נחל יצחק חלק ב רפח

הך חזקה שליח כו' משא"כ מוציא הוצאות]. אכן לשיטת הרמב"ם והמחבר וסייעתם אין לדמות כלל מוציא הוצאות לחנוני לכן יש לדון דמנלן להו הא דמוציא הוצאות נוטל בשבועה: ויש לומר דבאמת לכן הוכרח הרב המ"מ לכתוב בפ' י' הלכות גזלה הלכה י' דמה שכתב הרמב"ם דכל מי ששמין לו דנאמן בשבועה דזהו נלמד מהא דמוציא הוצאות בנכסי אשתו. [ויש לעיין הרבה בלשון המ"מ שם]. ולא כתב דזהו נלמד מהא דחנוני משום דיש לחלק ביניהם כנ"ל. ועיין במ"מ פ' ט"ז הלכות מלוה הלכה ה'. משום דבאמת לשיטת הרמב"ם דחנוני נוטל מדינא והוא משום חזקה שליח כו' ע"כ אין שום דמיון כלל מוציא הוצאות לחנוני ולכן כתב דזהו נלמד מהא דמוציא הוצאות בנכסי אשתו דכיון דדינו כיורד ברשות לכן הימנוהו בשבועה א"כ ה"ה וכש"כ למי שציוהו בפירוש שיוציא הוצאות דנאמן בשבועה. והא דיש לחלק דשאני הוצאות בנכסי אשתו דנוטל הוצאה שיעור שבח וכיון דאיכא שבחא נוטל מה"ת כמש"כ הר"נ. י"ל דס"ל להרמב"ם בזה דלא כהר"נ אלא אף היכא דאיכא שבחא אינו נאמן מדינא אלא מצד התקנה. וכן מוכח מן הרשב"א בחידושיו לשבועות (דף מ"ד) בד"ה השכיר כו' דהקשה ג"כ אמאי לא קתני המוציא הוצאות בנכסי אשתו כו' ותירץ בשם הר"ח דלא דמי להני דבכל הני הנתבע טוען ברי כו' אבל הך דאשה א"י כמה הוציא כו' וא"ת אכתי ליתני המכיר כליו כו' ולא היא דהתם מדינא ה"ל ליטול בל"ש אלא תקנה כו' עכ"ל הרשב"א. וכן הובא בקצרה תי' הנ"ל בשם הר"ח בר"נ לכתובות (דף ע"ט) ובחי' הריטב"א שם. הרי אף דגם לפי תירוץ הנ"ל אמרו דלא תני ברפ"ז דשבועות בנשבעין ונוטלין להנך דמדינא שקיל בל"ש. ואפ"ה הוכרחו לתרץ דלכן לא תני שם המוציא הוצאות בנכסי אשתו לפי דלא דמי להני דבכל הני נתבע טוען ברי נגד התובע ובהוצאות אינה מכחשת אותו. ולא תירצו לסברת הר"נ דתי' דלא תני מוציא הוצאות לפי דיש שבח ונוטל הוצאות שיעור שבח מדינא. וע"כ מוכח דס"ל להרשב"א דמה שהבעל נוטל הוצאות שיעור שבח דזהו לאו מדינא רק מצד התקנה תקנו שיהיה מהימן בשבועה. ולא ס"ל להרשב"א לסברת הר"נ שכתב דהיכא דאיכא שבחא נוטל מדינא: וכן מוכח מן התוס' בכתובות (דף פ') ד"ה ישבע כמה הוציא שכתבו בשם פי' הר"ח שהקשה מאי דלא תני להך נשבע ונוטל בתוך אלו נשבעין ונוטלין ותי' דלא חשיב אלא מידי שמכחישין את הנשבע כו' ומה"ט לא חשיב הבא ליפרע כו' ונראה דהתם לא חשיב כו' ואע"פ דשכיר למאי דחשיב ליה טרוד בפועליו מן הדין ה"ל ליטול כו' אבל הנהו דחשיב בהדי הבא ליפרע מנכסי יתומים אי לאו דאשמעינן ה"א דנוטלין בל"ש מחמת השטר לא חשיב להו כו' דהכא קתני לא יפרעו אלא בשבועה משמע כו' עכ"ל התוס'. ופשט דברי התוס' משמע דאף לבסוף דמסקי דלא תני התם להנך דנוטלין מדינא אפ"ה על מה דלא תני שם להמוציא הוצאות בנכסי אשתו כו'. התירוץ הוא כמש"כ שם לעיל מינה דלא חשיב שם אלא הנך שמכחישין את כו'. אבל משום דנוטל מדינא לא שייך לתרוצי התם עפ"ז. אלא מהדרי לתרץ לבסוף למאי דלא תני שם להנך דבא ליפרע מנכסי יתומים והנך דחשיב בהדייהו כן הוא פשט דברי התוס' באמת להמעיין שם. הרי דס"ל להתוס' דמה דהבעל נוטל הוצאה שיעור שבח דזהו לאו מדינא. ולא ס"ל למש"כ הר"נ בשם הר"ח. ובאמת הא חזינן דסותרים דברי הר"ח אהדדי דהר"נ בשבועות כתב כן בשם הר"ח דנוטל מדינא נגד השבח ואלו הרשב"א והתוס' בשם הר"ח כתבו תירוץ אחר כנ"ל. וגם הר"נ עצמו בפ"ח דכתובות כתב תירוץ אחר עלה דלא כמש"כ הר"נ בשם הר"ח בפ"ז דשבועות. הרי דהר"ח עצמו