נחל יצחק חלק ב רע

מן הדין לפי דהבעה"ב טוען א"י א"פ. ולא אמרינן דכיון דיש שם חזקה שליח עושה שליחותו דה"ל חזקה מעליא לשיטת הראשונים והש"ך הנ"ל א"כ סותר הך חזקה להחזקת חיוב ויהא פטור הבעה"ב מן הדין לשלם להפועלים. ומוכח דלא אמרינן אוקי חדא להדי חדא ונסתלק ממילא החזקת חיוב וכעין סברת השער משפט. וע"כ מוכח דאף היכא דיש חזקה הסותרת לחזקת חיוב דמ"מ חייב כיון דיש אצל התובע מעלת ברי וצירוף החזקת חיוב ביחד. ודוחק לחלק דשאני בנידון השער משפט דיש שם שני חזקות היינו חזקה אין בעה"ב עובר כו' וחזקה דאין שכיר משהא שכרו דמה בכך דניזל בתר טעמא דכיון דסותר עכ"פ להחזקת חיוב כו'. והא דשבועות (דף מ"ה) וב"מ (דף קי"ב) דאמרו דיש להבעה"ב הנך תרי חזקות. היינו משום דאל"כ יש שם חזקה להשכיר דאינו עובר בבל תגזול הסותר לחד חזקה. אבל בנידון דידן אין לחלק בין חד חזקה לשני חזקות. ובפרט דהוכחתי כן מן הירושלמי דלעולם חייב הבעה"ב אם טוען א"י אם פרעתי ויש לדחות ראיה זו לפי דגם בפועלים יש להם חזקה דאינם עוברים בבל תגזול הסותר לחזקה שליח עושה כו' ולכן שפיר מהני החזקת חיוב להצטרף להברי של הפועלים וליטול וגם היכא דמשלם ב' תשלומין היינו להחנוני ג"כ מ"מ יש לדון כן. ועיין בפסחים (דף יו"ד) ובתוס' ד"ה בבת אחת כו' וקצרתי. ובמק"א כתבתי די"ל דטעמו של המ"ד דמנה לי בידך והלה א' א"י דחייב דטעמו אפשר ג"כ משום דיש להתובע חזקה דאינו עובר בבל תגזול המסייע להתובע ואף דיש שם חזקת פטור המסייע להנתבע מ"מ ס"ל כן מה"ט וקצרתי. אך כבר נתבאר להוכיח מן הירושלמי דלא כהשער משפט: ב (שם סעיף ב' הג"ה) היה השכיר קטן או עבד או חשוד נשבע בעה"ב ונפטר כו'. טור בשם הראב"ד. וברמב"ם פ' י"א ה' שכירות ה' ו' אפילו היה השכיר קטן השכיר נשבע ונוטל. והראב"ד השיג דאיך מוסרין שבועה לקטן. והמ"מ כתב ליישבו דכיון דהשבועה הוא להפיס הבעה"ב דינו אע"פ שאינו בר עונשין ואין בשבועתו לשוא עונש מ"מ משביעין אותו לאיים עליו עכ"ל. והכ"מ כתב דהעיקר כהנוסחא דאפי' אם השוכר קטן וכמש"כ הטור. והמל"מ שם תמה ג"כ דהא אין מוסרין שבועה לקטן ואפילו למ"ד דקטן אוכל נבילות אין מצווין להפרישו לספות לו בידים אסור כו' עכ"ל. וכן תמה הרדב"ז ח"ג סי' תפ"ט דאיך מוסרין לו שבועה וכן אי' בירושלמי דאין מוסרין שבועת שכיר לחשוד ועבד כו'. ונוסחא משובשת נזדמנה להם כו' עכ"ל וכן הקשה הלח"מ פ"ה ה' טוען ה' יו"ד. ובלא"ה עיקר סברת המ"מ שכתב אע"פ שאינו בר עונשין מ"מ משביעין אותו לאיימו. הוא דוחק דכיון שאינו בר עונשין א"כ לא הוי שום תועלת משבועתו. והטור לא החליט בשיטת הרמב"ם כנוסחאות אפילו השוכר קטן כו'. ע"כ מהראוי ליישב נוסחאות הישנות שכתוב אפילו השכיר קטן: ענף א והנלע"ד בכ"ז ע"פ מש"כ בספרי נחל יצחק סי' ז' דגם קטן שהגיע לכלל דעת מוזהר שלא לישבע בשקר רק דאינו בר עונשין בב"ד אבל איסורא ועונש בידי שמים איכא ע"ש. ולפ"ז אתי שפיר הנוסחא אפילו השכיר קטן דנו"נ דכיון דהוי בר עונשין ביד"ש ע"כ הוי תועלת רב משבועת הקטן. [ומיירי בהגיע לכלל דעת ולא הוצרך לפרושי להדיא משום דמוכח כן מסתימות דבריו דאל"כ לא הוי שום תועלת משבועתו]. ומה שהקשו והא אין מוסרין שבועה לחשוד וה"ה לקטן לא ספינן ליה איסור בידים. יש לדון בזה ולחלק דשאני חשוד דאינו נאמן באיסורין כמבואר בסי' קכ"ז ביו"ד ואלו קטן מצינו דנאמן בדרבנן היכא דלא איתחזק איסורא כמבואר ביו"ד סי' קכ"ז סעיף ג' ברמ"א. וכעין זה מצינו באה"ע סי' י"ז סעיף י"ג בט"ז דקטן שהגיע לעונת הפעוטות עדותו מהני בעדות אשה שמת בעלה וע"ש. ובספרי נחל יצחק סי' מ"ט