נחל יצחק חלק ב שכח

במיגו אז לא מצינו דאמרו למתלי בחשש רחוק כ"כ. א"כ אתי שפיר דברי הר"נ במש"כ הנפ"מ במחל לו כל מלוה ישינה כו' לפי מש"כ הש"ך בסי' פ"א ס"ק ס' דשיטת הר"נ ספ"א דגיטין דאינו נאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי משום דהוי כמו אנן סהדי ע"כ ה"ה הכא דמחל לו כל מלוה ישינה אין לומר דטעה ושכח אז חוב אחד המגיע לו כיון דאינו נאמן ע"ז אף במיגו. ואף דהכא לא שייך לדון תורת מיגו דהא אינו טוען לפני הב"ד דתופסו עבור חובו. מ"מ כיון דזהו חשש רחוק דאף ע"י מיגו אינו מהימן לכן אין לנו למתלי בזה ולמסור לו שבועה וכמש"כ הנתיבות דדוקא אם נאמן במיגו אז תלינן שמא ספק מלוה ישינה כו': ואף לפי מש"כ הש"ך בסי' פ"א ס"ק סמך הנ"ל להסתפק בשיטת הר"נ ספ"א דגיטין דאפשר לומר דמודה הר"נ דביש לו מיגו נאמן לומר טעיתי וכן מסיק הש"ך שם לדינא. מ"מ יש לחלק דהא דמצינו שם דנאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי וכן בהא דסי' קכ"ו סעי' י"ג הכל הוא היכא דהודה שהוא חייב לחבירו וכיון דהוא מוחזק יש לומר דלא דקדק כ"כ וסמך על המוחזקות שלו. וכן בסי' פ"א סעי' ל' דס"ל לחד דיעה דאף בנתן לשם ריוח נאמן במיגו לומר דטעה משום די"ל דסמך על מה דהוא מוחזק בהקרן ת"י כמבואר שם. אבל היכא דמחל לחבירו כל מלוה ישינה אינו נאמן לומר דטעה אף במיגו משום דה"ל לדקדק היטב וה"ל כמו אנן סהדי. וכעין זה כתב הש"ך בסי' פ"א ס"ק ע"ו וס"ק ע"ט דבנתן לחבירו בשם ריוח אינו נאמן לומר טעיתי במיגו משום דאין אחר מעשה הנתינה כלום ע"ש. ואף דיש לחלק דשא"ה דהיה מעשה הנתינה משא"כ הכא במחל לו כל מלוה לא היה אז מעשה הנתינה. מ"מ יש לחלק כן מסברא דשאני היכא דהיה מוחזק בעת הודאתו. וכדמצינו סברא זו בסי' פ"ח גבי תובעו חטים והודה בשעורים דפטור דאם היה התובע תפוס יכול לומר דסמכתי על המוחזקות שלי כמבואר שם בסמ"ע ס"ק כ"ז בשם הטור. וכעין זה מצינו בסי' פ"א סעי' ד'. וכיון דלא מצינו דיהיה נאמן לומר טעיתי במיגו רק היכא דהוי מוחזק ע"כ מנלן לחדש מדעתינו דיהא נאמן לומר טעיתי אף היכא דלא היה אז מוחזק. וגם הא מה דנאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי פליגי שם רבוותא כמבואר בסי' פ"א סעי' כ"ג ובש"ך שם ס"ק סמך ואף דלא קיי"ל כן לדינא מ"מ מנלן להרבות במחלוקת אף בכה"ג. ועיין בקידושין (דף י"א) בתוס' ד"ה הנהו קלא אית ליה כו' ובכורות (דף י"ג ע"ב) שחילקו שם דשאני היכא דנתן המעות כו' והכל הוא מה"ט דבלא נתן המעות י"ל דסמך על המוחזקות שלו. והא דמבואר בסי' רל"ב סמ"ע ס"ק ח' אין זה ענין לנ"ד ועיין בשער משפט סי' ע"ה ס"ק ו' ובסי' רכ"ז ס"ק א': ועוד נלע"ד דאף דנימא שלא לחלק וגם במחל כל מלוה אם יש לו מיגו נאמן לומר דטעה ושכח אז בעת המחילה וכמו שנראה מדברי הנתיבות. והא דסי' פ"א סעי' ל' בנתן לשם ריוח דאינו נאמן לומר דטעה לפי מה דקיי"ל שם וכן הא דקידושין ובכורות הנ"ל שאני התם דהיה מעשה הנתינה וכמש"כ לעיל מ"מ נ"ל לומר דאם הודה לפני ב"ד שאין לו שום חוב כלל על חבירו דאז אין להשביעו ע"פ סברת אביי משום מלוה ישינה כו'. דהא העלה הש"ך בסי' פ"א ס"ק סמך דבהודה לפני ב"ד אינו נאמן לומר טעיתי במיגו דפרעתי משום דה"ל לדקדק היטב. א"כ בכה"ג הוי חשש רחוק למתלי דאולי טעה ושכח. וכן יש לדון לפי מה דמבואר בסי' פ"א סעי' כ"ח דבנשבע אינו נאמן לומר שטעה ושכח אף שיש לו מיגו וכמש"כ הש"ך שם ס"ק ס"ח. א"כ אף שהודה שלא בפני ב"ד שאין לו שום חוב כלל על חבירו ונשבע ע"ז אין לנו לומר דשמא היה לו איזה מלוה ישינה ושכחו משום דבשבועה מדייק בוודאי וכיון דאינו נאמן בכה"ג אף ע"י מיגו ע"כ הוי בזה חשש רחוק למתלי בחוב