נחל יצחק חלק ב רצ

לחלוק על הרמ"א שמימיו אנו שותין בכ"מ ובפרט דמסתברים דבריו. ואחר כותבי כ"ז ראיתי בספר בית יעקב להגאון מליסא באה"ע סי' פ"ח סעיף י"א שכתב בקצרה מסברא בבעל שהוציא כיון דדינו כיורד ברשות לכן אף אם אינו ידוע כלל אם הוציא דנאמן הבעל ע"ש. אכן העיקר כהרמ"א: והבית יעקב לא ראה דברי הרמ"א הנ"ל. וכן יש לי עוד לפלפל ולעיין בדברי הבית יעקב בסי' הנ"ל בכמה ענינים אך אין העת גורם לזה והעיקר כמש"כ: ודברי הרמ"א בתשובה הנ"ל הם בשותף ובבעל בנכסי אשתו דכיורד ברשות הם עכ"ז אינם נאמנים אלא כשידוע שהוציאו עכ"פ איזה סך אז נוטל מהשבח אבל באינו ידוע אם הוציאו והשביחו כלל אינם נאמנים כנ"ל. ולפ"ז יש לדון ביורד ברשות שאמר לו שיוציא איזה הוצאות על השדה או על איזה עסק דידו על העליונה ליטול הוצאה יתירה מהשבח איך דינו אם לא ידוע כלל אם הוציא כלום אם נאמן בשבועה או לא. והנראה לי דלפי מש"כ לעיל דלשיטת הר"נ ותוס' בב"מ (דף ל"ד) דעיקר דין דיורד ברשות נוטל הוצאה יותר מהשבח דזהו נלמד מן דין חנוני נשבע ונוטל מצד התקנה א"כ לפ"ז נראה דאף אם אינו ידוע כלל אם הוציא כלום דג"כ נשבע ונוטל כמו בחנוני דמסופקים אנחנו אם נתן כלום להפועלים והוי ספק בעיקר החוב מ"מ נאמן מצד התקנה דיכול לומר אני עשיתי שליחותך שצוית לי ליתן לפועלים א"כ ה"ה מה"ט בציוהו להוציא הוצאות אף דמסופקים אם הוציא כלום דג"כ נוטל משום תקנתא דחנוני. אך לשיטת הרמב"ם וסייעתו דס"ל דטעמא דחנוני נוטל זהו משום חזקה שליח כו' א"כ לפ"ז מוכרח לומר דהא דיורד ברשות נוטל דאין זה מטעמא דחנוני דהא במוציא הוצאות לא שייך חזקה שליח כנ"ל. וע"כ מוכח דהוכיחו דין זה מן בעל שהוציא הוצאות כו'. א"כ כמו דבעל שהוציא בנכסי אשתו אינו נאמן רק כשידוע שהוציא וא"י כמה כמש"כ הרמ"א בתשובה. ה"ה מי שיורד ברשות ע"פ ציווי הבעה"ב אינו נוטל רק כשידוע שהוציא אך א"י כמה. משום דבלא הוכחה מנלן מדעתינו לחדש התקנה דיורד ברשות נאמן אף באינו ידוע כלל אם הוציא וכיון דמן הדין אינו נוטל כיון דלא שייך התם שליח כו'. ע"כ אין לנו לומר כן אלא היכא דהוי דומיא דבעל שהוציא הוצאות בנכסי אשתו כיון דמקור הדין הוא מן הך דבעל שהוציא כו'. ועיין בר"נ פ"ח דכתובות ובשבועות רפ"ז שכתב בשם הר"ח דמהכא שמעינן דכל היכא דהאי ידע כו' נשבע ושקיל בעושה ברשות וכ"כ המרדכי פ"ח דכתובות והמהרי"ק סי' יו"ד וקצרתי: שוב ראיתי דיש לדון לפי שיטת הר"נ בר"פ כל הנשבעין דהא דבעל נוטל הוצאה שיעור שבח בשבועה משום דכיון דהשביח ע"כ נאמן מדינא. ולפ"ז יש לומר דאין הבעל נאמן לומר שהוציא רק אם ידוע שהשביח וכפי השבח הידוע שהשביח כן כפי סך השבח נאמן לומר שהוציא הוצאות אבל אין נאמן לומר שהוציא אם אינו ידוע סך השבח. כיון דעיקר הסברא דנאמן משום דאין סברא לומר שלא יהא נאמן כפי שיווי השבח שהשביח כמש"כ לעיל. ע"כ לפ"ז בעינן שיהי' ידוע סך השבח שהשביח וכש"כ לפמש"כ לעיל בסברת הר"נ הנ"ל א"ש בפשיטות למאן דס"ל אומן קונה שבח כלי ויש לו דין חזקת מ"ק. א"כ כמו דהיכא דמעמידין הספק בחזקת מרא קמא בעינן שיהי' החזקת מ"ק מבורר לנו ואז מוקמינן בחזקת מ"ק כ"כ הכא בעינן שיהיה ידוע השבח שהשביח ואז שייך לומר דנאמן. אך אף לפי מה שכתבתי לעיל דעיקר הסבר דברי הר"ח הוא דכיון דהשביח ולולי טרחתו לא היה השבח ע"כ נאמן. א"כ מה"ט ג"כ אינו שייך זה רק אם ידוע שיעור השבח שהשביח אבל אם אינו ידוע שיעור השבח שהשביח אף אם ידוע שהוציא והשביח קצת מ"מ י"ל דאינו נאמן דמנלן דהאמינו להבעל אף בכה"ג. ושאני יורד ברשות ע"פ ציווי של הבעה"ב דיש לו דין תקנת חנוני. דנוטל אף אם אנו