נחל יצחק חלק ב שכט

גרוע ולא שכיח שישכח את חוב שיש לו על אחרים. ע"כ אדרבה מוכח לכל דמחל לו לכל חובות שלו וכמשמעות פשט לשונו דמוחל לו לכל חובות שיש לו עליו. ואין לנו שום אומדנא לומר דעד סך כך וכך דרכו למחול אבל לא יותר. וכיון דזה מקרי טעות דלא מוכח לכל ע"כ אף דנימא שמא שכח לחוב אחד בעת המחילה. עכ"ז מקרי זה בשם דברים שבלב דלא הוי דברים ולא מהני לבטל למה שאמר בפירוש לשון מחילה לכל חובות שלו. ולכן אתי שפיר פשט דברי הר"נ וש"פ במש"כ הנפ"מ במחל לו לכל התביעות שלו דאין זה נכנס כלל בגדר מחילה בטעות. והא דשקלי וטרי הפוסקים לעיל סוף סי' י"ז בבע"ד שתבע בפחות כו' מן ענין מחילה בטעות כו'. הא שם היה זה הטעות דמוכח לכל דהיה זה מחמת טעות בדין ולא נחת כלל למחילה מדעתו. וכן בהא דב"ב (דף מ"א) גבי רב ענן שקל בידקא כו'. אבל בנ"ד דנחת למחילה באמת ואמר כן בפירוש בפיו ע"כ ברור דאף לדבריו דהיה במחשבתו כן מ"מ מקרי זה דברים שבלב: אך אם לא אמר לשון מחילה רק בלשון הודאה לפני עדים שאין לו שום טו"ת עליו אז שפיר י"ל כעין סברת הנתיבות שמא יודע בעצמו שהודה כן בטעות דבזה לא שייך לדון להסברא שכתבתי במחילה דהא בהודאה בטעות חוזר כמבואר בסי' מ' ש"ך ס"ק א' ובש"ד. וכ"ז בהודה לפני עדים דמהימן לומר טעיתי במיגו ע"כ אין זה חשש רחוק. אבל בהודה לפני ב"ד דא"נ לומר טעיתי במיגו כמש"כ לעיל דהוי חשש רחוק לחוש לשמא טעה וכמו דמשמע בנתיבות דדוקא היכא דנאמן לומר טעיתי במיגו אז שפיר יש לחוש לשמא שכח איזה מלוה וטעה בזה משום דזה לא הוי חשש רחוק> א"כ בהודה לפני ב"ד דאינו נאמן לומר טעיתי במיגו אף הנתיבות מודה דלא שייך לחוש בכה"ג לשמא היה ההודאה בטעות ולכן לא משבעינן ליה בכה"ג היכא דלא שייך אשתמוטי. אך בהודה לפני עדים בלשון הודאה ולא בלשון מחילה אז שפיר משבעינן משום די"ל דגם הר"נ וש"פ מודו לסברת הנתיבות דיש לחוש לשמא טעה. ומן מה שכתב הר"ן והנ"י והריטב"א אין הכרח דלא ס"ל לסברת הנתיבות משום דהם מיירי באמר לשון מחילה וכבר נתבאר דבלשון מחילה נדחה סברת הנתיבות. אבל בלשון הודאה י"ל דס"ל לסברתו. ובמש"כ בענין מחילה דהוי דברים שבלב אין לומר דלאו כ"ע דינא גמירי ודילמא טעי ולא ידע הדין דדברים שבלב לא הוי דברים. דז"א דהא בדין ברור דלית ביה פלוגתא כלל ליכא למתלי כלל בטעות כמו שכתבתי בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ט"ז ענף א'. ודוקא במה שמצינו בש"ס להדיא כמו בהא דלא תחמוד בלא דמי משמע להו שאני. וכמו דחזינן שכתב הנתיבות בשיטת הר"ן דכיון דס"ל מחילה בטעות הוי מחילה ע"כ ליכא למיחש שמא היה לו ספק מלוה ושכח כו' וכמש"כ לעיל להעיר בדבריו. אבל היכא דלא הוי ביה פלוגתא כלל בוודאי אין לומר מעצמינו שמא טעה כו'. כן הוא ברור בכוונת הר"נ והנ"י וכן הוא עיקר לדינא: ז (שם) ביאור דין אם אמרינן מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם בטוען התובע שמא ג"כ או דוקא בטוען התובע ברי: ענף א (סעיף ח') היה החשוד שומר וטוען שאבד או נגנב שכנגדו אינו יכול לישבע וליטול כו'. והובא זה בטור שם סעיף י"א בשם הרמב"ם דהשומר פטור לגמרי. והט"ז שם כתב להקשות דמ"ש משניהם חשודים דס"ל להרמב"ם והמחבר דמשלם כולו משום דהוי מחשואיל"מ. ותירץ דס"ל להרמב"ם והמחבר דעיקר מחושואיל"מ ילפינן מקרא דשבועת ד' תהיה בין שניהם כו' פי' היכא דאמר נ' ידענא ונ' לא ידענא כו'. א"כ דוקא בכה"ג שהתובע טוען ברי אמרה תורה כן משא"כ בטוען את השומר ספק וסברא טובה היא לחלק כן דאיך נאמר שישלם לתובע