שנשכח ממנו. ולפ"ז הוי נפ"מ בזה בין ר' יוחנן לאביי אף לפי דברי הנתיבות היכא דנשבע ע"ז או היכא דהודה כן בפני ב"ד: ולפ"ז תקשה על דברי הרא"ש שכתב דלדינא אין שום נפ"מ בין ר' יוחנן לאביי וכתבתי לעיל די"ל דס"ל כסברת הנתיבות הנ"ל. אכן לפי מש"כ דבנשבע או בהודה בב"ד יש נפ"מ לדינא ביניהם א"כ אכתי תקשה לדברי הרא"ש הנ"ל דהא יש נפ"מ הנ"ל ביניהם. והעיקר מה שנ"ל דהרא"ש ס"ל דאף היכא דאינו נאמן לומר טעיתי במיגו כנ"ל מ"מ יש לנו למסור לו שבועה ולמתלי אף בחשש רחוק דשמא נשכח ממנו. ואין לנו לדון בזה לומר מיגו דחשוד אממונא כו' כמו דאמרינן שמא מלוה ישינה אף דגם זהו חשש רחוק דהא חוב יש לי בידך הוא טענה גרוע כמבואר בכ"ד וכש"כ לומר דשמא ספק מלוה ונשכח ממנו. ולא ס"ל לחלק דשאני היכא דאינו נאמן אף ע"י מיגו כן הוא שיטת הרא"ש. אבל הר"נ והנימוקי יוסף והריטב"א שכתבו לחלק דבמחל לו כל מלוה ישינה אין להשביעו מוכח דס"ל דלא תלינן דשמא נשכח ממנו איזה חוב בעת המחילה וכמש"כ לעיל לחלק בכמה גווני. ולדינא העיקר כדבריהם דשיטת הרא"ש הוא דעת יחידאה נגד הר"נ והנ"י והריטב"א ולכן היכא דמחל לו כל מלוה ישינה אין למסור לו שבועה היכא דלא שייך אשתמוטי וכמש"כ האו"ת והקצה"ח לדינא וכש"כ בהודה בב"ד או בנשבע וכנ"ל. אך היכא דיש לומר שמא נולד לו ספק בעצם טענתו וע"פ האופן שכתבתי לעיל דאם הוא באופן שאז אינו נוטל ומחזיק החפץ רק מוציאין ע"פ דין ממנו דאז משביעינן ליה בכל גווני. אבל אם הוא באופן דאף אם יטעון בספק על גוף החפץ הדין הוא דאין מוציאין ממנו אז אין להשביעו היכא דמחל כל מלוה ישינה וכדבריהם: ענף ד כל זה כתבתי מכבר וכעת ראיתי לומר כי עיקר קושיות הנתיבות על הר"נ וש"פ דהקשה דאכתי יש לחוש שמא שכח חוב אחד בעת המחילה והוי מחילה בטעות כו'. לענ"ד אין זה קשה דהא כיון דהוציא בפיו לשון מחילה שמוחלו לכל התביעות וחובות שיש לו עליו א"כ אף אם היה במחשבתו שלא למחול לחוב אחד מן החובות שלו לא היה מהני מחשבתו כלל לבטל למה שאמר בפירוש בפיו כמבואר ביו"ד סי' ר"י ובקידושין (דף נ') וברשב"א שם. וכש"כ בנ"ד דהחשש הוא שמא שכח מן חוב אחד שלא עלה על דעתו אז בעת המחילה מן חוב הנ"ל וודאי דזה מקרי דברים שבלב דלא הוי דברים לסתור למה שהוציא בפיו לשון מחילה לכל חוב שיש לו עליו והא קיי"ל דמהני מחילה אף לדבר שאינו קצוב כמבואר בסי' ס' ועיין בסי' רל"ב. ואין לומר דשמא היה השערתו בעת המחילה למחול רק ערך סך כך וכך ולא יותר מחמת שנשכח ממנו חוב אחד וע"כ הוי זה בגדר מחילה בטעות. דזה אינו דהא מבואר בטור ח"מ סי' קנ"ד סעיף ל"ח דמחילה בטעות היכא דלא מוכח מילתא אז הטעות לכ"ע הוי מחילה. והב"י בבדק הבית ס"ל דשם הוי מוכח מילתא לכל דהוי בטעות ע"ש. ודברי הטור הלז הובא בסמ"ע סי' רמ"א ס"ק י' לדינא ועיין בתשובת הרמ"א סי' ע"ד מזה. והסברא הוא פשוט דכיון דקיי"ל דדברים שבלב לא הוי דברים רק היכא דיש אומדנא דמוכח הוי כפירש כמש"כ התוס' גיטין (דף ל"ב) והר"נ בקידושין (דף נ') והתוס' וש"פ והמהרי"ט סי' מ"ה ועיין בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' י' ובקצה"ח סי' י"ב סוף ס"ק א'. ע"כ דוקא היכא דהמחילה בטעות היה מוכח לכל כמו הא דב"מ (דף ס"ו) במה דשקיל וטרי הגמ' שם אי מחילה בטעות הוי מחילה או לא דשם מוכח הטעות לכל ע"כ אין זה מקרי דברים שבלב. אבל בנ"ד דאמר בפיו בפירוש שמוחל לו לכל חוב שלו וחזינן דנחת למחילה מדעתו באמת. א"כ אף דנימא שמא היה בדעתו אז שלא למחול רק סך מסויים ולא יותר מחמת שנשכח ממנו אז חוב אחד אם כן הא זה לא היה מוכח לכל לומר ולהסתפק שמא שכח לחוב אחד בעת המחילה. דאדרבה יש לנו לומר כיון דטעיתי הוי טענה