נחל יצחק חלק ב רצא

אבל אם ידוע שהוציא כלום ע"פ ציוויו אז הוי זה כמו נאמנות בשעת הלואה כיון דלא חזר בו מקודם דהוציא ע"פ ומשתעבד שפיר אז ע"פ מה שהאמינו והוציא קצת ע"פ הוי זה נאמנות המועיל ואינו יכול לחזור ולכן נאמן לומר שהוציא סך מסויים ע"פ. ולפי זה הדין נותן ג"כ דאינו נאמן לומר בשבועה שהוציא ע"פ רק אם ידוע שהוציא כלום וכעין דברי הרמ"א בתשובה גבי בעל שהוציא כו': ולכאורה יש לומר כן במה שכתב הרב המגיד בפרק יו"ד ה' גזלה ה' יו"ד על מש"כ הרמב"ם דכל מי ששמין לו נאמן בשבועה דזה נלמד מהא דהאשה שנפלו דאמרו הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול. ואע"ג דבעל כיורד ברשות עכ"ל.. והובא לעיל דפשט לשון המ"מ נראה דמראה מקום על מש"כ הרמב"ם דבעי שבועה מדמסיים המ"מ שם בלשונו אע"ג דבעל כיורד ברשות. אבל במה דנאמן לומר כמה הוציא וליטול משמע דזה א"צ ראיה מאיזה מקום נלמד. וי"ל דזהו מסברא דהימניה כמש"כ הש"ך אך על מה דכתב הרמב"ם דצ"ש על זה מראה מקום מן בעל שהוציא כו'. אך באמת ז"א דא"כ לא הוי שום הוכחה לחייבו שבועה מהא דבעל שהוציא. דשא"ה דלא הרשתה בפירוש לבעלה שיוציא א"כ לא שייך לומר התם דהימניה ועדיין י"ל דהיכא דציוה בפירוש שיוציא דלא יהיה צ"ש משום דהימניה. ולכן העיקר בכוונת המ"מ שם דלא נחית התם להך סברא דהימניה כמש"כ הש"ך. ובאמת עיקר הטעם דכל יורד ברשות נאמן ליטול זהו ע"פ התקנה דבעל שהוציא דנתנו חז"ל לו נאמנות וה"ה יורד ברשות בפירוש מכש"כ. והך סברא דהימני' מש"כ הש"ך הוא לאו בדוקא אלא עיקרו הוי מדרבנן דה"ל כמו דהימני' בפי'. ולשון המ"מ שם הוא לאו בדוקא על מה שסיים לכתוב שם להוכיח דצ"ש. דבאמת גם שיהיה נוטל צריך לראי' מהא דבעל שהוציא כו' וכמש"כ לעיל בארוכה. ועיין באו"ת ס"ק י"א מה שהביא בשם בעה"ת דס"ל בלא נתן קצבה כמה יתן לפועלי' דס"ל דנאמן בל"ש ומחלק בין בעל שמוציא הוצאות לבין אחר שציוה להוציא דלא יהיה צ"ש. וזהו בע"כ מטעם נאמנות דהימני'. אבל לא נראה כן מכל הראשונים. והעיקר בכוונת המחבר שם דכתב דאם לא נתן קצבה דיטול בל"ש כמש"כ האו"ת שם דמיירי בלא נתן יותר מכדי שכרן. או אפשר דכיון דפשע הבעה"ב דהא ה"ל ליתן קצבה. [ועיין בנתיבות בחידושים ס"ק כ']. ע"כ אמרינן דמסתמא הימני' ולכן א"צ שבועה כמו בכל נאמנות אף במלוה ע"פ וכמש"כ הש"ך בסי' ע"א ס"ק א' בתירוץ הראשון ובאו"ת והנתיבות שם. משא"כ במוציא הוצאות דלא פשע הבעה"ב דלא שייך התם לומר דה"ל ליתן קצבה ע"כ אין לנו להוכיח דהימני' אלא עיקרו מה דנוטל ה"ל זה תק"ח וע"כ ישבע כמו כל נשבעין ונוטלין. ויש לי להאריך בכ"ז: והעיקר כמש"כ לעיל דבכל מוציא הוצאות אינו נאמן ליטול רק כשידוע שהוציא כלום ואז ה"ל כעין דררא דממונא. אבל אם אינו ידוע כלל אם הוציא כלום דזה לא הוי דררא דממונא בזה לא מצינו דתקנו. וכש"כ לפי הטעם של הש"ך דהימני' כנ"ל אף דאין זה כמו נאמנות מפורש אלא די"ל דכוונתו דרבנן עשו זה כמו דהימני' וגם כיון דמסופקים אנחנו אם הימני' או לא ע"כ תקנו חז"ל דה"ל כמו דהימני' בפירוש כדמשמע מהפוסקים דעיקרו אינ' רק מדרבנן בפרט היכא דליכא שבחא עכ"פ לא עדיף זה מן נאמנות מפורש שלא היה בשעת הלואה דלא מהני ולכן אם מסופקים בעיקר הדבר אם הוציא כלום אז לא שייך כלל הטעם דהימני' כנ"ל. והא דסתמו הפוסקים בזה י"ל דהא עיקרו הוא בסי' שע"ה וברמב"ם פ"י ה' גזלה ושם מיירי מי שירד לשדה חבירו ובנה ונטע א"כ הא חזינן דהוציא הוצאות עכ"פ. אך א"י כמה הוציא בזה מצינו דאמרו נשבע ונוטל. וכן הא דסי' קנ"ח סעיף ח'. אבל בא"י אם הוציא כלום מזה לא כתבו שם ושפיר י"ל דלא מהימן בכזה: שוב ראיתי דהא לשיטת הסוברים