נחל יצחק חלק ב שיט

מהמוחזק היינו היכא שאנו דנין אם הוא חייב או לא. אבל הכא בנ"ד דברור לנו שהוא חייב שבועה ע"פ דין רק דאנו דנין אם מותרין אנחנו להניחו לישבע או לא א"כ הוי זה חשש איסורא ובאיסורא הא קיי"ל דמהני ס"ס בדאורייתא וספק א' בדרבנן המועיל לנו לברר דהוא כשר לשבועה וממילא מחוייב לישבע כפי הדין שמחוייב לישבע. ואכתי יש לדון בס"ס הנ"ל לפי מש"כ בספרי נחל יצחק סי' ל"ח דתרי ותרי המכחישים הוי כמו איקבע איסורא כעין תערובות חד בחד דלא מהני להצטרף לס"ס וכעין דברי הש"ך ביו"ד סי' ק"י בכללי ספק ספיקא ס"ק כ"א וס"ק כ"ד וס"ק כ"ה. ועיין בספרי שם סוף ענף ה' מש"כ שם ע"פ דברי הכ"מ פ"ח ה' שגגות. אכן באמת לדינא י"ל דתרי ותרי אין דינו כמו תערובות חד בחד ומקרי בשם לא איקבע איסורא וכמו דמוכח מן תוס' כתובות (דף כ"ב ע"ב) ד"ה באשם תלוי כו' שכתבו ולמאן דמפרש משום דבשתי חתיכות איקבע איסורא ה"נ איקבע איסורא שהיתה בחזקת א"א כו'. ולא כתבו בפשיטות דזה מקרי איקבע איסורא משום דהא יש תרי ותרי המכחישים וכעין דברי הכ"מ הנ"ל. אלא דאתו עלה משום שהיתה בחזקת א"א א"כ מוכח די"ל דתרי ותרי מקרי בשם לא איקבע איסורא וכמו כל הספיקות. ולכן שפיר כתבתי לדון בזה דין ספק ספיקא: ענף ה ולכאורה יש לסתור למה שכתבתי. ע"פ דברי התוס' בעירובין (דף ל"ה ע"ב) ד"ה אמר ר' ירמיה כו' שכתבו בזה"ל והכא נמי י"ל דניחא ליה לשנויי אפילו סבר ר"מ תחומין דרבנן דהשתא לא מצי לשנויי הכי משום דמתניתין איכא חזקה לחומרא דכיון דאיכא נמי חזקה לקולא ה"מ למימר דהוי עירוב דספיקא דרבנן לקולא מש"ה מוקי מתניתין בשני כיתי עדים דלא שייך למימר הכי כיון דאיכא כת דמפקי לה מחזקתה כו' עכ"ל התוס'. וקוטב דבריהם הוא דאע"ג דבספיקא דרבנן אזלינן לקולא עכ"ז היכא דיש שני כיתי עדים המכחישים לא אזלינן לקולא אף בדרבנן. ואפשר דטעמם הוא דזהו כעין מה שכתבתי בספרי נחל יצחק סי' ל"ח סוף ענף ה' דיש לדון בתרי ותרי דהוי כמו חד בחד דאיקבע איסורא וכפי דברי הכ"מ פ"ח ה' שגגות וע"כ אף בדרבנן אזלינן לחומרא בזה ע"ש. ומן דברי התוס' עירובין הלז יהיה סייעתא לדברי הכ"מ וכמש"כ בספרי נחל יצחק שם. אך באמת זה אינו דהא אמרו בעירובין שם דר"מ ס"ל בספק דרבנן דאף היכא דאיתחזק איסורא ס"ל דספיקו להקל כמו בהא דטמא שירד לטבול ספק טבל כו' דאמר ר"מ ספיקו טהור והש"ס מדמה שם להך ספק עירוב לולד הטומאה דר"מ שם וכמש"כ החוות דעת בכללי הספק ספיקא ס"ק כ' ע"ש. וכיון דאף היכא דאיתחזק איסורא בדרבנן ס"ל לר"מ לקולא ע"כ אין סברא לומר טעמו דר"מ דלכן מחמיר בשתי כיתי עדים אף דתחומין דרבנן משום דהוי כמו איקבע איסורא כמו חד בחד. דז"א דהא עיקר הטעם דהחמירו בתערובות חד בחד משום דהוי כמו חזקת איסורא דהחמירו אף בדרבנן וכמש"כ הש"ך ביו"ד בכללי הס"ס ס"ק כ"א. ומה"ט הפר"ח בכללי הס"ס ס"ק ט"ו דס"ל להקל בדרבנן אף היכא דאיתחזק איסורא א"כ כש"כ היכא דאיקבע איסורא כמו בתערובות חד בחד וודאי דמקלינן ע"ש. ובאמת זה פשוט דאיקבע איסורא קילא ביותר מן איתחזק איסורא דהא איתחזק איסורא הוי איסור וודאי משום דמוקמינן אחזקה ואלו באיקבע איסורא אינו רק איסור ספק. ועיין ביו"ד סי' קכ"ז בט"ז ס"ק ו' ובנקה"כ שם. ולכן כיון דס"ל לר"מ דאף באיתחזק איסורא ספיקו להקל בדרבנן א"כ כש"כ היכא דלא איתחזק איסורא רק דאיקבע איסורא וודאי דלר"מ ספיקו להקל. וע"כ אין סברא לומר הטעם של ר"מ בשני כיתי עדים דלכן החמיר אף בדרבנן משום דהוי כמו איקבע איסורא. וע"כ מוכח דמצד טעם אחר החמיר ר"מ שם בהך דשני כיתי עדים אף בדרבנן דכיון דקיימי כת עדים לפנינו