נחל יצחק חלק ב רסז

נפ"מ לכושרא א"נ לטירחא יתירתא ומיושב קושיות הב"ח הנ"ל. אך בנ"ד לענין הילך י"ל דלא מקרי הילך כ"ז דאינו נותן לו דמי טירחא שיצטרך לקנות חטים בעד מעותיו שנותן לו: ומ"מ כיון דאמרו בגמ' נפ"מ לכושרא דחיותא א"נ לטירחא א"כ משמע דלפי מה דאמר מתחלה לכושרא דחיותא דלפ"ז היכא דלא שייך כושרא דחיותא שאינו מכיר את בהמתו דאז לא הוי שום נפ"מ משום דא"צ לשלם דמי טירחא. ובאמת אין סברא לומר דיפלגו הנך לישנא בדין זה. וגם הא פסקו דצריך לשלם דמי טירחתו כנ"ל. וע"כ מוכח דגם זה גופא תלוי במנהג המקומות דהא רש"י כתב שם בד"ה לטירחא יתירתא שלא יצטרך לחזור אחרי בהמות ולקנות. א"כ היכא דלא יצטרך לחזור אחרי זה דמשיגים בקל לקנות אז א"צ לשלם לו בעד טרחתו דלא הוי זה בר דמים וכעין הא דאמרו בב"מ הנ"ל זוזי דאינשי עבדי סרסרותו. כמו כן י"ל דהיכא דמצוי הרבה מוכרים דגם בזה נאמר זוזי דאינשי עבדי טרחתו וע"כ בכה"ג אמרו דנפ"מ לכושרא דחיותא ולא יותר ואח"ז אמרו א"נ לטירחא היינו היכא דשייך טירחא. ע"כ שפיר י"ל לדינא בהלוהו חטים דיכול לפורעו בזוזי היכא דמצוי חטים בשוק ובאופן שלא יצטרך לחזור ולקנותם דלא יצטרך לטרוח דאז יכול לסלקו במעות. וע"כ בכה"ג הוי הילך כשמסלקו במעות עבור הלואת חטים ומיירי כאן בכה"ג וע"כ א"ש דברי הש"ע כאן: ענף ב ובעיקר מילתא דנא דזהו דברי הש"ך בח"מ סי' פ"ז ס"ק ד' בשם הריטב"א לב"מ דאף בנותן לו את המשכון לפרעון גמור אין זה הילך משום דלאו כל כמיני' למפרעי' בע"כ אלא בזוזי כו' וכ"כ עוד הרבה ראשונים שהובא בש"ך שם וכן הסכים הש"ך שם לדינא רק היכא דלית לי' זוזי שאני וכמש"כ הקצה"ח להעיר ע"ז. והוא דהך דינא דבע"ח דינו בזוזי אם יש לו מעות נראה דזה אינו רק מדרבנן וכמו שכתב הסמ"ע בסי' ק"ץ בס"ק י"א באה"ד דשם בזה"ל ומגביהו מן הזיבורית כדין בע"ח דגובה מן הזיבורית מה"ת אלא משום נעילת דלת תקנו שיגבה מבינונית וכאן לא שייך טעם דנעילת דלת ומש"ה יכול לפרוע לו אף מן הזיבורית אף שיש בידו מעות כדין תורה כו' עכ"ל הסמ"ע. וכ"כ הקצה"ח בסי' ק"א ס"ק ה' דהא דבע"ח דינו בזוזי אין זה מה"ת רק מדרבנן ומה"ט במקום פסידא מסלקו אף במילי אחריני ע"ש. אך לא הביא שם לדברי הסמ"ע הנ"ל. ונקדים לדברי הש"ך בח"מ סי' שפ"ו ס"ק יו"ד דכתב דאין לחייב שד"א על ממון דאינו רק מדרבנן ומה"ט בדינא דגרמי לפי הסוברים דאינו רק