נחל יצחק חלק ב שיד

דבנדרים לכולי עלמא הדין דמיפסל אם עבר בקום ועשה דחייב מלקות: ועפ"ז יש להעיר בדברי הב"ש לאה"ע סי' קט"ו סעיף ג' בס"ק ז' גבי נודרת ואינה מקיימת דתצא בלא כתובה דכתב הב"ש שם ואם תשבע על איזה דבר שעשתה שאם תעשה עוד מחוייבת לקבל גט ממנו ועברה על השבועה כו' א"נ דהשבועה הי' חל עלי' ועברה על השבועה נמצא דהיא עוברת ע"ד ויכול לגרשה בע"כ עכ"ל הב"ש. ולדעתי יש לדון בעיקר דבריו לפי הסוברים לחלק בין לשעבר ללהבא משום דקילא שבועה דלהבא ע"פ הטעם דאמרו דלכן לא מיפסל לעדות בעובר על שבועה דלהבא משום דבשעה דנשבע היה בדעתו לקיים ואח"כ יצרו אנסו כו'. דה"ה הכא במה שאמרו בנודרת ואינה מקיימת דתצא בלא כתובה משום דבני' מתים די"ל דזה אינו רק בעוברת על נדרים דהא כתבתי לחלק דשאני נדרים גבי זה משום דמיתסר חפצא והוי כמו כל דברים האסורים בעצמם דהאוכלן מיפסל לעדות. וחמור זה מן עובר על השבועה בזה. דכמו כן במה שאמרו דנודרת ואינה מקיימת תצא בלא כתובה דזה אינו רק בעוברת על נדרים בקום ועשה. משא"כ בעוברת על שבועה דלהבא די"ל דזה קילא גם גבי מה דאמרו דבני' מתים. דבעוברת על שבועה דלהבא כיון דאינה באיסור חפצא ובפרט בשב ואל תעשה י"ל דקילא בזה. דמנלן דבני' מתים בכה"ג. ונבאר זה ביתר ביאור: והנה בכתובות (דף ע"ב) אמרו גבי נודרת ואינה מקיימת תצא שלא בכתובה דאמר מר בעון נדרים בנים מתים שנא' אל תתן את פיך לחטיא את בשרך כו' רב נחמן א' מהכא לשוא הכיתי את בניכם י"ל לפי מה דאמרו בשבועות (דף כ"א) מה שוא לשעבר כו' ובלעבר אמרו שם דחייב מלקות דבזה עקימת פיו הוי מעשה גבי שבועה משא"כ בלהבא בשבועה שאוכל ככר ולא אכל דהוי לאו שאין בו מעשה. א"כ ה"ה גבי נודרת ואינה מקיימת י"ל דזה אינו רק בעוברת בקום ועשה דחייבת מלקות ומנלן בעוברת בשב ואל תעשה כמו נידון הב"ש דנשבעת לקבל הגט דאף דאינה רוצית עכשיו לקבל הגט מ"מ הא אינה עוברת על השבועה רק בשב ואל תעשה דאינה חייבת מלקות א"כ מנלן בכה"ג להוכיח דיהיה דינה לצאת שלא בכתובה דהא אין זה דומה להך דלשוא. וגם הא שיטת הפוסקים הללו לחלק בין שבועה דלעבר ללהבא גבי פסולי עדות ושבועה. כמו כן יש לחלק הכא דכיון דשבועה דלהבא קילא מן לעבר מה"ט גבי פסולי עדות ושבועה דה"ה הכא אפשר לחלק ג"כ מה"ט: ולמ"ד דיליף שם להך דבעון נדרים בנים מתים גבי הך דנודרת ואינה מקיימת. מהך דאל תתן פיך לחטיא את בשרך כו'. לפ"ז מוכח דאף בעוברת על השבועה דלהבא ובשב ואל תעשה ג"כ הדין כן דהא הך פסוק הוא בקהלת ה' מיירי בנדרי הקדש וצדקה וכמבואר בחולין (דף ב') ובנדרים (דף ט') על הפסוק דבקהלת שם לעיל מיני' טוב אשר לא תדור כו' וכש"כ למאן דס"ל שם דקאי באומר הרי עלי כו'. והוי זה חטא דלהבא ובשב וא"ת א"כ מוכח מהך קרא דאף בכה"ג אמרו דבעון כזה בנים מתים. ע"כ להך מ"ד אין לחלק כאן בזה. אכן לרב נחמן דיליף כן מן הך דלשוא הכיתי כו'. עדיין יש לחלק דדוקא בהך דלשוא דהוי בלעבר או בנדרי איסור דמיתסר חפצא דאין לחלק בנדרי איסור בין לשעבר וללהבא בזה אמרו כן. אבל בעוברת על שבועה דלהבא אין להוכיח מהך קרא דלשוא. וכן לפי שיטת הריב"ש בסי' שי"א שמחלק דבשבועה שלא אוכל ואכל דמיפסל לעדות משום דהא לוקה משא"כ בשבועה שאוכל ולא אכל דהא הוי לאו שאין בו מעשה ואינו לוקה והובא בסמ"ע סי' ל"ד ס"ק י"ב ובש"ך ס"ק ה' והכריע להלכה כדברי הריב"ש. א"כ מהך קרא דלשוא אין להוכיח רק בעוברת על שבועה דלהבא בקום ועשה דהוי חטא של מלקות דומיא דלשוא בזה. ועדיין י"ל דבשבועה דלהבא בשב וא"ת כיון דאין לוקין ע"ז א"כ אין זה דומה להך דלשוא דהא בשוא