בחנוני דלאו מטעם חזקה שליח כו' אתי עלה. א"כ לפי שיטתם כבר כתבתי לעיל דאף היכא דאינו ידוע אם הוציא כלום דג"כ נאמן לומר דהוציא משום תקנתא דחנוני דג"כ מסופקים בעיקר הדבר אם נתן מאומה להפועלים ואפ"ה תקנו שיהי' נאמן. אך עיקר מילתא שכתבתי הוא רק לשיטת הרמב"ם וסייעתו דס"ל דהא דחנוני נוטל דזהו משום חזקה שליח כו' וכמש"כ הבעה"ת. א"כ לפ"ז יש לחלק דשאני מוציא הוצאות דכיון דלא שייך ביה חזקה שליח כו' ע"כ אינו דומה כלל לחנוני ולא מצינו אליבייהו התקנה שיהיה מהימן מוציא הוצאות אף בכה"ג כנ"ל בארוכה. מ"מ יש לומר דעיקר הטעם דלא שייך במוציא הוצאות ע"פ ציוויו הך חזקה שליח כו' הוא משום די"ל דילמא ראה השליח דלא צריך מעות כפי הסך שאומר שהוציא ולא הוציא באמת כפי הסך שאומר. א"כ ז"א שייך אלא היכא דאנו מסופקים כמה הוציא ודילמא לא היה צריך הוצאות כ"כ. אבל היכא דאנו מסופקים אם הוציא כלום בזה שפיר י"ל דשייך חזקה שליח כו' גם בזה לברר לנו עכ"פ דהוציא איזה סך משום דבזה שייך שפיר חזקה שליח כו' דקיבל עליו להוציא איזה הוצאות על הענין הנצרך להבעה"ב כפי הבטחתו וחזקה דעשה שליחותו א"כ הוי כמו דידוע לנו דהוציא עכ"פ ומה לי אם ידוע כן ע"פ עדים או דידוע כן ע"פ החזקה שליח כו' דזה מועיל ע"פ דין תורה לשיטת הרמב"ם וסייעתו. ע"כ הוי ג"כ כעין דררא דממונא דנאמן לישבע וליטול משום תקנתא דבעל שהוציא כנ"ל לכ"ע ולכן סתמו הפוסקים בזה. אכן היכא דהוי עיקר ציווי הבעה"ב לו להוציא ע"פ איזה תנאי היינו שהתנה עם השליח באם שיראה לפי ראות עיניו שנצרך הענין להוציא איזה הוצאה שיוציא וא"י כלום אם נצרך הענין לאיזה הוצאה בזה שפיר כתבתי די"ל דלשיטת הרמב"ם וסייעתו דעיקרו הוא מן בעל שהוציא כו'. א"כ בעינן דיהיה דררא דממונא עכ"פ כמו התם גבי בעל וכמש"כ הרמ"א בתשובה. אבל היכא דהוי ספק שמא לא נצרך הענין לאיזה הוצאה א"כ בזה הא לא שייך כלל החזקה שליח כו' לברר שהוציא איזה סך מועט משום דיכול להיות שמא לא היה נצרך העסק כלל לשום הוצאה ולא הוי שום דררא דממונא כלל. אך לשיטת הר"נ והתוס' ב"מ הנ"ל דמדמין הך מילתא דמוציא הוצאות לחנוני ולא מחלקים דילמא שאני חנוני דקיבל עליו ליתן סך מסויים לפועליו שחייב להן שכירות כפי הסך שציוה. משא"כ מוציא הוצאות דיכול להיות שמא לא היה צריך העסק להוצאות כפי הסך שאומר שהוציא. וע"כ מוכח דס"ל דאין לחלק בזה דכיון דלא ס"ל להחזקה שליח כו' בממון. א"כ ע"כ עיקר הטעם דתקנו בחנוני כן. הוא משום דכיון דציוהו להוציא ממון ע"פ והימני' ע"כ הימנוהו חז"ל אף היכא דהוי ספק בעיקר הענין. לכן ה"ה במוציא הוצאות אף היכא דהוי ספק אם הוציא כלום דמ"ש. אבל לשיטת הרמב"ם וסייעתו עדיין יש לחלק בזה ולכן לדינא אין להוציא ממון היכא דהוי ספק בעיקר הענין אם הוציא כלום ובאופן שכתבתי לעיל דהיה הציווי בדרך תנאי די"ל דכה"ג אינו נאמן לומר שהוציא: ועפ"ז א"ש שיטת יש מי שכתב שהובא במ"מ פ' ט"ז הל' מלוה הל' ה' שכתבו שדין משנתינו אינו אלא בחנוני דוקא שתקנו שנשבע ונוטל אבל בשארי שליחות אם אמר תן לפלוני כך וכך מעות בשבילי אינו נשבע ונוטל כיון שאנו מסופקים בעיקר הדבר אם עשאו אם לאו עכ"ל והובא לעיל בחידושי סעי' א' ובש"ך ס"ק ז'. ולכאורה צ"ע דמפני מה יהיה גרע זה מן אחר שירד ברשות הבעה"ב להוציא הוצאות דנאמן לישבע וליטול ולא אשתמיט שום פוסק דיחלוק על דין זה. וגם בהרב המ"מ פ"י הל' גזלה לא הובא שום דיעה החולקת עלה דמבואר שם דנאמן ליטול אף הוצאה יתירה מהשבח. אבל לפמש"כ א"ש דהא מוציא הוצאות אינו נאמן ליטול רק היכא דהוי דררא דממונא אבל אם מסופקים שמא לא הוציא כלל אז אינו נאמן. א"כ באמר לו תן מנה לפלוני