נחל יצחק חלק ב שב

מעות הלואה משום דהא חזינן דיש חילוק בין מעות ובין חפץ כנ"ל. ע"כ ה"ה אפשר דיש לחלק כמו כן הכא או לא וזהו מקום הספק של הש"ך שכתב דצ"ע אם דיינינן על הדינר אוקי אחזקת מ"ק או לא וע"כ בשניהם אדוקים בדינר יחלקו ואם מונח ברה"ר כל דאלים גבר משום דהוי ספק אם דינו כמו מעות הלואה דניתנו להוצאה ושייך גוף המעות להמוכר או דאין דינו כמו מעות הלואה א"כ ממילא שייך גוף הדינר להלוקח. ועיין לעיל בש"ך בד"ה ולענין דינו של הרי"ף ורמב"ם כו' מש"כ דבדבר שהב"ד מסופקים הדין עם מי מחמת דמספקא לן מי יהיה נאמן נגד חבירו כו'. וה"ה הכא דהספק הוא מי מהם נאמן דאי נימא דה"ל כמו מעות הלואה א"כ ממילא המוכר נאמן דה"ל מוחזק ואי נימא דאין דינו כהלואה א"כ הלוקח נאמן משום חזקת מ"ק שלו וע"כ שפיר יש לדון כל דאלים גבר: ומ"מ אין דברי הש"ך מוכרח כ"כ דאם נימא דס"ל להסתפק אם דינו כמו מעות הלואה או לא כנ"ל א"כ יש לדון בזה גופא אוקי הדינר בחזקת מ"ק כמו בכל ספיקא דדינא דקיי"ל דמוקמינן אחזקת מ"ק וה"ה הכא בהך ספיקא דדינא אם יצא הדינר מרשות הלוקח או לא ג"כ נימא אוקי אחזקת מ"ק. ואי דנימא דס"ל להש"ך להכריע כפי הכרעת הרמ"א בסי' רל"ב סעיף כ"ג דהוי כבע"ח בוודאי. א"כ ממילא ה"ל המוכר כמוחזק כיון דגוף הדינר שייך לו דהא יכול לסלק לו בזוזי אחריני ומבעי לן למידן בזה הממע"ה. אך יש לומר דשפיר כתב הש"ך לדון במונח הדינר ברה"ר כל דאלים גבר. משום דאף דנימא דה"ל המוכר כמו בע"ח דניתנו לו להוצאה בוודאי וה"ל המוכר כמו מוחזק וודאי כנ"ל מ"מ יש לדון דהלוקח יהיה נאמן במיגו משום דהא ע"כ מיירי דהלוקח מודה דנתן הדינר ליד המוכר דאם אומר שלא נתן הדינר לידו מעולם רק הניחו מתחלה ברה"ר כמו שנמצא מונח עכשיו הדינר ברה"ר. א"כ לא שייך לומר בזה כלל הך סברא דלהוצאה ניתנה וה"ל כמעות הלואה דהא אף הלואה בעי שיזכה הלוה בהמעות ע"פ דרכי הקנאה. וכיון דלא הגיע כלל המעות מעולם ברשות המוכר רק מונח הכל מתחלה ברה"ר א"כ בוודאי לא יצא הדינר מעולם מרשות הלוקח והוי שלו לגמרי. וע"כ מיירי דהלוקח מודה דנתן כבר הדינר ליד ורשות המוכר ואח"ז הניחו המוכר להדינר ברה"ר א"כ יש לדון בזה דהלוקח יהי' נאמן במיגו דאי בעי לא היה מודה שנתן כבר הדינר ביד המוכר דאז בוודאי היה זוכה הלוקח ע"פ דין משום חזקת מ"ק. ע"כ אף דמודה דנתן כבר הדינר ליד המוכר. א"כ לפי דברי הודאתו אין לו שוב חזקת מ"ק כיון דניתנה להוצאה וכמו שפסק