מה שהוא מסופק לו עצמו אם חייב לו עכ"ל הט"ז. וכעין זה כתב הט"ז בסי' ע"ה סעי' י"ב ליישב דברי הטור שם דמשמע שם דבטוענו ספק ע"פ העד לא הוי מחושואיל"מ: ולענ"ד נראה לי לתמוה על הט"ז דכתב בשיטת הטור והמחבר דבתובע טוען שמא לא אמרינן מחושואיל"מ. דהא מבואר לעיל סי' ע"ב סעי' ל' ובטור סי' ע"ב סעי' כ"ד ראובן משכן משכון ביד שמעון והלך שמעון ומשכנו ביד לוי ונאנס מיד לוי ותובע ראובן משכנו מיד שמעון כו' גם צריך שמעון לישבע שבועת השומרים שנאנסו וא"א לו לישבע כיון שלא נאנס בידו ולוי אינו יכול לפוטרו בשבועתו שנאנס כי יאמר לא מהימן לי לוי הלכך ה"ל שמעון מחושואיל"מ כו' ע"ש. הרי להדיא דהטור ומחבר ס"ל בשומר שמסר לשומר דחייב משום מחושואיל"מ אף בתובע טוען שמא דהא המפקיד אינו יודע כלל: ובאמת בכל שומר שמסר לשומר י"ל דלכן חייב משום דה"ל כאינו יודע אם פרעתי וכמש"כ הש"ך סי' רצ"א ס"ק מ"ה. או די"ל דחייב משום מזיק כמש"כ הנתיבות סי' ש"א ס"ק ב' בארוכה. אך בר"פ דב"מ ברא"ש סי' ג' כתב דשומר שמסר לשומר חייב משום מחושואיל"מ. ובאמת יש לתמוה על הש"ך דשם דלא הביא כלל דברי הטור ומחבר דסי' ע"ב הנ"ל דכתבו בפירוש לחייב בשומר שמסר לשומר משום מחושואיל"מ. עכ"פ על הט"ז יש לתמוה דהא מבואר להדיא בטור ומחבר הנ"ל להיפך ממש"כ הט"ז בדבריהם דהא אף בתובע טוען שמא ס"ל דאמרינן מחושואיל"מ: ונלפענ"ד לתרץ עפ"י מה דמבואר בב"ב (דף ע') דנאנסו לא שכיח כמבואר בתוס' שם וכן איתא בסי' ק"ח ובשא"ד. ובספרי באר יצחק ח' יו"ד סי' ט"ז העליתי דרוב עדיף מן אמירת ברי אף בברי של הבע"ד. וכמש"כ הפני יהושע בקדושין (דף ס"ג). וכמש"כ שם להוכיח מנדרים (דף י"ח) ויו"ד סי' ר"ח. וכן ראיתי בפני יהושע כתובות (דף ט"ז) שכתב שם דרוב עדיף מן ברי. וכ"כ ההפלאה שם עי"ש. ובספרי כתבתי לחלק בין רוב דאיתא קמן לרוב דליתא קמן ופלפלתי שם הרבה לדחות דברי הנו"ב. וכמש"כ השאגת אריה בר"ה (דף כ"ב ע"ב) ד"ה כי אתא עולא בפשיטות דרוב עדיף מן אמירת ברי עי"ש. והארכתי שם בזה. א"כ לפי מה דהוכחתי שם דרוב דליתא קמן עדיף מן ברי של הבע"ד ג"כ ולכל הפחות שקולים הן: לפ"ז אתי שפיר הא דאמרו בסי' ע"ב סעי' ל' הנ"ל גבי מלוה על המשכון דטוען לוי דנאנסו ממנו. ומיירי שם בכל הסעיף דטוען נאנסו. וכן הטור שם בסוף מסיק דהספק הוא אם נאנס ביד לוי. וכיון דנאנסו לא שכיח והוי כמו רוב א"כ כמו דאם טען ברי בצירוף מחושואיל"מ מהני. ה"ה רוב בצירוף מחושואיל"מ מהני להוציא. ובזה אף הט"ז מודה. ודוקא בהיה החשוד שומר וטוען נגנב או נאבד דגניבה ואבידה שכיח כמש"כ הכנה"ג והובא בתומים סי' ק"ח ס"ק ה' דכתב בשם הרבה מחברים דגניבה ואבידה שכיח ודוקא אונס לא שכיח. ועיין בש"ך סי' קכ"א ס"ק ס"א מזה עי"ש. ובזה שפיר כתב המחבר בסי' צ"ב דלא אמרינן מחושואיל"מ משום דבטוען התובע שמא לא אמרינן כן כיון דליכא רובא דמסייע לו: ולפ"ז י"ל מה שכתב הש"ך בסי' ע"ב ס"ק קכ"ז על מה שכתב המחבר שם דנאנס מיד לוי דה"ה נגנב ונאבד להי"א דמלוה על המשכון הוי ש"ח עי"ש. אבל לפמש"כ בשיטת הט"ז כנ"ל. י"ל דדוקא היכא דטוען לוי נאנסו דהוי רוב המכחישו בזה אמרו דחייב מצד מחושואיל"מ אף דתובע טוען שמא כמו דכתבו שם הטוש"ע לחייב משום מתוך כו'. אבל בחשש גניבה ואבידה דהוי שכיח בזה לא אמרו מחושואיל"מ כמו בסי' צ"ב דהיה החשוד שומר וטוען נגנב ונאבד כו' כמבואר שם. וי"ל דג"כ שם בדיוק נקטו וטוען נגנב ונאבד משום דבטוען נאנסו אז אמרינן מחושואיל"מ אף דתובע טוען שמא משום דרוב דנאנסו דלא שכיח מסייע לי' כנ"ל: