נחל יצחק חלק ב שכז

תביעותיו משום חשש דשמא יודע בעצמו שנשכח ממנו אז החוב שתופסו עבורו וכמש"כ הנתיבות: ועדיין יש להעיר בזה לפי מה שהעלה בהגהת הט"ז בח"מ סי' קס"ג סעיף ג' דבחוב לא מהני יאוש משום דנתחייב בפרעון החוב. וזה דומה למש"כ התוס' בב"ק (דף ס"ו ע"א) ד"ה הכא נמי כיון דמייאש כו' דלא נקנית ביאוש הואיל ונתחייב בהשבה ע"ש. א"כ לפ"ז אף דנימא כהסוברים דמחילה בטעות הוי מחילה משום דין יאוש מ"מ הכא בחוב שהיה לו כבר חיוב הגוף על הלוה לפרוע לו הדין נותן דלא יהא מהני יאוש שיהיה נפטר הלוה מתשלומי החוב וע"כ לא מהני בזה לומר דמחילה בטעות הוי מחילה משום דין יאוש דהא יאוש בחוב לא מהני. ואף לפי שיטת המהרי"ק והרמ"א שם דיאוש מהני בחוב והטעם הוא כמש"כ הקצה"ח בסי' קס"ג ס"ק א' דשאני גזילה דבאיסורא אתאי לידי' ע"ש. אכתי יש לדון דאף במחל לו כל התביעות יהיה יכול לישבע ע"פ סברת הנתיבות שמא נשכח ממנו איזה חוב גזילה דגזל ממנו. [וכעין הא דמצינו בב"מ (דף ס"ד ע"א) דאמרו דילמא מיגזל גזלי' ואבלע לי' בחשבון כו']. ובחוב הבא ע"י גזילה לא מהני יאוש לכ"ע כיון דבאיסורא אתאי לידי'. וביותר יש לדון בכ"ז לפי מה דאמרו בב"מ (דף ס"ז) דבחוב אונאה לא שייך לדון מחילה בטעות הוי מחילה משום דלא ידע דאיתי' אונאה דמחיל גבי' וכ"ע מודו בי' דלא הוי מחילה א"כ אכתי יש לומר שמא היה לו כעין חוב אונאה עליו דבכה"ג בוודאי לא שייך לומר דמחילה בטעות הוי מחילה. וע"כ שפיר י"ל דתופסו משום ספק חוב אונאה שנזכר ונודע לו אחר מחילתו מן הספק הזה ותופסו עד שיוודע לו בברי וכמש"כ התוס' בב"מ (דף ו') בד"ה ממון אפשר בחזרה כו'. ודוחק לומר דכיון דחוב כזה לא שכיח ע"כ לא חשו לזה: ועוד נלע"ד לדון בזה דאף לפי הסוברים דמחילה בטעות הוי מחילה משום דין יאוש. מ"מ אם שכח איזה חוב בשעת מחילתו י"ל דכ"ע ס"ל דלא הוי מחילה דגם בכה"ג יש לומר דדמי לאונאה דלא ידע דמחל וכמש"כ הרא"ש בב"מ פ"ה סי' ל"ב דכל מידי דלא ידע דמחיל לא הוי מחילה. דהא כיון דטוען דנשכח ממנו עיקר החוב בעת המחילה א"כ הא לא ידע מה דמחל לו. ושאני הא דאיזהו נשך (דף ס"ז) בהא דהדרא ארעא והדרי פרי ובמוכר פירות דקל דאי שמיט ואכל כו' דשקל וטרי הגמ' שם בענין מחילה בטעות כו' דידע לעיקר החפץ עכ"פ. וכן ראיתי בנתיבות סי' י"ז ס"ק א' שכתב בענין בע"ד שתבע חבירו בפחות כו' דשקלו וטרו האו"ת והקצה"ח שם בענין מחילה בטעות הוי מחילה ע"פ דברי