נחל יצחק חלק ב שטו

מן וחבל מעשה ידיך דמשמע בנים דוקא דהוכיח מזה דקאי רק בנדרים. כמו כן י"ל בכוונת ר"נ דיליף כן מן לשוא הכיתי כו' וא"ש זה בפשיטות. ור"נ ס"ל דמהך וחבל את מעשה ידיך אין לפרשו על הבנים אלא כמו דאמרו במ"ר לקהלת ה' שם והובא בפי' רש"י לקהלת ה'. ע"כ הוכרח לדרוש כן מן לשוא הכיתי כו': נחזור לענינינו דלפי גירסת הש"ס בכתובות דרב נחמן יליף מן לשוא על עסקי שוא והלכתא כוותיה דר"נ בדיני א"כ אין לנו מקום להוכיח על שבועה דלהבא בשב וא"ת דיהיה דינה כעוברת ע"ד דהא אינו מוכח משם רק על ענין כמו שוא דבמלקות משא"כ היכא דאינו במלקות וגם ענין דלהבא דלא יצתה מפיו לשקר די"ל דבעת דנשבע היה בדעתו לקיים כנ"ל לחד שיטה. ואף לפי גירסת הש"ס בשבת ר"נ ב"י מ"מ הוי ספיקא דדינא כנ"ל. אך אפשר לדון עדיין דאף דיהיה ספק בעוברת על שבועה דלהבא אם דינה כעוברת ע"ד לפי דבניו מתים או לא. ממילא הדין הוא דתצא בלא כתובה דמספיקא אינו יכול לדור עמה דילמא ימותו בניו בעונש שבועה שלה וע"כ שפיר כתב הב"ש דאף בעוברת על שבועה דלהבא הדין הוא דתצא שלא בכתובה ודינה כעוברת ע"ד ויכול לגרשה בע"כ: ועכ"ז יש לדון לכל מה שנתבאר בענין מה דאמרו באה"ע סי' קט"ו סעי' ג' בנודרת ואינה מקיימת דאם הבעל עובר על נדרים ושבועות לא איבדה כתובתה כו'. דהיכא דהבעל עובר על שבועה דלהבא בשב וא"ת והאשה עוברת על נדרים ושבועות בקום ועשה דתצא בלא כתובה דעיקר הטעם הוא דהא ההוא גברא לא בעי בנים. א"כ בזה עדיין י"ל דהבעל אינו חשוד ומומר לעבור היכא דוודאי ימותו בניו. וע"כ יכול הבעל לומר דרק על ספק כמו שבועה דלהבא בשוא"ת אינו מקפיד אבל בשבועה דלהבא בקום ועשה מקפיד ותצא בלא כתובה ודינה כעוברת ע"ד ויכול לגרשה בע"כ כמו כל עוברת ע"ד. אך גם היכא דהבעל אינו עובר והאשה עוברת על שבועה דלהבא בשוא"ת. ג"כ אינו ברור לדינא לפי גירסת הש"ס בכתובות דרב נחמן דרש זה מן לשוא הכיתי כו'. וגם י"ל דאף למ"ד דדרש כן מן וחבל מעשה ידיך כו' אכתי י"ל דכיון דהך אל תתן פיך לחטיא בשרך קאי בשבועת שקר כדאמרו בשבועות (דף ל"ט) בברייתא שם וכמש"כ בתוס' שם רק הך וחבל מעשה ידיך מיירי בנדרים. א"כ אף דהפסוק דלמעלה שם לעיל מיני' דטוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם מיירי בנדרי צדקה והקדש. עכ"ז כיון דהפסיק בנתיים בהך דאל תתן פיך לחטיא בשרך דמיירי בשבועות. א"כ עדיין י"ל דהך וחבל מעשה ידיך קאי בנדרים שעבר בקום ועשה ומנלן דקאי גם בנדרים דעוברת בשוא"ת. ע"כ אף להך מ"ד אינו ברור לדון כן בנדרים דעוברת בשוא"ת. והנה למ"ד דדרש כן מן לשוא הכיתי כו' וודאי אינו מוכח כן רק בנדרים דהוי בעונש מלקות ומנלן בעוברת בשוא"ת. ולכן אין דינו של הב"ש ברור בזה. ועדיין יש לדון דבעוברת על שבועה דלהבא בשוא"ת אין דינה כעוברת ע"ד: ה (שם סעיף ג') וכן הפסול לעדות מחמת עבירה כו' נקרא חשוד. והיכא שיש שני כתי עדים המכחישים זא"ז אם עשה עבירה זו או לא מבואר בסי' ל"ד סעי' כ"ח דה"ל ספק פסול כו'. ונבאר איך הוא הדין לענין שבועה אם משביעין למי שיש שני כתי עדים המכחישין זא"ז אם עשה עבירה זו או לא דאם דינו כחשוד לשבועה או לא: ענף א מקור הדברים מזה הוא בכתובות (דף כ"ב) אי ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו ופי' רש"י דלא מתכשר בהכי והתוס' שם הקשו דאית לן למימר אוקי גברא אחזקת כשרות. ושיטת הרי"ף והר"נ כשיטת רש"י דלא מהני חזקת כשרות להוציא מחזקת ממונא וכ"כ הרמב"ן במלחמות שם להשיג על הבעה"מ משום דהא אף רובא דעדיפא מחזקה לא מהני להוציא מהמוחזק כש"כ דחזקה לא מהני ועוד דלא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי אחזקה אלא בתרומה ולא לענין