נחל יצחק חלק ב שיג

א' כעין זה ע"ש. דבאמת זה גופא הוא פלוגתא דרבוותא כי לשיטת הר"נ והרשב"א ור"י חסיד מוכרח לומר דס"ל כן. אכן לשיטת התוס' דב"ק דנתבאר דס"ל דאף חשוד על השבועה לא דיינינן ביה לומר מתוך שאיל"מ משום דגם שבועתו מספיק לענין החיוב שבועה שהטילה התורה עליו בע"כ מוכח דס"ל דשבועה אינו לברר הענין רק להפיס דעת התובע [ואולי יתחרט ויפרוש מאימת השבועה]. וגם כיון שיהיה עליו עונש ש"ש לכן זה נחשב במקום תשלומין מה שמוטל עליו לטרוח ולישבע וכמש"כ לעיל בארוכה. וזהו נפ"מ רבתא לכמה ענינים. ודברי התוס' דב"ק הלז הובאו במרדכי פ' ז' דשבועות וזה לשון המרדכי בסוף פ' הגוזל בתרא כתוב בתוספות דחשוד על השבועה פסול מדרבנן עכ"ל המרדכי ומשמע דס"ל כן לדינא. וכן משמע מן שערי שבועות לרב אלפס שער העשרים דין רביעי וז"ל מי שכנגדו חשוד על השבועה הוא שיהא חשוד הנתבע שעליו השבועה ויתברר לנו שלשקר נשבע אמרו חכמים להעביר השבועה מן החשוד ולא יפטר משבועתו אלא ישבע התובע ויטול כדתנן כו' והשני מן החשודין שאין נאמן בשבועה הוא מפסולי עדות כגון מלוה ברבית כו' עכ"ל. הרי שכתב להדיא דמי שנתברר שלשקר נשבע אמרו חכמים להעביר השבועה מהחשוד ולא יפטר כו'. דמשמע דלולי שהיה תק"ח להעביר השבועה ממנו היה נשבע החשוד מה"ת רק חז"ל תקנו להעביר השבועה ממנו ולא יפטר אלא שכנגדו ישבע ויטול. ואפשר שכוונתו במש"כ כדתנן ואלו נשבעין ונוטלין עד שכנגדו חשוד על השבועה כו'. כמש"כ לעיל לפרש לכוונת התוס' דב"ק בהוכחתם מהא דרפ"ז דשבועות דתנא להך חשוד דכנגדו נשבע ונוטל בכלל נשבעין ונוטלין וכמש"כ לעיל בארוכה. א"כ נתבאר דגם המרדכי והשערי שבועות ס"ל ג"כ כשיטת התוס' דחשוד יכול מה"ת לישבע. וגם נתבאר די"ל לכ"ע דאם רצה התובע שישבע הנתבע חשוד על השבועה דשומעין לו מה"ת רק דאם הוי עיקר דין שבועה לברר הענין או לא בזה פליגי רבוותא כנ"ל וס"ל דכיון דעיקר שבועה הוא לברר הענין ע"כ דיינינן בחשוד לישבע לשקר לומר ביה מתוך שאיל"מ. אבל אם רצה התובע להיות מספיק בשבועתו שומעין לו מה"ת רק מדרבנן אין שומעין לו וזהו נפ"מ רבתא לכמה ענינים. ועיין לקמן סעיף ג' בחידושי שם: ואכתי יש לדון דמן דברי הרשב"א בב"ק (דף ק"ח) שהקשה כקושיות התוס' דשם דאמאי חייב כפל בשבועה שניה והא כיון דנמצא שקרן בשבועה ראשונה א"כ אין זה שבועת הדיינים ותירץ דמיירי דעבד תשובה. ומשמע דלא ניחא להרשב"א לתרץ כמש"כ התוס'. א"כ משמע דס"ל דאף מה"ת אין שומעין להתובע להשביע להחשוד דאל"כ ה"מ לתרוצי כמש"כ התוס'. וי"ל דמזה אינו ראיה כלל משום דס"ל להרשב"א דאף דנימא דמה"ת שומעין להתובע מ"מ כיון דרבנן תקנו שאין שומעין להתובע בזה משום חשש חילול ה' ע"כ ממילא אין זה מקרי שבועת הדיינים לחייבו כפל כדמצינו בכ"ד דאמרו למיזל בתר דרבנן בכזה. ומש"כ לעיל בכוונת התוס' דב"ק דס"ל כיון דר"פ אמר כן בב"ק שם ולר"פ הא מצינו בשבועות (דף ל"א) דמשחק בקוביא כיון דמדאורייתא מחזי חזי כו' אזלינן בתר דאורייתא. י"ל דהרשב"א אזיל לשיטתו דבחידושי הרשב"א לשבועות (דף ל"א) שם הקשה באמת דמ"ט דר"פ שם ותירץ כיון דהיה תועלת מפסולי עדות דרבנן אם יעידו דמהני תפיסה או שמא האחר יתבייש ממנו אם היה מעיד כיון דמה"ת חזי ע"כ שפיר אזלינן שם בתר דאורייתא לר"פ ע"ש. א"כ הכא דלא שייך כן לכן י"ל דכ"ע מודו בזה דלא אזלינן בתר דאורייתא. [ועיין בסוכה (דף כ"ג) וביומא (דף ע"ד) ושא"ד ואכמ"ל]. וע"כ לא היה רוצה הרשב"א לתרץ כמש"כ התוס' שם. אבל בעיקר הדין של התוס' י"ל דגם הרשב"א מודה דמה"ת