הריב"ש. והשיג הנתיבות עליהם דזה דמי ממש לאונאה דלא ידע דמחל דהא אינו יודע כלל אם יש לו איזה דבר ביד חבירו עכ"ל הנתיבות שם. וה"ה בנ"ד יש לומר סברא זו וע"כ לכ"ע לא הוי מחילה בטעות כה"ג נחשב למחילה. א"כ תקשה עדיין על דברי הר"נ והנ"י והריטב"א שכתבו נפ"מ במחל כל התביעות וכמו שהקשה הנתיבות על הר"נ: ועוד יש לדון בתירוץ הנתיבות שכתב דהר"נ ס"ל מחילה בטעות הוי מחילה כו'. דהא לאו כ"ע דינא גמירי וכמש"כ בספרי באר יצחק ח' אה"ע סי' ט"ז ענף א' ובספרי נחל יצחק סי' י"ז סעיף י"ב ובסי' מ"ב סעיף ט' מזה דהיכא דאיכא פלוגתא י"ל דטעה הבע"ד וסבר דהדין הוא כחד שיטה אף דרבו החולקים עליו ע"ש. וכן מצינו גבי פסול חמסן בב"מ (דף ה') דלא תחמוד בלא דמי משמע להו אף דבאמת אין הדין כן כפי שיטת התוס' בב"ק (דף ס"ב) ואין מוציאין אותו מחזקת כשרות כ"ז דאפשר לומר דטעה בזה. ע"כ ה"ה הכא כיון דמצינו דעות חולקות אי מחילה בטעות הוי מחילה או לא היכא דלא הוי לנו אומדנא דמוכח ע"כ יש לומר דטעה וסבר דמחילה בטעות לא הוי מחילה מן דין יאוש אלא מן דין מתנה דניחא לי' דליקו בהימנותי'. וכיון דהכא לא שייך כן ע"כ תופסו עד עת שיזכור ויש למסור לו שבועה אף במחלו כל מלוה ישינה. ובפרט לפי מה שהכריע הנתיבות עצמו בסי' קס"ג ס"ק א' דיאוש לא מהני בחוב ע"כ לא שייך הכא לדון כלל דיהיה מועיל הכא מחילה בטעות ע"פ דין יאוש וכמש"כ לעיל. [ובדברי הנתיבות שם בסי' קס"ג שכתב דכבר הכריע האו"ת דלא מהני יאוש בחוב יש לתמוה דאדרבה דעת האו"ת להיפך כפי מה שכתב האו"ת בסי' ס"ה סוף ס"ק י"ג דהוכיח שם כהמהרי"ק דאף לגבי חוב מהני יאוש ע"ש. ובעיקר הדברים האלה יש לדון הרבה ועיין מזה בספרי באר יצחק ח' או"ח סי' ג' ענף ב' ואכמ"ל]. ובעיקר קושיות הנתיבות על הר"נ נלע"ד בפשיטות דהר"נ ס"ל דהא דחשו שמא מלוה ישינה כו' ותופסו עד שיזכור משום דזהו שכיח דיהיה לו לידת הספק על איזה ענין ומתחלה היה יודע הענין בברי ואח"ז נולד לו איזה ספק בהמלוה ישינה. אבל לומר שמא שכח החוב לגמרי בעת המחילה וכעת נולד לו ספק ותופסו עד שיזכור זהו לא שכיח כלל וע"כ לא תלינן כן במחל לו כל מלוה ישינה. וכה"ג כתב הר"נ בשבועות פ"ד דמן אינם יודעים ליודעים לא מקרי חוזר ומגיד ועיין בסי' כ"ט. והכל הוא מה"ט דמן ספק לוודאי זהו מצוי אבל מן וודאי לודאי זה לא שכיח דישכח לגמרי ויאמר ההיפוך. וכעין זה ראיתי בנתיבות סי' ל"ד ס"ק ג' שכתב לחלק בכה"ג במש"כ דיכול לטעון שכחתי ע"ש. ולכן הכא כיון דבעת המחילה נשכח ממנו לגמרי החוב דאם היה לו מקום לידת הספק בזה בוודאי לא היה שותק מלהזכירו. וע"כ לא שכיח לומר שמא בעת המחילה היה שכוח ממנו לגמרי וכעת נולד לו ספק בזה. כן יש לומר בסברת הר"נ והנ"י והריטב"א שכתבו דבמחל לו כל מלוה כו' אין להשביעו משום דמש"כ הנתיבות זהו חשש רחוק ולא מצינו בכה"ג. וגם י"ל לפמש"כ הרא"ש בב"מ פ"א סי' ט' בפירוש שמא ספק מלוה ישינה כו' ותפוס מספק ואם יזכור שלא היה חייב לו יחזירנו כו'. וזהו דלא כמש"כ התוס' בב"מ (דף ו') ד"ה ממון אפשר בחזרה. ולא חייש הרא"ש לקושיות התוס' דשם משום דיש לחלק דשאני ספק ממונא דאפשר בחזרה אם יזכור שאינו חייב לו ע"כ אף כ"ז שלא יזכור בבירור ג"כ מורי היתירא לתפוס מספק. וי"ל דזה אינו רק אם לא מחלו מעולם. אבל במחל לו כל מלוה ישינה רק אז נתברר לו ע"פ זכרון דעתו שחבירו חייב לו ויודע בברי שבעת המחילה נשכח ממנו אז החוב דאז נתבטל המחילה משום דהוי מחילה בטעות כמש"כ הנתיבות. דזהו דיקא לאחר שנודע ונזכר שבבירור נשכח ממנו אז בעת שמחלו להחוב הזה וע"כ הוי זה מחילה בטעות. אבל כ"ז שלא נזכר על בורי' להחוב הזה לא מקרי זה ספק ממונא רק גזל ודאי דהא כיון דהיה מחילה בוודאי לכל המלוה ישינה שיש לו עליו א"כ הוי ספק טעות במחילה שלו דהי' בוודאי לפנינו. וטעיתי הוי טענה גרוע כ"ז שאינו יודע בוודאי ולכן אין לחוש מספיקא כ"ז שאינו יודע בוודאי וע"כ לא שייך לומר דיתפוס מספק אף כ"ז שלא יזכור כמש"כ הרא"ש. דהא בכה"ג הוי גזלן וודאי ולא שייך לומר דמורי היתירא בזה. דהא הוי זה דבר רחוק כנ"ל. ולכן שפיר יש לומר מיגו דחשוד אממונא כו' בכה"ג כן י"ל בכוונת הר"נ והנ"י והריטב"א: ענף ג ועוד י"ל בזה דהא הנתיבות כתב בזה"ל ואם הוא בעצמו יודע ודאי דיכול לתפוס ולטעון בב"ד שלי הן דהא כשיש לו מיגו נאמן כו' עכ"ל. הרי דכתב דדוקא היכא שנאמן לומר טעיתי במיגו אז יש לומר שמא שכח ותופסו עד שיזכור אבל אם לא היה נאמן במיגו לומר טעיתי אין לנו לחוש שמא טעה בעת המחילה דכיון דאינו נאמן במיגו לומר טעיתי דזהו משום דהוי כמו אנן סהדי דלא טעה ע"כ אין לומר חשש רחוק כ"כ דטעה ונשכח ממנו זה בעת המחילה. דהא לא מצינו בגמ' לומר רק חשש מלוה ישינה כו' אף דגם זהו חשש רחוק לומר חוב יש לי בידך ואינו נאמן ע"ז רק במיגו כמבואר מ"מ אמרו שמא ספק מלוה ישינה כיון דנאמן עכ"פ ע"ז במיגו. אבל היכא דאינו נאמן