נחל יצחק חלק ב רסו

דכיון דהודה לו ע"כ אמרינן דמחל לו והוכיח כן מן הרא"ש ב"מ בסוגיא דשאלה ושכורה ע"ש: וכן נלע"ד דגם הרא"ש ס"ל דעיקר הפטור בטענו חטים והודה בשעורים הוא משום הודאה דהוי כמחלו בפי' משום דאי נימא להטעם דהודה ולא להטעם דמחילה תקשה לשיטת הרא"ש עצמו דכתב בגיטין פ"ד סי' ל"ב בכתבתי ונתתי שדה לפלוני והוא אומר לא נתן לי דהודאת המקבל כמאה עדים דזהו משום דהודאת הנותן אינה ברורה כו'. ומשמע דאם היו שקולים הודאת הנותן והודאת המקבל היינו אומרים דינתן השדה להמקבל משום דאזלינן בתר הודאת הנותן וכמו שכתב בתשובות הרשב"א המיוחסות להרמב"ן בסי' קי"ז להדיא כן לשיטת התוס' בגיטין שם דכתבו ג"כ כדברי הרא"ש שם דלכן אזלינן שם בתר הודאת המקבל משום די"ל דטעה הנותן בזה. דלפ"ז היכא דלא שייך למתלי בטעות הדין הוא לשיטתם דאזלינן ביותר אחר הודאת המתחייב ע"ש. רק לפי הטעם דאמרינן דכיון דחבירו הודה והוא הודה להיפך ומכחישו תלינן דמחל לו. וכן כתב הרא"ש לב"ב פ"ח סי' מ"ם בשם הר"מ דלכן בהודה שחייב לו והלה אומר אינך חייב לי פטור וכן בזה אומר אחיך הוא ויש לך ליטול בירושתו והלה משיבו אינו אחי דאינו נוטל חלק ירושה דזהו הכל משום דאמרינן דכיון דהודה להיפך דהוי כאלו מחל לו. משום דלולי הטעם דמחילה לא היה מיפטר אף דהוי תרי הודאות דסתרי אהדדי משום דס"ל דאזלינן ביותר בתר הודאת הנותן ולא ס"ל כשיטת הרשב"א בגיטין שם דכתב דתרי הודאת דסתרי הוי ספק השקול אלא ס"ל דאזלינן בתר הודאת הנותן. א"כ מדכתב הרא"ש הכא גבי טענו חטים והודה בשעורים דפטור משום טעמא דהודאה של התובע אף דיש לנו הודאה של המתחייב א"ע בע"כ מוכח דעיקר הפטור הכא הוי לשיטת הרא"ש ג"כ משום מחילה וכמש"כ הסמ"ע והתומים בכוונת הרא"ש. אך התם בגיטין דלא שייך טעמא דמחילה לכן כתב הרא"ש שם דזהו משום דהודאת הנותן אינה ברורה כו'. ועיין מזה לעיל בחי' לסי' ע"ה סעיף י"א במה שכתבתי שם: ה (שם סעיף כ"א) שני בע"ד שכל א' תובע כו' והשני טוען כור חטים יש לי בידך וזה הודה במקצת אם הודאתו של שני שוה כמו שהודה הראשון פטור משד"א דהא הילך הוא כו'. והאו"ת בס"ק מ"ה באורים כתב דאף דהמחבר ס"ל דמשכון לא ה"ל הילך ה"מ משכון דצריך שומא אבל מעות בעין לכ"ע ה"ל הילך עכ"ל. וכעין זה ראיתי בגידולי תרומה לבעה"ת שער ז' אות כ"ט שכתב ג"כ לחלק דשאני משכון דמחוסר גוביינא דאינו מניח המשכון בידו בתורת פרעון כו'. וזה לשון הקצה"ח בס"ק י"ח עיין מש"כ בסי' פ"ז ס"ק ד' דצריך ג' תנאים למשכון דליהוי הילך כו' השלישי שיהיה ידוע דלית ליה זוזי למיפרע כו' אמאי הוי הכא הילך כיון דזה דינו בזוזי וזה צריך למיפרע בחטים דוקא ולא הוי המעות שביד הראשון אלא משכון על החטים ולא לפרעון גמור ואפשר דהכא מיירי נמי דלית ליה חטים ועמש"כ שם בסי' פ"ז ס"ק ד' עכ"ל הקצה"ח: ענף א והנה הקצה"ח בסי' פ"ז ס"ק ג' כתב על מש"כ הש"ך שם בס"ק ד' דהיכא דאין לו זוזי אז ה"ל המשכון הילך אם פורעו לו בע"כ בהמשכון אם נותן לו בפרעון גמור ודמיו קצובין. דדעתו אינו כן כיון דלדינא קיי"ל דאינו יכול לפרוע בע"כ אף היכא דלית ליה זוזי דיכול לומר הנני ממתין עד שיהיה לך לפרוע בזוזי כפי הדין ע"כ אין זה מקרי הילך עכ"ל הקצה"ח שם. ולפ"ז תקשה הכא עדיין