נחל יצחק חלק ב שכב

ושערי רב אלפס דנתבאר דס"ל דחשוד על השבועה לא מיפסל רק מדרבנן שפיר יש לדון דין ספק ספיקא כמו שנתבאר דיכולים למסור לו שבועה: אכן לפי מש"כ בטעם השני דיש לדון בנ"ד דין ספק דרבנן לקולא משום די"ל דכ"ע מודו דמה דאין שומעין להתובע להשביעו אין זה רק מדרבנן. בזה יש להוכיח מן דברי הרשב"א דס"ל דגם ע"י קול אין מוסרין לו שבועה דמוכח דס"ל להרשב"א דמה דאין מוסרין שבועה לחשוד הוא מה"ת דאי נימא דזהו רק מדרבנן א"כ אמאי חושש הרשב"א בקול לדון דאין מוסרין לו שבועה והא קול אף אי נימא דחיישינן לקלא מ"מ אינו אלא מן דין ספק א"כ הא ספק דרבנן לקולא. וגם יש להוכיח מן סוגיא דגיטין (דף פ"ט ע"א) דשם המקור דחיישינן לקלא. דמוכח שם דבאיסור דרבנן לא חיישינן לקול והוא דאמרו שם ההוא דנפק עלה קלא דאיקדשא באציפא דתוחלא כו' עיינו רבנן בקידושיה ולא הוי שוה פרוטה. וקשה הא אף בפחות מש"פ חיישינן לקידושין כמבואר בקידושין (דף י"ב) וע"כ מוכח דבקידושי דרבנן לא חיישינן לקול. ועיין ברא"ש בקידושין (דף י"ב) ובאה"ע סי' ל"א בב"ש ס"ק ו' מש"כ פלוגתת הפוסקים בזה וקצרתי. וע"כ כיון דחזינן להרשב"א דהחמיר לחוש לקול דאין מוסרין לו שבועה מוכח דס"ל דמה"ת אין מוסרין שבועה לחשוד ומוכח דלא כמו שכתבתי. ויש להעיר מזה בסנהדרין (דף ס"ג ע"ב) ובאו"ח סי' קנ"ו וביו"ד סי' קמ"ז סעי' ג' ובח"מ סי' קע"ו סעי' נ"א. ויש לחלק וקצרתי: ועכ"ז אין לסתור מן דברי הרשב"א הלז לכל מש"כ. והוא דמצינו פלוגתת ראשונים אי חיישינן לקול באיסור דרבנן או לא כמבואר ברמב"ם פ' י"ז ה' איסורי ביאה ה' ך' דהרמב"ם כתב דיצא עליה קול שהיא חלוצה אין חוששין לה והראב"ד השיג עליו וס"ל דאף ביצא קול חלוצה חוששין לה כמבואר בהמ"מ שם. וזהו מהא דגיטין (דף פ"ט) דיש גורסין שם חלוצה אין חוששין לה ועיין ברא"ש שם ובקרבן נתנאל ס"ק נ"ח. והמל"מ פ"ט ה' אישות ה' כ"ב הביא בשם תשובת הרב פ"מ ומהראנ"ח דפליגי בדין קלא דסבלונות אם חיישינן וכתב המל"מ לתמוה עליהם דהא זהו מחלוקת בין אבות העולם דהרמב"ם ס"ל דאין חוששין והראב"ד ס"ל דחוששין. ועיין בתוס' יו"ט סוטה פ"ח משנה ה' ובריטב"א רפ"ג דמכות ובתוס' רע"א בסוטה שם. והך פלוגתא הובא באה"ע סי' ו' סעי' ה' ו' ובב"ש שם ס"ק י"ב דגירסת הרי"ף והרא"ש חלוצה אין חוששין לקול חלוצה משמע דמותרת לכתחלה ועדיף מספק חלוצה והראב"ד ס"ל קול המוחזק בב"ד הוי כבירור ותצא כו' עכ"ל הב"ש שם. ומש"כ לעיל להעיר מהא דגיטין (דף פ"ט) דבקלא דיש למתלי דנתקדשה בפחות מש"פ לא חיישינן. כבר העיר מזה הב"ש בסי' מ"ו ס"ק י"א דאע"ג דקיי"ל דחיישינן שמא ש"פ במק"א ולא תלינן לקולא מ"מ בקול לא מחמירין בזה ועדיף טפי מקול חלוצה עכ"ל הב"ש. והטעם הוא כיון דאף אם ידוע שש"פ במק"א אין זה רק מדרבנן לשיטת כמה ראשונים ולכן בספק שמא ש"פ במק"א הקילו שלא לחוש לקול כיון דאף אם קידשה בפחות מש"פ אין זה רק חומרא כעין תרתי דרבנן וע"כ לא חיישינן לקול בזה אף לשיטת הראב"ד וגם י"ל דמיירי בדבר שאינו מתקיים וכמבואר באה"ע סי' ל"א סעי' ג'. וקצרתי: ענף ט ונראה לענ"ד להוכיח כהסוברין דאף באיסור דרבנן חשו לקול המוחזק בב"ד. דבכתובות (דף כ"ו) אמרו דמוחזק לנו באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליו קלא דב"ג וב"ח הוא ואחתיני' כו' אנן אחתינן ואנן מסקינן ליה. והתוס' שם ד"ה אנן אחתינן כו' העלו דשם קאי בתרומה דרבנן דהקילו בתרי ותרי לאוקמי אחזקה. וכ"כ כתבו התוס' שם לעיל מיני' בד"ה ואסקיני' כו' אי נמי בתרומה דרבנן הקילו וכ"כ התוס' בב"ב (דף ל"ב) ובחידושי הרשב"א לקידושין (דף ס"ו) ע"ש. וכיון דהסוגיא שם מיירי בתרומה דרבנן ואפי' הכי