סעי' ב'. ואלו חשוד אינו נאמן שם וכהנה רבות ע"כ אין לדמות חשוד לקטן. ויש להסביר זה ביותר ביאור ע"פ הא דסוכה (דף מ"ב) דקטן היודע לשמור אוכלין ע"י טהרות וכתב הר"נ שם אע"ג דקטן לא מהימן בדאורייתא כו' ה"מ היכא דאתחזק איסורא כו' אבל להעמיד על חזקתו מהימן עכ"ל הר"נ. והנה הש"ך יו"ד סי' קכ"ז ס"ק ל"א הביא בשם הריב"ש שכתב דלכן קטן נאמן על שמירת טהרות לפי דהוי דבר שבידו. ויש להוכיח כן מהא דתמיד פ"א משנה א' בשמירת המקדש דהרובים שומרים ופי' המפרש הם פחותים מן י"ג שנה וכ"כ הכ"מ ברמב"ם ה' בית הבחירה פ"ח ה' ד' והתוס' יו"ט שם. ואף דקטן אינו נאמן בדאורייתא א"כ ה"ה התם דמצווים מה"ת לשמור המקדש. א"כ יש לחוש שמא לא ישמור הקטן. וע"כ מוכח דהיכא דהוי דבר שבידו נאמן א"כ התם שפיר סמכינן למסור שמירת המקדש להקטן כיון דהוי דבר שבידו ועיין במל"מ שם. לתירוץ הר"נ דשאני היכא דאתחזק היתירא א"כ תקשה התם דהא לא שייך התם ענין איסור והיתר רק עצם השמירה. ואפשר לחלק דשאני בשמירת טהרות דעכשיו אנו מסופקים אם שמרו מתחלה כהוגן ואלו עכשיו הא לא הוי זה בידו כלל רק דהיה בידו מתחלה ואף דבאיסורין נאמן ע"א אף דלא הוי עכשיו בידו רק כיון דהיה בידו מתחלה כו' כמבואר ביו"ד סי' קכ"ז סעי' א' זה אינו רק בעדות גדול ולא בקטן. ולכן הוכרח הר"נ לומר דשאני היכא דאיתחזק היתירא. אבל בשמירת המקדש דעיקר הספק הוא בעת שמוסרין שמירת המקדש להקטנים שמא לא ישמרו כהוגן ולא יקיימו הכהנים מצות שמירה המוטל עליהם אז באותו השעה שהקטנים מקבלים השמירה עליהם ע"כ בזה שפיר יש לומר כיון דאז בעת שמקבלים השמירה עליהם הוי זה דבר שבידם לשמור כהוגן ע"כ שפיר יכולים אז למסור שמירת המקדש להקטנים ומקיימין ע"י מצות שמירת המקדש אז. ועכשיו לאחר ששמרו הא אין זה נוגע כלל לענין איסור והיתר ולכן א"ש זה לכ"ע. וקצרתי ג"כ במה שיש לדון בדברי המל"מ שם ואכמ"ל: וכדברי הר"נ סוכה הנ"ל כ"כ הריטב"א בסוכה והובא בביאור הגר"א זצ"ל ליו"ד סי' קכ"ז ס"ק ל"ב שכתב בשם הריב"ש כנ"ל והריטב"א כתב לחלק דשאני היכא דאיתחזק היתירא כו'. ולפ"ז יש לומר ולהסביר על נכון מה שמוסרין שבועה לקטן שכיר ואף דלא ספינן לי' איסורא בידים כמו שהקשה המל"מ. משום דיש לחלק דשאני הכא בשבועה כיון דהקטן אומר ברי לי שלא פרע לי הבעה"ב את שכרי שהיה חייב לי ויש לנו חזקת חיוב וודאי רק דהספק הוא כעת בהפרעון א"כ במקום שיש חזקה המסייע לדברי הקטן נאמן גם הקטן כמו התם בשמירת טהרות. ומשמע שם דאף היכא דהוי נוגע בעדותו דיש לו הנאה מזה כגון שלוקח שכר שמירה וכה"ג דג"כ מהימן הקטן כיון דהחזקה מסייעו ויש לומר דאף לדברי הריב"ש דכתב לחלק דלכן נאמן בשמירת טהרות לפי דהוי דבר שבידו. דג"כ מודה דהיכא דאנו דנין רק על הקטן עצמו אם מותרין למסור לו דבר זה דאז י"ל דהקטן על עצמו בוודאי נאמן היכא דיש חזקה המסייעו. ולכן בנ"ד דיש חזקת חיוב יכולין למסור השבועה להקטן האומר ברי לי שהנני נשבע באמת. ולכן אף שכתבתי לעיל דקטן מוזהר על שבועת שקר מ"מ כיון דאומר ברי נאמן במה שנוגע לו עצמו כיון דחזקת חיוב מסייעו. והנה בסי' צ"ב סעיף ב' בחידושי העליתי דמה דאין ב"ד מוסרין שבועה לחשוד כמבואר שם סעיף א' דאין זה רק מדרבנן משום דמה"ת יכולין ב"ד למסור שבועה לחשוד כיון דהחשוד אומר ברי לי שהנני נשבע באמת ונאמן על עצמו ועיין בר"נ ספ"א דע"ג. א"כ הכא בקטן דאומר ברי שהנני נשבע באמת אין על הב"ד שום איסור במה שמוסרין לו שבועה דהא בדרבנן נאמן הקטן כמבואר ביו"ד סי' קכ"ז סעיף ג' ואף לפי מש"כ המג"א בסי' תל"ז ס"ק ח' דדוקא במה שבידם נאמנין אבל