נחל יצחק חלק ב רפט

בסי' פ"ג ס"ק ה' ועיין באה"ע סי' ק' בח"מ ס"ק י"ט. וכיון שהיה בהרשאה מאשתו א"כ הוי זה כמו דאמרה לו בפי' שיוציא הוצאות ע"ז ודינו שיטול אף הוצאה יתירה מהשבח ולכן סתמו בזה ואמרו שישבע כמה הוציא ויטול משום דהיכא דיורד ברשות בפירוש נוטל בשבועה אף הוצאה יתירה מהשבח. וי"ל דמזה הסוגיא הוציא הרמב"ם להך דינא דנאמן בשבועה אף ליטול הוצאה יתירה מן השבח. שוב ראיתי בהפלאה לק"א אה"ע סי' פ"ח ס"ק ז' שכתב ג"כ לפרש להך עובדא דנפלה לה ת' זוזי דמסתימת הגמ' משמע דנוטל ההוצאה יתירה מהשבח ודחה ליה כיון דמעות מזומנים א"צ הרשאה ע"ש. ואף שכתבתי לעיל להעיר מהא דסי' פ"ג דהיכא דלא באו לידה שאני. עכ"ז ראיתי דהנכון עם ההפלאה משום די"ל דדוקא בחוב כיון שאינו בעין לכן בזה אמרו כיון שלא באו לידה מעולם צריך הרשאה אבל בירושה למעות מזומנים דכל היכא דאיתיה קאי ברשות יורשיו בזה י"ל דדינו כמו כל מעות מזומנים דא"צ הרשאה. אך בלא"ה י"ל דהיה העובדא הנ"ל שאמרה לו האשה בפירוש שיוציא הוצאות ע"ז וגם יכול להיות שלא היו המעות בעיניה והיה צריך הרשאה ממנה כיון שלא באו המעות לידה כנ"ל וע"כ א"ש פשטיות לשון הגמ' דסתמו דישבע כמה הוציא ויטול דמשמע אף הוצאה יתירה מהשבח: והרא"ש בסוגיא הנ"ל וכן הריטב"א והשמ"ק שם פירשו בהך עובדא דישבע כמה הוציא ויטול שיעור השבח וזהו דלא כמש"כ לפרש הסוגיא דקאמרי דיטול אף הוצאה יותר מהשבח. ובעיקר מילתא שכתב ההפלאה דיש לדון דאם אמרה לבעלה בפירוש שיוציא הוצאות דאז נוטל הבעל הוצאה יתירה מהשבח דלא גרע מאחר שיורד ברשות. יש לדון בזה דשפיר גרע בזה לפמש"כ הריטב"א והשמ"ק בכתובות (דף ע"ט ע"ב) דלכן בעל שהוציא אינו נוטל הוצאה יתירה מהשבח אף דהוי יורד ברשות. דכיון דשייך בנכסים דיו שיטול הוצאתו בשבועה ואידך מימחל מחל כיון שלא התנה עכ"ל. א"כ ה"ט שייך ג"כ אף אם אמרה לבעלה בפירוש שיוציא הוצאות דכיון דלא התנה שתשלם לו הוצאה יתירה מהשבח ע"כ י"ל אומדנא זו ג"כ דמחל לה. ואפשר לחלק דדוקא היכא דלא אמרה לו אז י"ל דה"ל להתנות אבל אם אמרה בפי' אז י"ל דסמך עליה ולא ה"ל להתנות. ועפ"ז יש לדון בשותף ועיין בסי' קע"ח ואכמ"ל. ואף שאין ראיה מוכרחת מן הגמ' דכתובות הנ"ל דמוציא הוצאות יהיה נוטל בשבועה ההוצאה יתירה מהשבח לפמש"כ הראשונים הנ"ל דכוונת הגמ' בהך עובדא הוא דישבע ויטול הוצאה שיעור שבח. עכ"ז שפיר פסק הרמב"ם והטוש"ע בסי' שע"ה דכל מי ששמין לו ישבע ויטול אף הוצאה יתירה מהשבח. משום דדימו זה למוציא על נכסי אשתו ולא ס"ל לחלק בין היכא דאיכא שבחא או לא. ולפ"ז מוכח דאף היכא דאיכא שבח אינו נאמן מה"ת רק מתקנתא. וכן מוכח מהרשב"א בחי' לשבועות והתוס' כתובות (דף פ') והטור והרמ"ה באה"ע סי' פ"ח הנ"ל. ולשיטת הר"נ ברפ"ז דשבועות דמחלק בין יש שבח או לא א"כ באיכא שבח נוטל מה"ת ובדליכא שבח אינו רק מצד תקנת חנוני וכן הוא לפי שיטת התוס' בב"מ (דף ל"ד ע"ב) ד"ה שמא יוציא כו' כנ"ל. ולא ס"ל לחלק דשאני בחנוני דיש שם חזקה שליח כו' דהא לא ס"ל להחזקה הנ"ל בממון כמש"כ האו"ת בס"ק ג' כנ"ל. אכן הרמב"ם וסייעתו דס"ל למעלת חזקה שליח כו' גבי חנוני כנ"ל ומה"ט ס"ל דחנוני נוטל מה"ת. ולפ"ז אין למילף למוציא הוצאות מן חנוני משום דבמוציא הוצאות לא שייך החזקה שליח הנ"ל: והא דסעיף ז' בלא נתן קצבה כמה יתן לפועליו דנוטל בל"ש העיקר בזה כמש"כ האו"ת ס"ק י"א לחלק בין מוציא הוצאות להך דלא נתן קצבה ע"ש ועיין בנתיבות בחידושים ס"ק כ'. והא דמוציא הוצאות נוטל בשבועה אף אם ליכא שבחא