שומעין להתובע אם ירצה שישבע הנתבע חשוד. ואף דס"ל דבחשוד שייך מה"ת לדון ביה מתוך שאיל"מ וכמש"כ ברפ"ז דשבועות וכנ"ל ולדידיה נסתר הוכחת התוס' משם. עכ"ז י"ל דס"ל כן מצד הסברא ובפרט דהא מצינו דעת הרשב"ט דס"ל דשומעין להתובע בזה גם האידנא משום דלא היה תקנת חז"ל ע"ז. ע"כ אין לנו להרבות במחלוקת וכמש"כ לעיל: העולה לנו מכל מה שנתבאר דבפסולי שבועה אם אינו עבירה של ממון. דלא הוי חשוד מה"ת להיות פסול לישבע רק מדרבנן. ובעבירה של גזל וכיוצא בו יש בו פלוגתא דרבוותא אם פסול מה"ת או רק מדרבנן. והיכא דנשבע לשקר בזה יש פלוגתא דרבוותא ג"כ אי מיפסל מה"ת לשבועה או רק מדרבנן. וכן נתבאר דלענין אי מהני שבועתו בתורת בירור הענין בוודאי לכ"ע אין לו נאמנות ע"י שבועתו כיון דהוי חשוד לא"ד. רק לענין אם יכול התובע לומר אקבל שבועתו אע"פ שהוא חשוד בזה יש לומר דכ"ע מודו דיכול התובע לומר כן מה"ת אך מדרבנן הא דאין שומעין לו. וכן נתבאר דיש פלוגתא דרבוותא אם שבועת הבע"ד שהטילה התורה עליו הוא משום בירור הדבר או כדי להפיס דעת הבע"ד. וכמו דאמרו בב"מ (דף ל"ה ע"ב) דשבועה כדי להפיס דעתו וכמש"כ לעיל משום דחיוב שבועה שהטילה התורה עליו הוא במקום תשלומין משום עונש ש"ש שיהיה עליו אם ישבע בשקר כנ"ל. וכפי לשון הגמ' בתמורה (דף ג' ע"ב) גבי שבועה דזהו לפייס את חבירו וכמש"כ לעיל: ואחר כותבי כ"ז ראיתי בתשובת הרדב"ז ח"א סי' קע"ד דמשמע דס"ל דמי שנשבע לשקר מיפסל מה"ת לשבועה ע"ש שקיצר בזה. ולא הביא לדברי התוס' ב"ק (דף ק"ח) והמרדכי פ"ז שבועות ושערי רב אלפס הנ"ל דס"ל דלא מיפסל מה"ת רק מדרבנן. והעיקר כמש"כ בארוכה ב"ה דכיון דמצינו שיטת התוס' בב"ק והמרדכי ושערי רב אלפס הנ"ל ע"כ ה"ל ספיקא דדינא כנ"ל. וגם י"ל דכוונת הרדב"ז הוא לענין אם מהני שבועתו לברר אבל אם התובע רוצה שישבע דקיי"ל דאין שומעין לו דזה אינו רק מדרבנן ולא מן התורה כנ"ל: ד (שם סעיף ב) נקרא חשוד כו' ושבועת שוא וביטוי כו' וי"א דוקא בשבועה דלעבר אבל בשבועה. דלהבא כגון שלא אוכל ואכל לא. ופי' הסמ"ע בס"ק ז' דאע"ג דנאסר על האוכל בשבועתו וה"ל כאוכל נבלות כו' מ"מ יש ליצה"ר לגרותו כיון שלא אסרתו התורה כו'. וכן הוא לעיל בסי' ל"ד סעיף ה' ובסמ"ע שם ס"ק י"ב דבשעה שנשבע דעתו היה לקיים שבועתו ואח"כ יצרו ולבו אנסי' לעבור על השבועה דאינו איסור מצד עצמו אלא הוא אסרו אנפשו בשבועתו כו'. ומקורו הוא מן שבועות (דף מ"ו ע"ב) ובתוס' שם ד"ה אבל שבועת ביטוי דאיכא למימר בקושטא מישתבע כו'. וברא"ש ור"נ שם: ולכאורה יש לדון דה"ה במי שנדר בקונם ככר זה עליו ועבר ואכלו דג"כ י"ל לפי הך שיטה דס"ל בשבועה דלהבא דלא נפסל לעדות ולשבועה משום דבשעה דקיבל עליו היה אז בדעתו לקיים שבועתו ואח"כ יצרו אנסו דה"ה גבי נדרים וקונמות דלהך שיטה לא מיפסל. אכן יש לחלק דשאני בקונמות ונדרים דמיתסר חפצא עלי' כמבואר בנדרים (דף ב' ע"ב) ע"כ דינו כמו ההקדישות וכיוצא דנאסרין על האוכלן. והעובר עליהן היי כמו אוכל נבלות וטרפות דנאסר גופן על האוכלן דבוודאי מיפסל לעדות ולשבועה. ואין זה דומה לשבועה דלא מיתסר חפצא. רק דמיתסר נפשיה מן חפצא לכן חילקו שם בין לשעבר ולהבא לענין פסול עדות ושבועה משא"כ בעובר על נדרים. ועיין במל"מ ה' מעילה פ"ד ה"ט מה שנסתפק באוסר עליו איזה דבר ולא התפיסו אם יש בו דין מעילה. אבל בנ"ד אין לחלק בין התפיסו ללא התפיסו דהא בכל גווני אמרו דבנדרים מיתסר חפצא עלי'. ע"כ אין זה דומה לשבועה דלהבא כלל אף לפי שיטת הפוסקים דמחלקים בין להבא לשעבר.