נחל יצחק חלק ב שלז

המוחזק לפי דיכול לומר קים לי כהט"ז. ודלא כהקצה"ח דכתב לסתור שי' הט"ז לגמרי. משום דבאמת אין על הט"ז שום סתירה כלל: ז (שם סעיף ט') נתחייב החשוד שבועה כו' וטען הלוה ואמר ישבע לי כו'. וכתב הסמ"ע בס"ק כ"ח דקאי על שבועת השבע לי. אכן המל"מ פ"ב ה' טוען ה' ה' כתב לפרש דהך טען הלוה השבע לי קאי על פוגם דבחשוד כיון דלא מצי לישבע ע"כ אין השבועה מעכב הפרעון אא"כ טען השבע לי ע"ש. ובעיקר דין זה כבר בארתי זה לעיל בחידושיי לסי' פ"ב סעיף ח': ח (שם סעיף ט' ש"ך ס"ק י"ד) שכתב דעיקר להלכה כהי"א כו' וכן משמע לי מפי' רש"י פ' הכותב (דף פ"ה) ההיא איתתא דאיתחייבה שבועה אפכה רבא כו' וכ"כ הר"נ כו' דלא תימא דמיירי בנתחייבה שבועה על כתובתה משום דבכה"ג לא הוי אפכה רבא אשכנגדה עכ"ל. ולקמן שם בהש"ך כתב דלכן העיקר לדינא שכיון דהשטר בידו גובה בל"ש דזהו משום דאמרו תקנתא לתקנתא לא עבדינן ומוקמינן על דין תורה. א"כ לפ"ז עדיין תקשה דאמאי לא פירשו רש"י והר"נ להך דההיא איתתא דאיתחייבה שבועה דמיירי בנתחייבה שבועה על כתובתה דליכא למימר דמוקמינן על דין תורה דהא מצינו לרבא דס"ל כתובה דרבנן כמבואר בכתובות (דף יו"ד) דאר"נ א"ש חכמים תקנו כו' והם האמינוהו כו' א' רבא חזקה א"א טורח כו'. הרי דס"ל לרבא כתובה דרבנן ולפ"ז הדין נותן דבחשודה דיהיה השבועה מעכב הפרעון דלא שייך בזה לומר דמוקמינן על ד"ת כיון דעיקר כתובה הוא מדרבנן לשיטת רבא. ע"כ עדיין י"ל כיון דהכא גבי האי איתתא דאתחייבה שבועה היה זה לפני רבא דא"ש מה דאפכה לשבועה אשכנגדה לפי שיטתו. ותקשה עדיין על פי' רש"י והר"נ דאמאי לא פירשו כן: ובאמת מוכח מזה דרש"י והר"נ ס"ל דאף למ"ד כתובה דרבנן הדין הוא בחשודה דאף דאינה נשבעת מ"מ השבועה אינו מעכב הפרעון דגם בזה שייך לומר דמוקמינן אדינא לאחר שתקנו חז"ל לחוב כתובה א"כ כל דתקון רבנן כדאורייתא תקנו. וכעין זה מצינו במה דאמרינן בכמה דוכתי דבקיום שטרות אקילו רבנן אף דשיטת הרמב"ם ידוע דס"ל דעיקר שטר אינו רק מדרבנן כמבואר בח"מ סי' כ"ח דמה"ת אמרינן מפיהם ולא מפי כתבם. וע"כ מוכח דאמרינן דכיון דכבר תקנו חז"ל להכשיר השטר א"כ דינו כדאורייתא וכמש"כ הקצה"ח בסי' מ"ו ס"ק ה' בשם המהרי"ק סי' מ ע"ש. וכעין זה מצינו ביבמות (דף קכ"א ע"ב) דההוא דהוה קאמר מאן איכא בי חסא טבע חסא ואינסבא דלא מפקינן מיני' וכמבואר באה"ע סי' י"ז סעיף ל"ד דאפילו בא"י מסל"ת האומר טבע פ' ונישאת ע"פ לא תצא דהכל הוא מה"ט דלאחר שתקנו חז"ל להאמין במסל"ת א"כ דינו כדאורייתא ומוקמינן בדיעבד אדאורייתא וה"ה בנ"ד. והש"ך בח"מ סי' פ"ב ס"ק י"ט כתב לתרץ סתירות המחבר מהתם לאה"ע סי' צ"ו סעיף י"ב דבכתובה כיון דאינו רק מדרבנן הלכך הם אמרו והם אמרו דלא תפרע אלא בשבועה וע"כ בחשודה אוקמה על דאורייתא ולית לה כתובה עכ"ל. וכ"כ הט"ז באה"ע סי' צ"ו ס"ק ט"ו לחלק כן. [ובט"ז לח"מ סי' פ"ב סעיף ח' כתב חילוק אחר]. ואף דהש"ך ס"ל לחלק בין חוב כתובה לחוב הלואה בחשודה מ"מ מן רש"י והר"נ הנ"ל מוכח לפי מה דפירש הש"ך בכוונתם דיסברו דלא לחלק בזה בין כתובה להלואה. רק הש"ך לנפשי' ס"ל לחלק ביניהם בכוונת הש"ע דלא יסתרו אהדדי: אך בעיקר ראיות הש"ך מן מה דלא פירשו רש"י והר"נ שם לההיא איתתא דאתחייבה שבועה דמיירי בתובעת כתובתה דהוכיח מזה דס"ל דבחשודה אין השבועה מעכבת הפרעון. דיש לומר דאין זה ראיה לפי מה דנתבאר דרבא ס"ל כתובה דרבנן א"כ מה"ט היו מוכרחים רש"י והר"נ לפרש שם דמיירי שהיה אדם תובעה ממון משום דאי נימא דמיירי בתובעת