לא היה ברירא ליה הך מילתא דמה דהבעל נוטל הוצאה שיעור שבח דזהו מדינא. משום די"ל דאף דאיכא שבח מ"מ אינו נוטל אלא מצד התקנה. ויש לדון בכ"ז ע"פ מה דיש להעיר בתירוץ הר"נ ברפ"ז בשבועות דכיון שהשביח נוטל מדינא כו'. וכן במה שכתב הר"נ שם התירוץ בשם הרמב"ן דלכן לא תני שם להמוציא הוצאות לפי דאינו נוטל אלא נגד השבח. דעדיין תקשה להמ"ד בכתובות (דף פ') דאמרו על הא דא"ר אסי למאי הילכתא כו' ועיין בפי' רש"י שם דמשמע דהיה מקום לומר דיטול אף הוצאה יתירה על השבח דאכתי קשה דליתני להך דמוציא הוצאות ברפ"ז דשבועות. אבל באמת אתי שפיר דאין זה הכרח כ"כ וקצרתי כי אכמ"ל: וכן הוא שיטת הטור בשם הרמ"ה באה"ע סי' פ"ח שכתב דבאלמנה אם לא נתברר שהוציא כו' לא יקחו היורשים כלום דלבעל הוא דתיקון רבנן דליהמניה בשבועה ולא ליורשין כו'. והובא בש"ע אה"ע סי' פ"ח סעיף י"א ובחלקת מחוקק ס"ק כ"א. הרי אף דהבעל אינו נוטל הוצאה יתירה מהשבח. ואף במוציא הוצאות בנ"מ של אשתו קטנה ג"כ אינו נוטל הוצאה יתירה מהשבח. ומה שכתב הב"ש שם ס"ק כ' כבר חלק עליו ההפלאה בק"א שם והעיקר כדבריו. ואפ"ה כתבו דלדידי' הוא דתקון רבנן כו'. הרי להדיא דאף היכא דאיכא שבחא מ"מ אינו נאמן ליטול ההוצאות רק מדרבנן. א"כ נתבאר דשיטת הרשב"א והתוס' כתובות והטור והרמ"ה דאף היכא דאיכא שבח נגד ההוצאה אינו נאמן מדינא רק מצד תקנתא. ולא ס"ל לסברת הר"נ הנ"ל. ע"כ י"ל דכן הוא שיטת הרמב"ם והמ"מ וע"כ שפיר כתב המ"מ על מש"כ הרמב"ם דכל מי ששמין לו וידו על העליונה אף ליטול הוצאה יותר מהשבת דזהו נלמד מהא דבעל נוטל הוצאה שיעור שבח בשבועה. דגם זהו מצד התקנה לפי דע"פ דין אין הבעל נאמן רק לפי דדינו כיורד ברשות ע"כ הימנוהו חז"ל. א"כ ה"ה וכש"כ היכא דיורד ע"פ רשות בעה"ב בפירוש ודאי דנאמן מצד התקנה. וזהו מוכרח בכוונת הרמב"ם דאם לא כן מנלן לשיטתו דס"ל דמעלת חנוני הוא מן הדין משום חזקה שליח עושה שליחותו. א"כ במוציא הוצאות דלא שייך חזקה הנ"ל כמש"כ הבעה"ת והש"ך. תקשה דמנלן דנאמן בשבועה דהא אינו דומה כלל לחנוני. וע"כ מוכח דהוציא דין זה מן בעל שהוציא הוצאות כו': ולכאורה יש להוכיח מן הא דכתובות (דף פ') דהיכא דהוציא ע"פ ציווי של חבירו דנוטל הוצאה יתירה מהשבח ע"פ שבועה דהא אמרו שם ההיא איתתא דנפלו לה ד' מאה זוזי אזיל גברא אפיק שית מאה כו' א"כ ה"ל הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול. ולא אמרו דלא יטול אלא הוצאה שיעור שבח אלא סתמו ומשמע דנאמן אף ליטול הוצאה יתירה מהשבח. ואף דהבעל אין לו הוצאה יתירה מהשבח עכ"ז נראה דדוקא היכא דלא אמרה האשה בפירוש לבעלה שיוציא אז אינו נוטל ההוצאה יתירה מהשבח אף דדינו כיורד ברשות. אבל אם אמרה בפירוש שיוציא הוצאות אז לא גרע זכותו מכל מי שיורד ברשות ע"פ שנוטל ההוצאה יתירה מהשבח כמבואר בח"מ סי' שע"ה. והתם גבי הך עובדא דנפלו לה ארבע מאה זוזי בי חוזאי כיון דאין יכול הבעל לתבוע בלתי הרשאה מאשתו כמבואר בח"מ סי' קכ"ב סעיף ח' ובש"ך ס"ק ל"ג בשיטת הרמב"ם וסייעתו דדוקא היכא דאיכא פירות בהקרקע א"צ הרשאה. ובהך ירושה ד' מאה זוזי שנפלו לה י"ל דא"י הבעל לתבוע מהם בלתי הרשאה ממנה. ואף שבמעות מזומנים א"צ הרשאה כמש"כ הש"ך שם בשם התה"ד וכן מבואר באה"ע סי' פ"ה סעיף ד' ברמ"א ועיין ב"ש שם ס"ק ז'. עכ"ז י"ל דז"א אלא אם המעות באו לידה כבר אבל מעות ירושה כיון שלא היו המעות בידה כלל מעולם אז צריך הרשאה כעין מה שכתב הב"ש