מדרבנן דאין לחייב בזה שד"א ולא דיינינן בי' דין מחושואיל"מ וזהו שיטת היש"ש לב"ק פ"ו. וכ"כ הש"ך בסי' שפ"ח ס"ק ל"ו ע"ש. ולפ"ז נראה לדון דהיכא דנותן לו המשכון לפרעון גמור יש לו דין הילך למיפטר מן שד"א דהא מה"ת מהני הפרעון בע"כ אף במסלקו במטלטלין אפילו יש לו מעות דהא מה"ת פורעו בע"כ במאי דבעי כנ"ל. ע"כ אין כאן שום חוב מה"ת עליו כלל רק לפי מה דתקינו חז"ל דאם יש לו מעות דינו בזוזי ע"כ אין זה נחשב לפרעון מדרבנן ולכן לפי תקנת חז"ל אין לזה דין הילך. וכיון דבהודה על חוב דאינו רק מדרבנן אין זה מביאו לידי שד"א לפי דברי הש"ך הנ"ל ע"כ הדין נותן בזה דיהיה לו דין הילך ואין לחייבו שד"א כיון דאזלינן בכה"ג בתר דאורייתא כנ"ל. וכמו דס"ל דאין לחייב שד"א על כפירת חוב דאינו רק מדרבנן ה"ה דהודאת ממון דאינו רק חוב מדרבנן אבל מה"ת מיפטר כמו בנ"ד דנראה דלשיטת הש"ך הנ"ל אין לחייבו שד"א בכה"ג כיון דמה"ת הוי פרעון מעליא אף בפרעון בע"כ. וזהו עצה נכונה למשווי' הילך ולהפטר מן שד"א. וה"ה בהלוהו חטים מהני הפרעון בזוזי על המקצת שמודה כדי דיהיה לו דין הילך כיון דמה"ת משלם בכל מאי דבעי הלוה ופורעו בע"כ של המלוה: ולפ"ז יש להעיר על הש"ך דהסכים ג"כ להראשונים דס"ל דאף בנותנו לפרעון גמור לא הוי ליה הילך כיון דדינו בזוזי דהא הש"ך העלה בסי' שפ"ו ובסי' שפ"ח דאין לחייב שד"א על ממון דרבנן וחולק שם על הבעה"ת והנמשכים אחריו א"כ אמאי הסכים ג"כ הכא להסוברים דאין לזה דין הילך ומחייבו שד"א. ואין סברא לחלק דשאני היכא דעיקר החוב הוא רק מדרבנן כמו התם בסי' שפ"ו ובסי' שפ"ח משא"כ הכא דעיקר החוב הוא מה"ת. דאין סברא לחלק בכזה. וכן נראה מדברי הקצה"ח בסי' פ"ז ס"ק ל"ב ע"ש דאינו מחלק בזה. ואפשר לומר דבאמת יהיה מוכח מן דברי הש"ך הנ"ל דס"ל כמו שראיתי בנתיבות סי' קיז ס"ק ד' שכתב דהא דבע"ח דינו בזוזי אם יש לו דזהו מן התורה ע"ש. והנתיבות שם לא הביא לדברי הסמ"ע בסי' ק"ץ הנ"ל אמנם מן דברי הש"ך יש להוכיח כהנתיבות ולא כהקצה"ח בסי' ק"א בס"ק ה' הנ"ל: ודברי הש"ך בסי' שפ"ו ובסי' שפ"ח דהסכים לדברי היש"ש פ' הכונס סי' למ"ד דלא משבעינן שד"א על ממון מדרבנן וחולק על דברי בעה"ת שם. הובא כ"ז בקצה"ח סי' פ"ז ס"ק ל"ב והשיג על דברי הש"ך והוכיח מן הרמב"ם דמחייב שד"א בחוב כתובה דס"ל דזהו מדרבנן וכן הוכיח מן הר"נ לשבועות הדיינין דחיוב נחבל נשבע