הרמ"א בח"מ סוף סי' רל"ב. ועכ"ז הא יש לו מיגו ונאמן ע"י המיגו כן היה מקום לדון לכאורה: ענף י אבל באמת גם בכה"ג יש לומר דאין הלוקח נאמן אף דיש לו מיגו הלז. ונקדים לדברי הש"ך דלעיל בד"ה ועוד נראה דאפילו החנוני מודה שא"ל קני בכלי זה לא הוי הבעה"ב מוחזק דהא לא נקרא מוחזק אלא ע"פ חנוני שהודה והרי החנוני טוען שלא נתן לו הדינר ומיגו דאי בעי לא הודה כלל ומ"מ צ"ע בזה אי אמרינן מיגו בכה"ג עכ"ל הש"ך. וכוונתו דלכן צ"ע אם מהימן במיגו משום דכה"ג הוי מיגו להוציא דלא אמרינן. ומה שהניח בצ"ע י"ל דהא העליתי בספרי נחל יצחק בסי' ג' בקונטרס בתפיסה בדררא דממונא דהיכא דחזקת מ"ק מסייעו אמרינן מיגו להוציא א"כ ה"ה הכא הרי יש חזקת מ"ק המסייע להחנוני וע"כ נאמן במיגו אף דהוי להוציא. אכן לפי הנראה מן דברי הש"ך בסי' קל"ג ס"ק י"ג שכתב שם דלכן במכיר כליו ספריו העשוי להשאיל ולהשכיר נאמן לומר נגנבו ממני במיגו ולא הוי מיגו להוציא כיון שנוטל דמים כו' ועוד יש לחלק כו' והראשון עיקר עכ"ל הש"ך שם. ועיין בש"ך סי' צ' ס"ק כ"ב מזה. א"כ נראה מדברי הש"ך דלא נחית להכלל שכתבתי וכמש"כ בספרי שם. [והעיקר כמש"כ שם לחזק הכלל הזה ע"ש]. והעיקר נלע"ד בכוונת הש"ך שכתב להסתפק אם מהימן החנוני במיגו לומר שלא נתן לו הדינר ואף דהוי מיגו להוציא. מ"מ יש לחלק דשאני בכל מיגו להוציא דלא אמרינן משום דכיון דידוע דהוא מוחזק ע"כ מעלת מוחזקות עדיפא מן מעלת מיגו. אבל הכא שלולי הודאת החנוני היה נחשב החנוני למוחזק משום חזקת מ"ק שלו כמש"כ הש"ך רק לאחר שהודה שא"ל קני בכלי זה אז נחשב הבעה"ב למוחזק ע"פ הודאת החנוני וזהו מקרי מיגו בעיקר מעלת המוחזקות. וע"כ יש מקום לומר דאמרינן מיגו בכה"ג כמו דמצינו בנאמנות בסי' ע"א שכתבו לחלק דמיגו במקום נאמנות לא אמרינן אבל מיגו בעיקר הנאמנות אמרינן. וכן מצינו במיגו במקום עדים דאם הוא מיגו בעיקר העדים דאמרינן כמש"כ התוס' בב"ק (דף ע"ב ע"ב) ד"ה אין לך בו אלא כו' ובתוס' כתובות (דף י"ח ע"ב) ד"ה הרי אלו כו'. וכמש"כ ההפלאה בכתובות (דף י"ט ע"א) בתוס' ד"ה אימא כו' שהאריך בהכלל הזה ע"ש. ועיין בש"ך סי' ק"ח ס"ק ז'. א"כ כש"כ במיגו להוציא דלא אמרינן דיש מקום לחלק דדוקא אם ידוע המוחזקות של הנתבע אז לא אמרינן אבל היכא דאינו ידוע המוחזקות שלו ואי בעי לא הודה כלל וכמש"כ הש"ך בלשונו כן. ע"כ יש מקום לומר דנאמן ע"י מיגו אף דהוי להוציא. כן יש להסביר דברי הש"ך מה שהניח