מסופקים אם נתן כלום וה"ה במוציא הוצאות כנ"ל: ענף ד וכן יש לדון בעיקר דברי הרמ"א בתשובה שכתב דהא דבעל נאמן בשבועה היינו בידוע שהוציא וא"י כמה אבל במסופקים אם הוציא כלום אינו נאמן שהוציא. די"ל בזה לפי מש"כ לעיל דהתוס' בב"מ (דף ל"ד) ד"ה שמא יוציא כו' ס"ל דהא דבעל נאמן כמה הוציא זהו ע"פ דין תקנת חנוני וכמו דחנוני נאמן ע"פ תקנה ה"ה הבעל דיש לו דין יורד ברשות אף דלא ציוותה לו בפירוש. א"כ לפ"ז י"ל כמו בתקנת חנוני דנאמן ליטול אף דאנו מסופקים בעיקר הנתינה לפועלים אם נתן כלום אפ"ה נאמן א"כ ה"ה הבעל נאמן לומר שהוציא והשביח אף שאינו ידוע כלל אם הוציא כלום. ולפ"ז יש לומר דאתי שפיר מה שכתבתי לעיל בשם הטור באה"ע סי' פ"ח שכתב בשם הרמ"ה בזה"ל דאם לא נתברר שהוציא או הוציא ולא נתברר כמה הוציא לא יקחו היתומים כלום דליתי' לבעל דלישתבע ולבעל הוא דתקון כו' עכ"ל. דמשמע מזה דהבעל עצמו אף אם לא נתברר שהוציא כלום דג"כ נאמן. וזהו דלא כהרמ"א בתשובה. ומש"כ לעיל בכוונת הרמ"ה הוא דוחק. לכן נראה לי לומר דהרמ"ה ס"ל כשיטת התוס' בב"מ הנ"ל וע"כ נאמן הבעל לומר שהוציא והשביח אף באינו ידוע לנו אם הוציא והשביח כלום. והרמ"ה לשיטתו דס"ל דחנוני נאמן זהו מצד התקנה ולא מדינא כמבואר שיטתו בטור סי' צ"א ובש"ע שם סעי' ב' ברמ"א שציינו שם כן בשם טור בשם הרמ"ה וע"כ ס"ל דאין חנוני נוטל לעולם אלא בשבועה. ולא ס"ל להך חזקה שליח כו' גבי חנוני ע"כ שפיר י"ל בשיטת הרמ"ה דס"ל כשיטת התוס' הנ"ל דהא דבעל נוטל דזהו מן תקנת חנוני נגעו ביה ולכן ס"ל דנאמן הבעל אף אם אינו ידוע שהוציא כלום ולא כדברי הרמ"א בתשובה. ומזה הוא סייעתא לדברי הבית יעקב באה"ע סי' פ"ח סעי' י"א דכתב דהבעל נאמן אף אם אינו ידוע אם הוציא כלום. וה"ה בכל יורד ברשות ע"פ ציווי הבעה"ב מצד כש"כ: אמנם לשיטת הרמב"ם וסייעתו דס"ל דלכן חנוני נאמן מדינא משום דיש שם חזקה שליח כו' א"כ לפ"ז אין לדמות כלל הך דבעל שהוציא להך דחנוני כמש"כ לעיל. ולפ"ז אין לנו שום מקור עלה שכתבו דיורד ברשות נאמן בהוצאה יתירה מהשבח וע"כ מוכח לומר דמקור דין זה הוא מן בעל שהוציא על נכסי אשתו כנ"ל. ועיקר הטעם דבעל שהוציא נאמן הטעם הוא משום תקנת חז"ל דאמרו כיון דהוי יורד ברשות ע"כ האמינוהו מצד התקנה. ולפ"ז שפיר כתב הרמ"א בתשובה דאין הבעל נאמן רק כשידוע שהוציא כלום דה"ל כעין דררא דממונא כמש"כ לעיל בשם הראשונים גבי תקנת נגזל בפקדון לחלק בזה. וע"כ מנלן דתקנו בבעל שהוציא להאמינו אף אם אין כאן שום דררא דממונא ושפיר כתב הרמ"א בתשובה כן לשיטת הרמב"ם וסייעתו. ולפ"ז יש לדון דה"ה בכל יורד ברשות ע"פ ציווי הבעה"ב דאינו נאמן בשבועה לומר שהוציא רק אם ידוע שהוציא כלום וה"ל כעין דררא דממונא אז דומה זה ממש להך דבעל שהוציא דכתב הרמ"א דאינו נאמן רק כשידוע שהוציא כלום וכדמשמע פשט דברי המשנה כמש"כ לעיל. אבל מנלן להאמינו אף אם אינו ידוע אם הוציא כלום. וע"כ הדין נותן דכל יורד ברשות ע"פ ציווי הבעה"ב דג"כ אינו נאמן אם אינו ידוע שהוציא כלום דאינו עדיף מן מקור הדין דבעל שהוציא כו': וכן יש להסביר זה ביתר ביאור לפמש"כ הש"ך בס"ק כ"ג דלכן יורד ברשות נאמן לומר כמה הוציא לפי דהימניה חבירו בשבועה. וכיון דעיקר הטעם משום נאמנות דהאמינו א"כ הא קיי"ל בסי' ע"א דנאמנות צריך קנין או שעת הלואה ובלא קנין וגם לא היה בשעת הלואה לא מהני הנאמנות ע"ש. ע"כ יש לומר דאם אנו מסופקין אם הוציא כלום דאינו נאמן דאף דנימא דהא האמינו מתחלה בעת שציוה לו להוציא הוצאות כמש"כ הש"ך עכ"ז הא יכול לחזור ולא מהני נאמנות מפורש בכה"ג וכש"כ בלא האמינו מפורש.