דהוי לשעבר לוקין ע"ז. וכיון דקילא ואינו בר מלקות אינו דומה לשוא: ואפשר לומר דרב נחמן דיליף מן לשוא כו' ס"ל לפרש להך דאל תתן פיך לחטיא כו' דלא קאי על נדרים אלא ס"ל לפרש כשיטת האמוראים דבמדרש לקהלת שם דמפרשי להך פסוק על ענין אחר וכעין זה בתרגום יונתן שם. ולכן אמר רב נחמן למדרש כן מן פסוק דלשוא. ולפ"ז הוי נפ"מ רבתא בין המ"ד דיליף לזה מן אל תתן פיך כו' לבין ר"נ דיליף מן לשוא הכיתי כו'. בענין עוברת על שבועה דלהבא בשב ואל תעשה דלר"נ אין לנו הוכחה ע"ז ומסברא בלא הוכחה אין לנו לומר כן מדעתינו. וי"ל דאיתשיל שם בכתובות הנך מימרות דאמוראי הללו בפלוגתתם לענין דינא דעוברת ע"ד דיוצאות שלא בכתובה דבמשנה שם. א"כ ממילא הלכה כרב נחמן בדיני. ועיין בהר"נ לנדרים (דף פ"ח ע"ב) ד"ה ולענין הלכה פסק הנגיד כו' כיון דעיקר פלוגתייהו בדיני תליא כו' נקטינן כשמואל דהלכתא כוותי' בדיני עכ"ל. ובתוס' שבועות (דף מ"ג ע"ב) סוף ד"ה מתני' בדפריש כו' ובש"ך ח"מ סי' פ"ט ס"ק ח'. ובשבת (דף ל"ב ע"ב) אמרו כן בשם ר"נ בר יצחק ועיין בח"א להמהרש"א שם. ועכ"ז הוי לן ספיקא דדינא אם כהמ"ד דיליף מן אל תתן פיך כו' או כהמ"ד דיליף מן לשוא כו'. ולכן אין דין זה ברור כ"כ משום דיש להסתפק עדיין בעוברת על שבועה דלהבא בשב ואל תעשה. ובירושלמי כתובות פ"ז ה"ו הביא רק הדרש דלשוא כו': ובגיטין (דף ל"ה) אמרו דלכן נמנעו מלהשביעה אלא נודרת משום מעשה באדם אחד בשני בצורת כו' שמת א' מבניו כו'. ובירושלמי לגיטין פ"ד ה"ג בראשונה היו נשבעות לשקר וקוברות בניהם שנאמר לשוא הכיתי את בניכם כו'. ובשירי קרבן שם הקשה דהא בכתובות פרק המדיר אמרו בבבלי וירושלמי נודרת ואינה מקיימת תצא שלא בכתובה שנאמר לשוא הכיתי כו' ומחלק שם. ובאמת כבר הקדימו הר"נ לגיטין שם ומחלק דאין עונשן של נדרים חמור כ"כ כעונשן של שבועות שנפרעין ממנו ומכל העולם. והובא בתוס' יו"ט לגיטין פ"ד משנה ג'. וכעין זה כתבו התוספות בשבועות (דף ל"ט) ד"ה ואין בשרך כו' דמחלקים בין עונש עון נדרים ובין עון שבועות דחמורה. א"כ לפ"ז יש להעיר על המ"ד דיליף להך דבעון נדרים בנים מתים מהך דלשוא הכיתי כו'. והא יש לחלק דשאני בהך דלשוא דהוא שבועה דחמורה מעון נדרים ומנלן להוכיח כן על עון נדרים מן לשוא דפשטי' הוא על שבועת שוא. אבל באמת אין זה קשה כלל דהא אמרו בשבועות (דף ל"ט) דת"ר שבועת הדיינין כו' וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו וממשפחתו שנאמר אל תתן את פיך לחטיא בשרך ואין בשרו אלא קרובו כו'. ובתוס' שם ד"ה ואין בשרך כו' ואע"ג דבפרק במה מדליקין (דף ל"ב) נפקא לן מהאי קרא דבעון נדרים בנים מתים כשהם קטנים אבל גדולים לא וכש"כ ממשפחתו לא היינו בנדרים אבל שבועה אפילו כל משפחתו נענשים דקרא איירי בתרווייהו אל תתן פיך איירי בשבועה ולמה יקצוף על קולך וחבל מעשה ידיך דמשמע בנים דוקא איירי בנדר עכ"ל התוס'. לפ"ז אתי שפיר מה דדרש ר"נ דבעון נדרים בנים מתים מן לשוא הכיתי על עסקי שוא ופי' רש"י בשבת (דף ל"ב ע"ב) בד"ה על עסקי שוא ששקרו בנדריהם דדמי לשבועה. משום דמוכח דהך לשוא הכיתי בניכם מיירי בנדרים דאי נימא דקאי בשבועת שוא ממש א"כ תקשה דאמאי אמר לשוא הכיתי בניכם דמשמע בניכם בלבד. והא באמת נפרעין בעונש שבועה אף ממשפחתו כמו דדרשו בשבועות (דף ל"ט) בברייתא בלא שום חולק דאל תתן פיך לחטיא בשרך דהוכיחו מזה דאף מקרוביו נפרעין כדיני'. וע"כ הוכיח ר"נ דהך לשוא הכיתי בניכם דקאי בנדרים דהוי בכלל עסקי שוא ששקרו בנדריהם כמו דפירש"י בשבת: וזהו כעין דברי התוס' בשבועות שם וכנ"ל דהמ"ד דיליף לזה