינא דעבד כר' אלעזר עבד. וכיון דאמרו כן גבי הך דא"א מוריש שבועה כו' א"כ ה"ה בחשוד דאפיק שטרא דהמקור הוא מהך דא"א מוריש כו' ע"כ הדין נותן דמהני תפיסה. והא דאמרו בירושלמי הנ"ל דצריכה להחזיר אף מה שתפסה אין זה ראיה לדינא משום דהא רב אמר שם כן וי"ל דרב לשיטתיה דס"ל דהלכה ברורה לדינא דא"א מוריש כו' ואינו גובה ואין בזה שום ספק כלל וכמבואר בשבועות שם ע"כ אמר רב דצריכה להחזיר אף מה שתפסה כיון דאינה יכולה לישבע שבועת היתומים. אבל לדינא דמסקינן בשבועות שם דבעיקר הך דינא דא"א מוריש פליגי רב ושמואל עם ר"א ואמרו דהאי דיינא דעבד כר"א עבד וע"כ מהני תפיסה מה"ט. א"כ ה"ה בחשוד דאפיק שטרא על יתומים דהמקור הוא משום דהוי ספיקא ומהני תפיסה. ועיין באה"ע סי' צ"ו סעיף א' ברמ"א שם ובאו"ת כאן. והיכא דבא החשוד להב"ד לתבוע מן היתומים ומסר השטר לב"ד ופסקו שלא לגבות בו דמבואר בח"מ סי' ק"ח סעיף י"א דקורעין ב"ד את השטר וכמו שהביא שם בשם הטור וכמבואר בהרא"ש לשבועות (דף מ"ח) דה"ה הכא כן: שוב ראיתי דיש עדיין לדון בזה והוא דאמרו בגיטין (דף ל"ד ע"ב) במשנה אין אלמנה נפרעת כו' נמנעו מלהשביעה כו' ופי' רש"י והיתה מפסדת הכתובה. הרי דמבואר במשנה דחשוד הבא ליפרע מיתומים אינו גובה ותקשה על ר' אלעזר דס"ל דאף במת לוה בחיי מלוה נוטלין היתומים ופליג על רב ושמואל כמבואר בשבועות (דף מ"ח) וכיון דס"ל לר"א דאין השבועה מעכבת הפרעון אף בשבועת היתומים א"כ תקשה עליו מהך משנה דגיטין דאמרו דכיון דנמנעו מלהשביעה היתה מפסדת הכתובה. הרי דשבועת היתומים מעכב הפרעון ומוכח מזה דחשוד גרע ממת דמפסיד ע"י פשיעתו ואף ר"א מודה דשבועתו מעכב הפרעון. ולפ"ז הדין נותן דחשוד דמוציא שטר על היתומים דלא מהני תפיסתו בזה דלא שייך לדון בזה דדיינא דעבד כר"א עבד. דהא אף ר"א מודה בחשוד דאינו גובה כדמוכח מהך משנה דנמנעו להשביעה והיתה מפסדת הכתובה. אכן זה אינו לפי מש"כ הש"ך לעיל בס"ק י"ד דאין סברא לחלק בין חשוד למת והביא ראיות לזה ע"ש. ולפ"ז תקשה עדיין על ר"א מהמשנה דנמנעו להשביעה והיתה מפסדת הכתובה. ואפשר לומר דשאני כתובה וכמש"כ הש"ך בסימן פ"ב ס"ק י"ט לחלק דשאני כתובה דרבנן הם אמרו והם אמרו לא תפרע אלא בשבועה ובחשודה אוקמי אדאורייתא כו' וכ"כ הט"ז באה"ע סי' צ"ו סעיף י"ב לחלק מה"ט בין כתובה לבע"ח ע"ש. לכן אתי שפיר הא דנמנעו להשביעה והיתה מפסדת הכתובה אף לר"א