נחל יצחק חלק ב רפג

דינכם להוציא גם כן כיון דעיקר מצות דינין הוא על פי חוקי הנימוס: ואפשר דלכן כתב הרמב"ם פ"ח ה' נזקי ממון ה' י"ג אין הנזקין משתלמין כו' אלא בראי' ברורה שלא תאמר הואיל ואין מצויין כו'. וזהו לתרץ מה דהקשה הרא"ש בב"ק (דף ט"ו) עלה דאמרו שם בני חורין כו' דמה אשמועינן בזה ותירוץ הרמב"ם הוא כמ"ש הרא"ש שם בתירוץ קמא וכמש"כ הלח"מ שם והובא בטור סי' ת"ח ובבית יוסף ובסמ"ע שם. ולא ניחא להרמב"ם לתרץ כמו שכתב הרא"ש שם בתירוץ השני הנ"ל משום דלשיטתו דאמרינן כך דינכם להוציא אינו יכול לתרץ כך. אך זה אינו הכרח לפי מ"ש לעיל בשם הרמב"ם פ"ח ה' נזקי ממון ה' ה' דאינן דנין לחייב על נזקי כו' א"כ אינו שייך כלל כך דינכם ולפ"ז נסתר זה ההוכחה. ובאמת גם לשיטת הרמב"ם יש מקום לתרץ כמו שתירץ הרא"ש בתי' השני. והרמב"ם חדא מינייהו נקיט משום דלא נחית לזה: ועיקר הך מילתא אם מצות דינין הוא ע"פ דיני התורה או ע"פ חוקי הנימוס אמרתי מכבר דבר נחמד בזה ומצאתי כן בתשובת הרמ"א סי' יו"ד שכתב דזה תלוי בפלוגתת אמוראי בסנהדרין (דף נ"ו ע"ב) דר' יוחנן אמר ויצו אלו הדינין וכן הוא אומר כו' כי אתא ר' יצחק תני איפכא כו' אלהים זו דינין דכתיב ונקרב בעל הבית אל האלהים כו'. דלמאן דס"ל למילף דדנין מן אלהים א"כ עיקר מצות דינין ע"פ חוקי דיני התורה כדכתיב אלהים בפסוק ונקרב בעל הבית אל האלהים דקאי על דיני התורה אבל לר' יוחנן דס"ל למילף דינין מן ויצו כו' א"כ יכול להיות מצות הדינין ע"פ חוקי הנימוס. ולכן לפי דהוכיח הרמ"א שם דהלכה כר' יצחק לכן הדין נותן דמצות דינין הוא ע"פ חוקי דיני התורה כמו דהאריך שם הרמ"א בתשובה. ולפ"ז נלענ"ד לומר דר' יוחנן דס"ל למילף דינין מן ויצו ומצות דינין הוא ע"פ חוקי הנימוס הקבועין ע"כ הדין נותן דאמרינן כך דינכם אף להוציא כיון דזהו עיקר הציווי. ולכן אמר ר' יוחנן בירושלמי בב"ק פ"ד ה"ג על משנה שור של כו' דזהו מטעם דכדיניהם דיינינן ואף להוציא דנין כן ואזיל ר' יוחנן לשיטתו בסנהדרין כנ"ל. אכן לדינא לפי מה דכתב הרמ"א בתשובה דקיי"ל כר' יצחק דיליף מן אלהים דעיקר מצות דינין הוא מן אלהים דהוא ע"פ חוקי דיני התורה ע"כ שפיר פסק הרא"ש וכפי מש"כ היש"ש דלא אמרינן כך דינכם להוציא ואינו קשה ע"ז מן הירושלמי משום דהתם אמר זה ר' יוחנן ואזיל לשיטתו. וסעד לדברי הרמ"א בתשובה דפסק כר' יצחק דבסנהדרין (דף נ"ו). ראיתי במדרש בראשית פ' ט"ז דאמרו בשם ר' לוי דויצו זה עבודת כוכבים אלהים אלו הדינים ע"ש. א"כ ס"ל לר' לוי כר' יצחק וה"ל ר' יוחנן יחיד לגבייהו: ענף ועפ"ז יש מקום ליישב מה דהקשיתי כבר בהא דע"ג (דף ט"ו ע"א) דאמרו גזירה משום שאלה ומשום שכירות שאלה קנייה ואגרא קנייה ופי' רש"י בד"ה שאלה קנייה לימי שאילתה דכיון דחייב באונסין הרי היא שלו עכ"ל. והנה בח"מ סי' ש"א סעיף ט' א"י שהפקיד כו' אין לו דיני השומרים כו' ובסמ"ע שם ס"ק י"ב ומה"ט נמי אם היה הנפקד מתחלה כו' דאין לו דין שומר עכ"ל. וכ"כ הקצה"ח בסי' ע"ב ס"ק מ"ג ועיין בנתיבות שם ס"ק נ"ג ובמשובב נתיבות סי' ע"ב ס"ק נ"ג מזה. ולדברי הנתיבות דס"ל דחייב הא"י בדיני שומרים כמש"כ שם תקשה עליו מן הסמ"ע הנ"ל דכתב להדיא דאינו חייב. ויש ליישב דשא"ה בנידון דכתב הסמ"ע דמיירי דהיה בתחלה א"י ואח"כ כו' וכיון דעכשיו הוא ישראל לא שייך בזה הטעם שכתב הנתיבות שם. ולכן אינו סתירה מדברי הסמ"ע לדברי הנתיבות. אכן מן דברי רש"י בע"ג