נחל יצחק חלק ב רסט

סותר להחזקה דאין שכיר משהה שכרו וממילא יש לו כח להוציא ממון מהבעה"ב כמו כל א"י א"פ רק לפי דמסיק דרמי אנפשיה ומידכר ממילא שייך לדון אז להחזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין והוי תרתי חזקה הסותרות לחזקת שכיר דאינו עובר כו'. ולכן יש מקום עדיין לדברי השער משפט משום דאינו מוכח לסתור דבריו. ועדיין יש לדון באומר בפי' א"י א"פ דכמו דמסתפק הבעה"ב עכשיו דאולי היה שכוח מעיקרו ומיד וע"כ לא שייך לדון בזה להחזקה דאינו עובר בבל תלין כיון דהיה מסתפק הבעה"ב מעיקרא בזה וכמו דחזינן בש"ס דאילו לא היו מסקי למימר הסברא דרמי אנפשי' ומידכר לא היה שייך לדון להחזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין. וכיון דלא שייך לדון בכה"ג להחזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין רק להחזקה דאין שכיר משהה שכרו לחודא א"כ ממילא כנגדו חזקה דאין שכיר עובר בבל תגזול הסותרת לחזקה דאין שכיר משהה שכרו א"כ ה"ל ממילא ברי ומעלת חזקת חיוב דחייב הבעה"ב משום א"י א"פ: ואפשר לדחוק ולומר דמחמת החזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין דיינינן דכשהגיע זמנו בוודאי הי' דייק הבעה"ב שלא לשכוח כדי שלא יעבור על בל תלין והוי שפיר הנך תרתי חזקה דכתב השער משפט ואמרינן השתא דכבר פרעו ויצא מחשש דבל תלין אז נשכח מהבעה"ב את הפרעון וה"ל מילתא דלא רמיא עליו כעת כ"כ כן אפשר לדחוקי בכ"ז. ועוד יש לדון במש"כ לעיל לדון דלמה ליה להש"ס להסברא דרמי אנפשי' ומידכר כו' לפי דברי השער משפט. דיש לומר דהש"ס הוצרך לדון כן כדי שלא תקשה למ"ד דמנה לי בידך והלה אומר איני יודע אם הלויתני ג"כ חייב משום ברי ושמא ברי עדיף דאז אף אם היו דיינינן דנסתלק החזקת חיוב ע"י החזקה דאין שכיר משהה שכרו מ"מ תקשה דיהי' חייב הבעה"ב דהוי טרוד בפועליו וה"ל כמו טוען שמא דמ"מ יהי' חייב משום ברי של השכיר. ועיין בשבועות (דף מ"ה ע"א) ד"ה וניתב ליה בל"ש כו' ובב"מ (דף קי"ב ע"ב) ד"ה אי הכי אפילו קצץ נמי כו' וקצרתי. ואתי שפיר דברי השער משפט דיש להסתפק בעבר זמנו דאין מוציאין מהבעה"ב אף דאומר א"י א"פ: ומ"מ זהו דוחק דהא הסברא נוטה דכמו דמסתפק עכשיו הבעה"ב בהפרעון דכמו כן היה מסופק מעיקרא א"כ ממילא לא שייך לדון להחזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין. ומש"כ לעיל הוא דוחק גדול. וכן מוכח מדברי התוס' בב"מ (דף קי"ג ע"א) ד"ה וכי שכיר עובר בבל תגזול כו' שכתבו בסה"ד בזה"ל אלא כששתיהן ביחד הוו כנגד חזקת שכיר והוי ברי וברי והממע"ה עכ"ל. א"כ משמע מדבריהם דאף כשיש שני חזקות ביחד היינו חזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין וחזקה דאין שכיר משהה שכרו מ"מ אם לא היה ברי וברי היה הדין דחייב הבעה"ב כמו כל א"י א"פ. ודוחק לומר דכתבו כן דיהיה אתי שפיר אף למ"ד דמנה לי בידך והלה אומר א"י אם נתחייבתי דחייב משום ברי ושמא ברי עדיף: וביותר נלע"ד להוכיח דלא כהשער משפט מירושלמי שבועות פ"ז הל' א' על הא דשכיר נו"נ דאמרו שם דע"י שבעה"ב עסקיו מרובין תקנו כן ודכוותה תיקנו בבעה"ב שאם עבר זמנו שלא ישבע ויטול תני ר"ח אם יש עדים שתבעו בזמנו אפילו לאחר שנה נו"נ אמר ר' יוסי אין לו אלא אותו היום בלבד עכ"ל הירושלמי. וצריך ביאור מה דאמרו בלשון ודכוותה תיקנו בבעה"ב שאם עבר זמנו שלא ישבע ויטול. הא עיקר מילתא דשכיר נו"נ הוא רק מן התקנה א"כ ממילא היכא דראו איזה טעם דלא תקנו שם להשכיר שישבע ויטול הוי דינו מה"ת שהבעה"ב פטור. וקשה איך אמרו בהלשון ודכוותה תקנו בבעה"ב שאם עבר זמנו כו' דהא הבעה"ב פטור מה"ת וא"צ להתקנה בזה. ויש לומר דכוונת הירושלמי