ונוטל אף דאינו רק מדרבנן אפ"ה מחייבו שד"א ומן היש"ש אינו ראיה כו' עכ"ל הקצה"ח. וכן ראיתי בשו"ת טור האבן סי' י"ח באמצע התשובה שם בד"ה ומכאן יבואר דלא כמש"כ הש"ך בסי' שפ"ו ס"ק יו"ד ובסי' שפ"ח כו' והביא ראיות הקצה"ח הנ"ל ע"ש. וכן נראה לי להוכיח מן הא דח"מ סי' ל"א סעיף ב' מלוה שיש לו על לוה א' שני שטרות כו' אם הוציאן כאחד לא ישלם אלא מנה וישבע על השאר בנק"ח כו' וזהו מהרמב"ם וכמש"כ הש"ך שם בס"ק ב'. והא ידוע שיטת הרמב"ם המובא בסי' כ"ח סעיף י"ב דעדות בשטר אינו רק מדרבנן משום נעילת דלת כו'. ואפ"ה כתבו כאן דע"פ עדות בשטר מחייבינן שד"א כמו בהעדאת עדים דר"ח. הרי דחזינן דגם בממון דאינו רק מדרבנן דג"כ מחייבינן שד"א וזהו כמו שכתב הקצה"ח. וידעתי מה דיש לחלק בין חוב דעיקרו מדרבנן ובין היכא דעיקרו מה"ת. אבל ממה שהביא הקצה"ח ראייתו שם ממה שכתב הר"נ בנחבל כו' ומשארי ראיות שלו שם חזינן דלא ניחא לי' לחלק בזה. וכן הוא באמת דבלא סברא מוכרחת אין לנו לחלק מעצמינו כזה וע"כ העיקר לדינא כמש"כ הקצה"ח והטור האבן הנ"ל דאף על חוב דרבנן מחייבינן שד"א. וע"כ ה"ה בנ"ד ודאי העיקר לדינא כמש"כ הראשונים והש"ך בסי' פ"ז דאף בנותן לו המשכון לפרעון ג"כ אין זה הילך וחייב שד"א היכא דדינו בזוזי אף דנימא דזהו אינו רק מדרבנן ודלא כמש"כ לעיל: ו (שם סעיף כ"ח ש"ך ס"ק מ"ח) אלא משלם החמשים שהודה ועל השטר שכפר ישבע בעה"ש ויטול והא דאינו נאמן הלוה במיגו דהיה כופר הבע"פ והיה מודה מה דבשטר דהא אף נגד שטר אמרינן מיגו לקמן סי' רצ"ו ס"ב שאני הכא כיון דלעולם השטר בתקפו משא"כ בסי' רצ"ו דאי הוי טען נאנסו לא היה השטר כלום עכ"ל הש"ך: והנתיבות ס"ק ט' כתב לפרש לכוונת הש"ך משום דמיגו לאורועי שטרא לא אמרינן והא דנאמן החזרתי במיגו דנאנסו זהו לפי דכל שאפשר לפטור א"ע מהשטר לא חשש להניחו בידו וליכא חזקה דשטרא בידי מאי בעי משא"כ הכא כו'. וכה"ג כתב האו"ת בסי' ק"ח סעי' ח' ס"ק ט' דלא מהני מיגו נגד חזקה דשטרא בידי מאי בעי דהוי חזקה אלימתא ושא"ה בהחזרתי מיגו דנאנסו כעין סברת הנתיבות הנ"ל. אבל באמת זה לא נהירא לי דהא במיגו במקום חזקה דתוך זמנו אבעיא דלא אפשיטא הוא בב"ב (דף ה') ולכן אין מוציאין ממון מהלוה כמבואר בסי' ע"ח. והא חזקה דתו"ז עדיפא משטר דהא בחזקה תו"ז גובה שלא בשבועה ובשטר אינו גובה רק בשבועה משום די"ל אפשיטי דספרא