ואומרים שנתקלקל העירוב לכן אין סברא להקל בזה כן הוא פשט לשון התוס' שם: ויהיה איך שיהיה כיון דחזינן דהתוס' ס"ל דבשני כיתי עדים מחמרינן אף בדרבנן מאיזה טעם. א"כ נסתר כל מש"כ לדון בזה דין ס"ס וספק ראשון הוא שמא האמת הוא כדברי העדים שאינו חשוד. דהא כיון דאיכא עדים המעידים שהוא חשוד א"כ לא מצרפינן זה לס"ס כמו דלא מקלינן ע"פ ספק זה בדרבנן א"כ לכאורה מוכח מכ"ז דלא כמו שכתבתי: אכן באמת שפיר כתבתי ואדרבה הוי סייעתא משם לכל מש"כ. והוא דהא ר' יוסי פליג שם וס"ל ספק עירוב כשר וכן קיי"ל לדינא כמבואר שם ובאו"ח סי' שצ"ד דהלכה כר' יוסי לגבי ר"מ ור"י. ולאוקימתא דרבה ור"י דמוקי בשני כיתי עדים כו'. א"כ אף דר"מ ס"ל להחמיר בספק דרבנן היכא ששני כיתי עדים מכחישין זא"ז אבל ר' יוסי ס"ל להקל אף בתרי ותרי דאין לומר משום אוקי תרומה אחזקתו דהא ס"ל להתוס' שם דחזקה שלא עירב ה"ל חזקה מעליא ג"כ וטעמו משום דס"ל תחומין דרבנן וכדס"ל לרבנן דפליגי על ר"ע וכן הוא שיטת רוב תנאי ואמוראי. והא דקאמר שם בעירובין בהך סוגיא (דף ל"ו ע"א) דקסבר ר' יוסי תחומין דרבנן דמשמע לכאורה דרק לפי אוקימתא דשם קאמרי כן אבל מתחלה לא היה הכרח לומר כן. ז"א קשה לפמש"כ הנו"ב במ"ק ח' אה"ע סי' ב' דכוונת הגמ' שם הוא דקסבר ר"י תחומין דרבנן היינו אפילו י"ב מיל וע"כ אין לו עיקר מה"ת. משום דבל"ז אין סברא לומר קסבר ר"י תחומין דרבנן דהא כן הוא שיטת רוב תנאי ואמוראי ע"ש. וכיון דר' יוסי ס"ל דבדרבנן להקל אף בתרי ותרי המכחישין זא"ז משום דגם הך ספק דינו כמו כל ספיקא דרבנן דאזלינן לקולא וס"ל שלא לחלק ביניהם. א"כ מוכח מזה לדינא לדידן דקיי"ל כר' יוסי דגם הך ספיקא דתרי ותרי הוי ספק מעליא להקל עי"ז בדרבנן וממילא ה"ה לצרפו לספק ספיקא ג"כ דיינינן להנך תרי ותרי להיות ספק השקול וה"ל ספק ספיקא מעליא היכא דיש עוד ספק שני. ולכן שפיר כתבתי לדון בנ"ד דין ס"ס דיכולין להשביעו שבועה המוטלת עליו ע"פ דין הן שד"א וככל תוקף שיש לכל שד"א לענין נחתינן לנכסיו והן שבועת היסת כדינו: ענף ו ואחר כותבי כ"ז ראיתי בדרוש וחדוש להגאון רע"א זצ"ל בעירובין (דף ל"ה ע"ב) שהקשה על מש"כ התוס' שם בד"ה א' ר' ירמיה כו' דניחא לי' לשנויי אפילו סבר ר"מ תחומין דרבנן כו' כיון דאיכא כת דמפקי לה מחזקה. והקשה דמה בכך דתרי ותרי מפקא לה מחזקה הא כי היכי דמפקא מחזקה דתרומה מפקי ג"כ מחזקה דתחום ביתו והוי ספק השקול דמקילין וצ"ע עכ"ל. וזהו כמו שכתבתי לעיל להעיר על דברי התוס' הלז וכן הקשה בתוספות רע"א במשניות פ"ג משנה ד' ע"ש. ובאמת מש"כ לעיל דסברת התוס' הוא כיון דיש כת עדים לפנינו המעידים שנתקלקל העירוב ע"כ אין להקל בזה. זהו דוחק ויש להביא כמה ראיות הסותרות לזה ולכן שפיר הקשה. אכן כמו כן יש להעיר בדברי התוס' כתובות (דף כ"ו ע"ב) ד"ה אנן אחתינן כו' שכתבו שם ובפ' בכל מערבין גבי תרומה ונטמאה כו' ספק ה"ז חמר גמל ומוקי לה רבה ורב יוסף בשתי כתי עדים ולא מוקמינן לה אחזקה דלא נטמאת אע"ג דתרומה בזה"ז דרבנן היינו משום דעירובי תחומין דאורייתא א"נ שא"ה דאיכא ריעותא דהרי נטמאת לפניך כו' הכא דאיכא שתי כתי עדים לא אמרינן השתא הוא דאיטמי עכ"ל התוס'. ומה שיש להעיר על תירוץ הראשון של התוס' דמה בכך דתחומין דאורייתא כיון דתרומה בזה"ז דרבנן א"כ ממילא הוי סעודה הראויי' לאכילה בה"ש. כבר הקשה כן הפרמ"ג ליו"ד בפתיחה להלכות שחיטה שורש ד' ע"ש ואכמ"ל בזה. והנה מדהקשו התוס' דאמאי לא מוקמינן שם אחזקה דלא נטמאת כמו דמוקמינן אחזקה בכל תרי ותרי בדרבנן. ולא חילקו דשא"ה דיש כנגדו חזקת תחום ביתו מוכח מזה דס"ל