הנ"ל דכתב להדיא דמכי שאלה נתחייב באונסין. א"כ מוכח מזה כמש"כ הנתיבות ותקשה על הקצה"ח דכתב דאינו חייב בדיני השומרים דהא כתב רש"י להדיא דחייב באונסין בשאלה. ולכאורה היה אפשר לחלק דשאני שאלה דכל הנאה שלו ע"כ חיוב אונסין בשאלה נוהג לכל. ובפרט לפי דברי התוס' בכתובות (דף נ"ו) ד"ה הרי זו מקודשת כו' בסה"ד שם שכתבו לפרש למה דאמרו בב"מ (דף צ"ד) שאני הכא דמעיקרא לא שיעבד נפשיה א"נ ש"ה דחייבתו תורה כו' ושואל דכל הנאה שלו ומשעבדים עצמם כו'. וכמש"כ בספרי באר יצחק ח' ח"מ סי' ג' בד"ה ובב"מ (דף צ"ד ע"א) כו'. אבל באמת זה אינו כי אין מקום לחלק בין שואל לשארי שומרים וכמבואר בכמה דוכתי וכמש"כ בחידושי לח"מ סי' צ"ו סעיף א'. ועוד דהא בפ' שואל כתיב ג"כ וכי ישאל איש מעם רעהו כו'. ולכן אין סברא לחלק כלל בין שואל לכל השומרים וע"כ שפיר מוכח מן רש"י דלא כהקצה"ח. וכן מוכח מן הרמב"ם פ' י"ג הלכות מכירה דין ז' ובח"מ סי' רכ"ז סעיף כ"ו גבי אונאה דכל עם מצווין להחזיר אונאה שלא יהיה חמור כו' וכמש"כ הסמ"ע שם בס"ק מ"ה וביש"ש לב"ק. וכ"כ התוס' בגיטין (דף י"ג) ד"ה במעמד ג' כו'. א"כ מוכח מכל זה דלא כהקצה"ח: והנלע"ד די"ל דרש"י ס"ל דאמרינן כך דינכם אף להוציא ודלא כהיש"ש וכמש"כ לעיל לשיטת הרמב"ם דעיקר מצות דינים הוא ע"פ חוקי הנימוסיות הקבועין. ועיין בלח"מ פ"ט הלכות מלכים הלכה י"ד במש"כ לשיטת רש"י בסנהדרין ויש לדון הרבה בזה ואכמ"ל. וידעתי מש"כ הרמ"א בתשובה סי' יו"ד דרש"י ס"ל דהלכה כר' יצחק ע"ש אבל לדעתי יש לדון בדבריו ולכן יש לומר דרש"י בע"ג ס"ל כשיטת הסוברים בפירוש הדינים דהצווי הוא התנהגות חוקי הנימוסיות ולכן הדין נותן דאמרינן כך דינכם אף להוציא. ומהא דב"ק (דף ל"ז) אין סתירה לזה די"ל דאפשר דלא היה ברירא להש"ס איך הדין בדיניהם וכדחזינן באמת דהרמב"ם ס"ל דאינן מחייבין כו' וכמש"כ הרמב"ם פ"ח הלכות נזקי ממון וכנ"ל. ואף דמן הירושלמי לב"ק שם לא משמע כן כנ"ל עכ"ז מן ש"ס דילן בב"ק שם לא הוי סתירה לזה. ולכן שפיר כתב רש"י דבשאלה חייבין באונסין משום דזהו דין הנוהג לכל והדין הוא לומר כך דינכם אף להוציא. ולהרמב"ן דס"ל דמצות דינין הוא שיתנהגו ע"פ דיני התורה לא אמרינן כך דינכם להוציא ולכן שפיר כתב הקצה"ח דאינו נוהג דין שומרים לכל עם רק כו'. ודברי הסמ"ע בסי' ש"א ס"ק י"ב אתי שפיר לכל השיטות דהא מיירי שם בהיה הנפקד מתחלה כו' ואח"כ כו' א"כ לא שייך בכה"ג בלא"ה לדון בזה להך כך דינכם וכמש"כ לעיל. ומן לשון הרמב"ם פ' י"ג הלכות מכירה והמחבר בח"מ סי' רכ"ז סעיף כ"ו שכתבו הטעם שלא יהיה חמור כו' כנ"ל משמע דלא אתו עלה משום כך דינכם רק משום שלא יהיה חמור כו' א"כ משמע מזה דלא כהקצה"ח כנ"ל: ועכשיו אבאר כוונת דברי רש"י בע"ג הנ"ל שכתב הטעם דלכן שאלה קנייה לימי שאילתה דכיון דחייב באונסין הרי הוא שלו דלכאורה קשה מי הכריח לרש"י לפרש הך טעמא דהא חזינן גבי שכירות דאמרו שם אגרא קנייה הרי דאף גבי שכירות דאינו חייב באונסין ג"כ ס"ל להש"ס מתחלה דקנייה. ועוד דהא ממה שחייב באונסין אין הכרח לומר דקונה כמו דמבואר בב"מ (דף נ"ט ע"א) על הא דאמר רב הונא השואל קורדם בקע בו קנאו כו' אילימא לאונסין כו' אלא לחזרה כו'. וכעין זה הוא בקידושין (דף מ"ז). א"כ אין זה הוכחה לומר דמדקני לאונסין דיהיה שלו דהא אינו ראיה מחיוב אונסין: והנלע"ד בכוונת רש"י דהיה קשה לרש"י על מה דקאמרי סתמא דגמ' שאלה קנייה דמאיזה