אמרו דאם נפק עליו קלא דב"ג וב"ח הוא ואחתיני' והטעם הוא משום דחשו לקלא להחמיר היכא דיש חשש איסור. הרי להדיא דאף באיסור דרבנן כמו בתרומה דרבנן ג"כ חשו לקלא. ומוכח מזה כשיטת הסוברין דאף בדרבנן חשו לקלא באיסורין. וקשה מזה על שיטת הרמב"ם וסייעתו דס"ל דבאיסור דרבנן לא חשו לקול. ואפשר לומר דיפרשו להך ואחתיני' דאמרו כמו שכתוב בצידו של התוס' כתובות שם ד"ה ואסקיני' כו' בזה"ל אי נמי אחתיני' לאו דוקא אלא שירד מעצמו. וכעין זה כתב הריטב"א שם והשמ"ק בשם רש"י והתוס' דפירשו דהך קלא דהתם לא איתחזק בב"ד והך ואחתיני' לאו הורדה גמורה אלא חששא בעלמא. אכן מדברי התוס' שם וכן מדברי הריטב"א שם דאם היה קול המוחזק בב"ד הוי הורדה גמורה ופסול מוכח מזה כהסוברין דאף בדרבנן חשו לקלא. ודוחק לחלק דשא"ה כיון דהיה חשש בהך קול גם בתרומה דאורייתא ע"כ החמירו ממילא לחוש אף בתרומה דרבנן משום קלא. משא"כ ביצא קול שהיא חלוצה וכן בקול דסבלונות דלא הוי שם שום חשש דאורייתא כלל ע"כ ס"ל דלא חשו לקול וכעין זה החילוק כתבתי בספרי נחל יצחק סי' ל"ח ענף ה' בד"ה וזהו מוכרח כו' ע"ש. אבל אינו במשמע חילוק זה מפשטות הסוגיא והתוס' שם וקצרתי. ועוד דהא אמרו שם דנפק עליו קלא דבן חלוצה ואחתיני' והא חלוצה הוי רק מדרבנן ואפ"ה אמרו ואחתיני' א"כ מוכח בפשיטות דקול גם בדרבנן חיישינן ונסתר החילוק שכתבתי: ולפי מה שנתבאר דשיטת הראב"ד והתוס' והריטב"א וחי' הרשב"א לקידושין (דף ס"ו) הנ"ל דס"ל דאף באיסור דרבנן חשו לקול והטעם הוא כמש"כ הב"ש בסי' ו' ס"ק י"ב דס"ל דקול המוחזק בב"ד הוי כבירור ואין דינו כמו ספק דרבנן דלקולא אלא חז"ל החמירו לחוש לקול ותקנו לחוש אף באיסור דרבנן דיהיה דינו כמו וודאי איסור. ע"כ שפיר נכונים דברי הרשב"א בתשובה דס"ל דאף ביצא עליו קלא דלא פסיק שהוא חשוד על השבועה דאין מוסרין לו שבועה דאף דלפי מה שכתבתי דהא דאין מוסרין שבועה לחשוד אין זה רק מדרבנן לכ"ע. מ"מ הא כיון דחזינן דאף באיסורין דרבנן תקנו לחוש לקול א"כ ה"ה בהך מילתא דתקנו חז"ל דאין מוסרין שבועה לחשוד ג"כ דינו ככל איסורין דרבנן דחשו לקול דהוי דינו כמו וודאי איסור. וס"ל להרשב"א דעיקר הך מילתא דמצינו בגיטין (דף פ"ט) דחיישינן לקלא. דלאו דוקא באיסורי אישות וזנות ופסולי כהונה חשו לקלא דה"ה בכל איסורין חיישינן לקלא אף בדרבנן כמו דחזינן דאף בתרומה דרבנן חשו לקול. ולפ"ז אין לסתור לכל מה שכתבתי לדון בתרי ותרי המכחישים אם הוא חשוד או לא דמותר למסור לו שבועה משום דבדרבנן מוקמי אחזקה. דשאני קול דהוי דינו כמו וודאי איסור דרבנן וכדחזינן בהא דכתובות (דף כ"ו) דבתרומה דרבנן הקילו בתרי ותרי ובקול החמירו אף בתרומה דרבנן כנ"ל וכמש"כ הב"ש בסי' ו' ס"ק י"ב דקול המוחזק הוי כמו וודאי איסור. אך לפמש"כ הרשב"ם בב"ב (דף ל"ב) והר"נ ספ"ב דכתובות דהך ואחתיני' הוא לפי שמעלה עשו בתרומה ובכהונה להורידו עד שיבדקו. ע"כ אינו ראיה משם לשארי איסורין וקצרתי: והמשאת בנימין סי' נ"א הביא לדברי הרשב"א בתשובה הנ"ל והקשה דדברי הרשב"א קשה להולמן וכסתרי אהדדי דבתחלה כתב דקלא דלא פסיק אין חוששין לו דמשמע דאין חוששין לקול וכשר לעדות ואח"כ כתב דאין מוסרין לו שבועה ואין מוציאין ממון בעדותו ונדחק ליישב ע"ש. ולענ"ד נראה ליישב דברי הרשב"א והוא דלעיל מיניה כתב הרשב"א שם שחשוד על השבועה כנגדו נשבע ונוטל ע"ז כתב הרשב"א אם יצא עליו קלא דלא פסיק אין חוששין לו. הכוונה דלא אמרינן בכה"ג דשכנגדו נשבע ונוטל דאף דאמרו חז"ל דבאיסורין הוי קול גמור כמו בירור. עכ"ז בממון לא אמרו כן משום דחזקת ממון אילימא טובא וכמש"כ הרשב"א שם דאין מוציאין ממון אלא בעדות ברורה.