כתובה א"כ תקשה במה דאמרו שם בהך סוגיא דזימנין הוו יתבי קמי' דרבא ר"פ ורב אדא אייתי ההוא שטרא גבי' א"ל ר"פ ידענא בי' דשטרא פריעא הוא כו' א"ל רב אדא ולא יהא ר"פ כבת ר"ח כו'. ואי נימא דהך איתתא דאיחייבא שבועה היה זה בתובעת כתובה א"כ לפ"ז תקשה דאיך הקשה לי' רב אדא בפשיטות ולא יהא ר"פ כבת ר"ח. הא י"ל דמה דדן רבא להך קים לי זהו דוקא גבי כתובה לפי שיטתו דכתובה דרבנן ע"כ דיינינן ע"פ קים לי להפקיע זכות כתובה ומנלן בחוב דאורייתא למידן הך קים לי. וכמו דמצינו דאמרו מה"ט בכתובות (דף יו"ד) חכמים תקנו כו' ולכן נאמן לומר פ"פ מצאתי. וכמו דמחלק הט"ז והש"ך באמת בין חוב כתובה לחוב הלואה בענין חשוד כנ"ל. ואף די"ל דרבא דהשיב לרב אדא בת ר"ח קים לי בגווה כו' דהיה יודע הדין לפי דעתו דס"ל לדון להך קים לי אף בדאורייתא. מ"מ תקשה איך הקשה רב אדא כ"כ בפשיטות לרבא כן. וע"כ הוכרחו רש"י והר"נ לפרש דמיירי הך עובדא דההיא איתתא כו' שהיה אדם תובעה ממון כו' וע"כ שפיר הקשה רב אדא לרבא כן כן י"ל בכוונתם. וידעתי מה דיש לדון בכ"ז לפי מש"כ הפני יהושע לגיטין (דף ל"ה) בגמ' בד"ה אי משום הא מאי איריא כו' בסה"ד דהיכא דכתב לה כתובה י"ל דלכ"ע כתובה דאורייתא וכעין זה ראיתי בשו"ת טור האבן סי' י"ח בד"ה ומכאן יבואר דלא כמ"ש הש"ך כו' ע"ש אבל באמת אין הדין כן וכדמוכח באה"ע סי' ס"ח גבי האומר פ"פ דכתבו לחלק דדוקא בעיקר כתובה נאמן ולא על התוס' דמשמע דבעיקר כתובה אף בכתב לה ג"כ נאמן משום דדינו כדרבנן משום דלא כתב לה רק מצד מה דחייבוהו רבנן [ועיין בב"ב (דף קע"ה ע"א) בתוס' ד"ה ורב ושמואל כו' וקצרתי]. וכן מוכח בכמה דוכתי ואכמ"ל. וכן ידעתי מה די"ל הכא דה"מ לפרש דמיירי באשה התובעת תוספת כתובה אבל אין זה במשמע בדברי הש"ך. כ"ז כתבתי מכבר: וכעת ראיתי די"ל בפשיטות במה שכתבו רש"י והר"נ הכא לפרש דמיירי שהיה אדם תובעה ממון והיא כופרת משום דאי נימא דמיירי בתובעת כתובה תקשה כפי שיבואר. והוא דלכאורה יש להקשות בהסוגיא דכתובות שם אח"ז דאר"פ השתא דאמרת קים לי בגווה מילתא היא כו' מרענא שטרא אפומיה ופי' רש"י דלא אזדקק לגבות באותו השטר ולא קרענא לי'. ויש להקשות דאמאי בעובדא קמייתא דההיא איתתא דאיחייבה שבועה דע"י קים לי אפכה רבא לשבועה אכנגדה. א"כ ה"ה בהך בתרייתא דשם ה"ל ג"כ למיפסק דישבע הנתבע. וראיתי בפני יהושע שכתב דאפשר דלא שייך לפסוק שבועה בכה"ג כיון דעד מסייע פוטר עכ"ל. אך זה אי אפשר לומר בשיטת רש"י דהא משמע בריש ב"מ במה דפי' רש"י שם בכוונת הגמ' ולחזי זוזי ממאן נקט דס"ל דאין עד מסייע פוטר משבועה ודלא כמש"כ התוס' והרא"ש שם. וע"כ העיקר כמש"כ הפני יהושע דעיקר הסברא דמרענא שטרא אפומיה דלא קרעינן ולא גבינן משום דכיון דהדיין רואה כי הוא דין מרומה לא יזדקק לו כמבואר בסי' ט"ו. א"כ במי שבא לתבוע בשטר שיש לומר שם קים לי כו' דשטרא פריעא הוא ע"כ לא יזדקק הדיין לו אלא יסתלק משא"כ בעובדא דההיא איתתא דאיחייבה כו' שהיה אדם תובעה כו'. לא שייך לומר התם דיסתלק הדיין דא"כ יהיה חוטא נשכר ע"כ נזדקק ואפכה לשבועה אכנגדה כן הוא קוטב דברי הפני יהושע שם: ולפ"ז מוכרח רש"י והר"נ לפרש דמיירי שהיה אדם תובעה ממון משום דאי נימא דמיירי בתובעת כתובה א"כ תקשה דה"ל לרבא לדון גם בזה דלא גבינן ולא קרעינן וכמו בהך דמרענא שטרא אפומי' לפי' רש"י דהא מוכח שם דאף היכא שהיה יכול הדיין לדון שישבע הנתבע אפ"ה דנו דמרענא שטרא כו'. א"כ ה"ה אי נימא דמיירי בתובעת כתובה תקשה דה"ל לפסוק דיסתלק הדיין ולא גבינן ולא