יוחסין וכש"כ לאפוקי ממונא כו' ע"ש במלחמות. ולכאורה דברי הרמב"ן צריך ביאור דהא הך סוגיא דכתובות שם מיירי על מה דקאמרי שם אר"א אר"ה א' רב שלשה שישבו לקיים כו' וע"ז הקשו אי ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו ורב הא ס"ל דהולכין בממון אחר הרוב כמבואר בב"ב (דף צ"ב) ואיך כתב בפשיטות דרוב לא מהני בממון. ואפשר דעיקר כוונתו הוא לדינא למאי דקיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב א"כ לפ"ז הדין נותן דבתרי ותרי המכחישין דיהיה ספק פסול דלא נוציא ממון ע"י מה"ט. ועוד דגם לרב הא ז"א רק ברוב דעדיף מחזקה אבל באוקי אחזקה גם רב מודה דאין מוציאין ממון כדמוכח מכמה דוכתי. ועיין בכתובות (דף ט"ז) אבל בברי וברי לא אמר ואכמ"ל. והרא"ש והרשב"א שם כתבו דלכן לא מוקמינן על חזקת כשרות ולהכשירו לעדות משום דמוקמינן ממונא בחזקתו וגם הא תרי ותרי ספיקא דרבנן כו'. והאורים ותומים סי' ל"ד ס"ק כ"ז הביא לדברי התוס' כתובות (דף כ"ב) הנ"ל והביא בשם המפרשים שהקשו על התוס' שכתבו דמוקמינן גברא בחזקת כשרות והא תרי ותרי ספיקא דרבנן הוי. ותירץ דס"ל להתוס' דכיון דמיירי שם בענין קיום שטרות דאינו רק מדרבנן ובמילתא דרבנן אף בתרי ותרי מוקמינן אחזקה כו' והאריך בזה. וכבר הקדימו השיטה מקובצת בכתובות שם שהקשה ג"כ על התוס' דהא תרי ותרי ספיקא דרבנן ואיך נעמיד אותו בחזקת כשרות וכתב שהם דוחים ואומרים דאע"ג דפסול מדרבנן הכא גבי קיום שטרות שאינו אלא מדרבנן נעמידו על חזקת כשרות וסיים שכל זה דוחק ועוד כו' עכ"ל השמ"ק. הרי שכ"כ השמ"ק ליישב דברי התוס' כמש"כ האו"ת: והנה האו"ת העלה שם דהיכא דתרי מעידים עליו שעבר עבירה מדרבנן ותרי אחריני מכחישין אותן דהוא כשר דבדרבנן מוקמינן על חזקת כשרות והאריך שם בזה וכ"כ האו"ת שם לדינא באורים ס"ק ס"ה. ולפענ"ד נראה דמוכח דאף בעבירה דלא מיפסל מה"ת לעדות רק מדרבנן ג"כ הדין הוא בתרי ותרי מכחישין בזה דאינו כשר לעדות להוציא ממון ע"י. והוא דהא שיטת רש"י והרי"ף והר"נ וסייעתם דמאי דפריך הגמ' שם אי ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו היינו דלא מיתכשר בהכי ומזה הוכיחו הך דינא בתרי ותרי המכחישים אם הוא פסול דמיפסל לעדות. ואי נימא כמש"כ האו"ת דבפסול דרבנן הדין הוא דכשר לעדות אף להוציא ממון א"כ מאי פריך הגמ' בפשיטות הא יש לומר דמיירי בקרא ערער בפסול מדרבנן עליו ובזה מהני עדותן שמכחישין אותם ואומרים שלא עבר עבירה זו וכשר לעדות. וע"כ מוכח דאף בפסול דרבנן ג"כ הדין הוא דמיפסל לעדות ואין מוציאין ממון ע"י. ואין לומר דלכן לא מוקמינן דמיירי בקרא ערער בפסול דרבנן דא"כ הא לא מיפסל אלא ע"י הכרזה כדין כל פסולי דרבנן. וכיון דהערעור יצא אחר שישבו לקיים השטר וחתמו א"כ הא בעת שחתמו לא היה מיפסל לעדות עד שעת הכרזה. [ורק מן עת שבאו הנך שתי כתי עדים להכחיש זא"ז אז כיון דהדין הוא דפסול לעדות כמו שיבואר א"כ אז מההיא שעתא יכולין להכריז עליו שהוא פסול להוציא ממון ועיין בספרי נחל יצחק סי' ל"א ענף ז' וענף ח' וקצרתי]. דזה אינו דהא יכולין לומר דהך קרא ערעור הוא שמעידים שני עדים עליו שעבר עבירה דרבנן מכבר והכריזו עליו אז כדין כל פסולי דרבנן ולפי דבריהם נפסל לעדות מכבר. ובאו עדים אחרים להכחישו שלא עבר עבירה זו כלל אז וההכרזה היה שלא כדין עליו א"כ שפיר מצינן לפרש כן להך דקרא ערעור ומתכשר שפיר לעדות משום דבדרבנן מוקמינן לי' על חזקת כשרות שלא עבר עבירה כלל מעולם. ומדלא מוקמינן כן אלא הקשו בפשיטות אי ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו כו'. מוכח מזה דאף בפסול דרבנן ג"כ הדין הוא דמיפסל לעדות משום דגם בזה שייך הטעם שכתב האלפס