בצ"ע אם מהימן החנוני במיגו או לא: ולפ"ז י"ל דזהו כוונת הש"ך במש"כ לדון אם הדינר מונח ברה"ר כל דאלים גבר. משום דס"ל להסתפק אם מהימן הבעה"ב במיגו דאפשר דזה הוי כמו מיגו להוציא כיון שמודה דמסרו כבר להחנוני וזכה בו וכמש"כ לעיל ע"פ סברת התוס' בב"מ (דף מ"ג). וכן י"ל באמת דזהו סברת הסמ"ג שכתב דאם שניהם אדוקים בדינר דישבע ויטול החנוני משום דס"ל כעין סברת התוס' הנ"ל. ונקרא הבעה"ב בשם טענת מיגו להוציא דלא אמרינן וכן ראיתי בקצה"ח כאן שכתב כן בכוונת הסמ"ג. אבל באמת לדינא יש לדון בזה הרבה דשאני הכא דזה ה"ל כעין מיגו בעיקר מעלת המוחזקות של החנוני דהא אם לא היה מודה שמסר לידו הדינר מכבר רק שהיה אומר שהניחו מתחלה ברה"ר אז היה שייך הדינר להבעה"ב משום חזקת מ"ק שלו. וע"כ ה"ל מיגו בעיקר מעלת המוחזקות של החנוני. וכבר כתב הש"ך להסתפק בכזה במיגו של החנוני על הפירות כנ"ל. וע"כ העלה הש"ך הכא אם הדינר מונח ברה"ר דאמרינן כל דאלים גבר משום דס"ל להסתפק בהכלל הזה אם אמרינן מיגו בעיקר מעלת המוחזקות או לא ובכה"ג אמרינן כל דאלים גבר אף דהוי ספק בדין וכמש"כ הש"ך לעיל בד"ה ולענין דינו של הרי"ף והרמב"ם כו' כנ"ל. ואין עליו סתירה מן תוס' כתובות (דף ע"ו) ד"ה על בעל החמור כו' שכתבו דדיינינן חזקת מ"ק על המעות היכא שהוי מקח טעות. משום דהתוס' אזלי לשיטתייהו דכתבו בר"פ המוכר פירות דהיכא דנתבטל המקח חוזר המעות בעיני' להלוקח ואין דינו כמו מעות הלואה. אבל לדינא הא קיי"ל בח"מ סוף סי' רל"ב דה"ל כמו בע"ח כנ"ל ע"כ שפיר כתב הש"ך וכנ"ל. וראיתי בש"ש שמעתא ד' סוף פ' ט"ו שהשיג על הש"ך מן דברי התוס' כתובות הנ"ל וכתב ג"כ די"ל דהתוס' כתובות אזיל לשיטתי' כנ"ל. אך שקיצר בזה. ובאמת י"ל דלפ"ז אינם מוקשים דברי הש"ך ואף שמשמעות לשון הש"ך לא משמע כן מ"מ י"ל כן. ואף אם נימא דלא נתכוין הש"ך לזה מ"מ הוא ענין נכון בפ"ע לומר כמו שכתבתי: והקצה"ח כתב להסביר דלכן אין החנוני נאמן לתבוע הדמים במיגו דאי בעי אמר לא מכרתי משום דכיון שהודה שמכרן יצאו הפירות מרשותו א"כ ה"ל כמו מיגו להוציא כו' וזהו כוונת שיטת הרי"ף והרמב"ם כו'. אכן לפי מש"כ דיש לומר דמיגו בעיקר המוחזקות שאני ונאמן א"כ הכא דאם לא היה מודה החנוני שמכרן. א"כ בוודאי היה החנוני מוחזק משום חזקת מ"ק ע"כ ה"ל מיגו בעיקר המוחזקות ונאמן וכמו במיגו בעיקר הנאמנות ובעיקר העדים כנ"ל. ומה שכתב הטור בסי' ק"נ בשם רבינו יונה בטוען חוב