הוא כן דאחר שתקנו להאמין להשכיר שישבע ויטול א"כ לפ"ז היה מקום לומר דגם בעבר זמנו יהיה נאמן השכיר ע"כ קאמרי דתקנו בבעה"ב דבעבר זמנו שלא ישבע ויטול דראו חז"ל לחלק בין עבר זמנו כו'. דאף דאמרו דבעה"ב טרוד בעסקיו וה"ל כאיני יודע אם פרעתי וכמש"כ התוס' מ"מ בעבר זמנו ראו שלא לדונו כאומר א"י א"פ וכסברת התלמוד דכי מטי זמנו רמי אנפשי' ומידכר ויש תרי חזקה כו' וע"כ אמרו דכוותי' תקנו בבעה"ב כו': ולדברי השער משפט דגם באמר הבעה"ב בפי' איני יודע אם פרעתי הדין הוא בעבר זמנו דפטור משום תרתי חזקה ואמרינן דכי מטי זמנו רמי אז אנפשיה ומידכר כדי שלא יעבור על בל תלין ותלינן דאח"ז נשכח ממנו הפרעון וכנ"ל. א"כ תקשה דאיך שייך בזה מה דאמרו בלשון דכוותי' תקנו בבעה"ב שאם עבר זמנו כו'. הא אף אם נימא דכל שכיר יש לו זכות מה"ת ליטול דה"ל ממש כמו א"י א"פ. מ"מ בעבר זמנו דיש שם תרי חזקה וסברת דכי מטי זמנו רמי אנפשי' ומידכר לא שייך התם לדון כלל ולחייב להבעה"ב משום א"י א"פ א"כ הבעה"ב פטור אף מה"ת ולא מצד התקנה לבד. ומדאמרו הלשון ודכוותה תקנו בבעה"ב כו' מוכח דדוקא משום התקנה אמרו בעבר זמנו אינו נו"נ. אבל מה"ת היה חייב הבעה"ב האומר א"י א"פ ולא מהני הנך תרי חזקה לפוטרו משום דמעלת ברי וחזקת חיוב עדיפא ממעלת הנך חזקה אלא בשכיר דעיקר זכותו ליטול הוא רק מצד התקנה דעשאוהו כאומר א"י א"פ בזה התקינו לחלק דעבר זמנו שאני ואין דינו כאומר א"י א"פ ואוקמוהו על דאורייתא אבל באומר בפי' א"י א"פ בזה הדין הוא דחייב מה"ת ולא מצינו לומר מסברא לפוטרו מצד התקנה דמנלן דהיה התקנה לפטור הבעה"ב גם בכה"ג ואמרינן בזה הבו דלא לוסיף עלה כמו דאמרינן כה"ג בכמה דוכתי. א"כ מוכח מירושלמי דבאמר הבעה"ב א"י א"פ חייב אף בעבר זמנו ודלא כהשער משפט: ולכאורה רציתי לומר דכוונת הירושלמי דאמרו לשון תקנו בבעה"ב הוא להורות הדין דאם תבעו כל זמנו דב"מ (דף קי"ג) דנותנין לו רק כנגד אותו היום של תביעה. ובאמת לכאורה היה הדין נוטה לדון דישבע ויטול לעולם כיון דלא שייך בכה"ג החזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין וכמש"כ התוס' בב"מ (דף קי"ג) שם ד"ה ולעולם. רק מצד דאין זה תקנה טובה שיהא נאמן לעולם לומר לא פרע לי כמש"כ שם. ולכן אמרו בלשון ודכוותי' תקנו שאם עבר זמנו שלא ישבע ויטול. דאף דתקנו כבר דהשכיר נאמן כ"ז דליכא חזקה דאין בעה"ב עובר בבל תלין מ"מ לא האמינו לעולם להשכיר וזהו מצד התקנה אף שהוא כנגד הסברא לחלק ביניהם. כן היה מקום לכאורה לומר בזה. אבל באמת ז"א דהא לא מיירי שם בירושלמי מתחלה מן תבעו בזמנו רק לאחר שאמרו דכוותי' תקנו בבעה"ב כו' אמרו תני ר"ח אם יש עדים שתבעו בזמנו כו'. וגם זהו שם בפלוגתא דר"ח ס"ל אפילו לאחר שנה נאמן השכיר. ועוד דלשון שאם עבר זמנו משמע דאין לו שום זכות כלל לאחר זמנו ובאמת הא יש לו כנגד אותו היום כו'. ע"כ העיקר כמש"כ מתחלה ומוכח דבאמר א"י א"פ נאמן השכיר לעולם אף בעבר זמנו: ובטור סעיף ה' כתב דאם טוען הבעה"ב ספק נוטל השכיר בלא שבועה והב"ח העיר דלמה הוצרך הטור לכתוב זה. והנה לפמש"כ י"ל דזהו כוונת הטור לאשמועינן דאף בעבר זמנו הדין כן ולא נימא כסברת השער משפט. אך דוחק להעמיס כן בכוונת הטור דהא שם לאח"ז בסעי' ז' כתב מן דין תבעו אחר שעבר זמנו כו' ולעיל מיני' לא מיירי רק בתו"ז ע"ש. וע"כ העיקר שם כמש"כ הב"ח בכוונת הטור ועיין בפרישה שם: ובסימן צ"א סעיף ב' מבואר בהכחשת פועלים עם החנוני דכ"ע ס"ל דפועלים נוטלים מן הדין דא"י אם פרעתי חייב והש"ך שם ס"ק י"ב כתב בשם בעה"ת ושארי ראשונים דס"ל דגם החנוני נוטל מן הדין משום דיש שם חזקה שליח עושה שליחותו. ואפ"ה ס"ל לכ"ע דהפועלים נוטלים