נלמד ממוציא הוצאות בנכסי אשתו ולא ס"ל לחלק דשאני היכא דאיכא שבחא א"כ מוכח מכל זה דלא כמש"כ הנתיבות ס"ק ב' בפשיטות לדינא דבמקום דיש שבח נאמן מה"ת כמש"כ הר"נ. דלפי מה דנתבאר מוכח מכל הפוסקים הנ"ל דלא ס"ל לחלק כן וע"כ אין להוציא ממון נגדם. ונ"מ דאם מת המוציא דאין יורשיו נוטלים אף אם יש שבח וגם טוענים ברי וכמו דכתב הנתיבות שם דאם ליכא שבח אין היורשים נוטלים וע"ש בטעמו. ומש"כ הנתיבות לחלק דאם יש שבח שאני. זה אינו לדינא לפי שיטת כמה פוסקים והרמב"ם והמ"מ הנ"ל. וכמו דכתבו באה"ע סי' פ"ח סעיף י"א דאם מת הבעל לא יטלו היתומים כלום דלבעל הוא דתקון רבנן דליהמניה בשבועה ולא ליורשים כו' וכמש"כ הח"מ והב"ש שם: וכמש"כ לעיל בארוכה: ענף ג והנה הרמ"א בתשובה סי' פ"ו כתב דהא דאמרו דשותף כיורד ברשות דמיירי דידוע שהועיל לחבירו אבל אם לא ידוע שהועיל לחבירו א"נ לומר שירד ברשות או שהועיל לו דאל"כ לא שבקת חיי דכ"א יאמר שירד ברשות והוציא הוצאות וכ"כ המרדכי בפ' האשה שנפלו כו' כש"כ במקום שאומרת האשה דילמא לא הוציא בעלה כלום ומשקר בכולו א"כ הוי כמו איני יודע אם אני חייב לך דפטור עכ"ל. וכעין זה כתב הנתיבות בסי' ש"ג ס"ק ט' דמטעם מוציא ברשות א"א לחייבו רק כשידוע שהוציא וא"י כמה כו' והעיר שם מן מה שכתב המ"מ פ"ג ה' שכירות ע"ש. וכעין זה מצינו גבי תקנת נגזל נשבע ונוטל דכתבו הראשונים והובא בח"מ סי' צ' ש"ך ס"ק ט"ו דהא דעשו תקנת נגזל בפקדון זהו דוקא אם ידוע או שמודה ליה בחיוב ממון אלא שאינו ידוע בכמה דה"ל כמו דררא דממונא בזה תקנו דישבע ויטול אבל היכא דליכא דררא דממונא כלל בזה לא תקנו לתקנת נגזל בפקדון. וכן כתב הקצה"ח בסי' צ' ס"ק ב' להוכיח בתקנת נגזל עצמה דלא תקנו דהנגזל נשבע ונוטל אלא היכא דהוי ליה דררא דממונא אבל אם אינו ידוע שהוציא כלים כלל בזה לא תקנו ע"ש. ע"כ י"ל דה"ה בהתקנה דמוציא הוצאות נשבע ונוטל דלא תקנו כן אלא אם ידוע שהוציא ואינו ידוע כמה הוציא אבל אם מסופקים אם הוציא כלום בזה לא תקנו וכמש"כ הרמ"א בתשובה. וכן הוא משמעות לשון הרמ"א הכא שכתב מי שמוציא הוצאות כו' וא"י כמה נשבע ונוטל דמשמע דוקא בכה"ג: אמנם יש להוכיח להיפך מן מה שכתב הטור בשם הרמ"ה באה"ע סי' פ"ח גבי מוציא הוצאות על נכסי אשתו דבאלמנה אם נתברר שהוציא ולא אכל יגבו היתומים מה שנתברר שהוציא ואם לא נתברר שהוציא או הוציא ולא נתברר כמה הוציא לא יקחו היורשים כלום כו' עכ"ל. הרי דדוקא ביתומים אם לא נתברר שהוציא לא יקחו ומשמע דהבעל עצמו אף אם לא נתברר שהוציא ה"ז נשבע ונוטל א"כ לכאורה מוכח מזה דלא כמש"כ הרמ"א בתשובה. אכן כיון שהרמ"א כתב כן בפשיטות ובפרט שהם דברי טעם ע"כ נראה לומר דאין הכרח כ"כ להוכיח מן הרמ"ה והטור דלא ס"ל כן. די"ל דכוונתם דמיירי בידוע שטרח הבעל והשביח השדה אך אינו ידוע אם הוציא הבעל הוצאות ע"ז לכן כיון דחייבת לו לשלם עכ"פ איזה סך בעד טרחתו אך מה שתובע עוד הבעל שהוציא ממון ג"כ ע"ז זה אינו ידוע כלל לכן בהבעל עצמו כיון דה"ל כעין דררא דממונא לכן תקנו דיהיה נשבע ונוטל אבל לא תקנו כן גבי יתומים. אבל באינו ידוע כלל אם טרח והשביח בזה שפיר כתב הרמ"א בתשובה דלא תקנו שיהיה נאמן. וכן משמע פשט לשון המשנה דאמרו המוציא הוצאות על נכסי אשתו הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא דמשמע דידוע שהוציא אך אינו ידוע כמה הוציא דבזה מצינו שתקנו אבל מנלן לחדש מדעתינו שתקנו כן אף באינו ידוע אם הוציא כלום בפרט דכן מצינו גבי תקנת נגזל דחילקו בזה כנ"ל. ואין לנו