דאמאי ה"ל הכא הילך דאף לפי מש"כ הקצה"ח הכא דמיירי דלית לי' חטים מ"מ הא כיון דיכול התובע לומר הנני ממתין עד שיהיה לך לפרוע בחטים ואז הדין לפרוע בחטים כיון דהלוהו חטים ע"כ הדין נותן דזה לא ה"ל הילך. ואפשר דלזה נתכוין הקצה"ח במש"כ ועיין מש"כ שם בסי' פ"ז ס"ק ד': אכן לענ"ד אפשר לדון דאף דהדין הוא בהלוהו חטים דחייב לפורעו בחטים דכללא הוא דצריך לפורעו במין שהיה ההלוואה וכמו בהלואת מעות דצריך לפורעו במעות אם יש לו משום דזוזי יהיב זוזי שקל וכמש"כ הרשב"ם בב"ב (דף קכ"ד) והתוס' שם ובב"ק (דף מ"ג) בתוס'. מ"מ אפשר דאם פורע לו במעות אז יכול לפורעו בע"כ אף דהלוהו חטים. דהא אמרו בב"מ (דף ס"ג ע"ב) דפוסקין על שער שבשוק אע"פ שאין לו דא"ל שקילא טיבותך ושדיא אחיזרי מאי אהנית לי אי ה"ל זוזי הוה זבנינא כו'. ולכן היכא דמצוי חטים לקנותן במעות אז אף דהלוהו חטים יכול לפורעו בע"כ בזוזי דהא מצינו בב"ק (דף ז' ובדף ט') דיש מעליותא לכסף על כל המטלטלים וקרקעות ושא"ד. ע"כ היכא דיצא השער ומצוי לקנות חטים בשוק בקל אז הוי פרעון מעליא במעות משום דיכול להשיג בקל בעד מעות לקנות חטים. ואמרו שם בב"מ (דף ס"ג ע"ב) הנ"ל והא בעי למיתב זוזי לספסרא ומשני דקא יהיב ליה ורב אשי אמר זוזי דאינשי עבדי ליה ספסירותי' ואמרו ביו"ד סי' קע"ה סעיף ה' הפוסק על השער אם המנהג שהלוקח נותן שכר הסרסור צריך שיתן הוא כו'. והפרישה לטור יו"ד שם כתב על מש"כ הטור שם דאם מנהג שהלוקח נותן שכר הסרסור דצריך שיתן הוא דאף דהלכה כרב אשי דלא הצריך ליתן שכר סרסור. עכ"ז הא הטור כתב כן דוקא היכא שיש מנהג שהלוקח נותן שכר הסרסור ורב אשי לפי זמנו ומקומו אמר דא"צ ליתן כו' עכ"ל הפרישה. וזה ברור ופשוט כדברי הפרישה דלא פליגי רבא ורב אשי בזה רק כ"א לפי מנהג מקומו אמר כן. ולפ"ז י"ל ג"כ הכא לענין אם יכול לפורעו בע"כ במעות אם הלוהו חטים דזה תלוי ג"כ במנהג דאם המנהג שהלוקח צריך ליתן שכר הסרסור על קניות חטים דאז אינו פורעו בע"כ במעות אם הלוהו חטים משום דיכול לומר דיהיה צריך להוציא הוצאות סרסור לקנות חטים. אך בנותן לו הוצאות סרסור אז וודאי יכול לפורעו במעות בע"כ. אכן היכא דהמנהג הוא כמו דאמר רב אשי דזוזי דאינשי עבדי ליה ספסירותי' דא"צ הלוקח ליתן שכר סרסור. בכה"ג שפיר י"ל דהדין הוא בהלוהו חטים דמ"מ יכול לפורעו בע"כ בזוזי היכא דיצא השער ומצוי אותו המין בשוק וע"כ ממילא יש לו דין הילך הכא. וי"ל דמיירי בכה"ג וכעין הא דלעיל סי' ע"ב סעיף ט"ו שחילקו שם אם מינו שוה ומצוי בשוק ע"ש: אכן לדינא יש לדון בזה לפי מה דאי' בב"מ (דף צ"ג ע"ב) גבי ש"ש שמחוייב לקדם ברועים ובמקלות בשכר דהדר שקיל דמיהן מן בעה"ב וא"ל ר"פ לאביי אי הכי מאי אהני לי' נפ"מ לכושרא דחיותא א"נ לטירחא יתירתא. וכן פסק הטור בח"מ סי' ש"ג דאם היה צריך הש"ש לשלם להם כל דמי הבהמה דצריך לשלם לו כל דמי טירחא שצריך לטרוח ולקנות בהמה אחרת עכ"ל. ועיין בסמ"ע בסי' ש"ג ס"ק ט' ובפרישה שם. הרי דמצינו דגם דמי טירחא נחשב לתביעה מעליא דהא צריך השומר לשלם להבעה"ב בעד זה. וכיוצא בזה כתב הריטב"א לב"מ פ"ג והובא באו"ת לסי' ע"ב ס"ק כ"ט שחולק על הרמב"ם שם במה שמחלק במינו מצוי בשוק דהא עדיין יצטרך לטרוח ולקנות. ואף להרמב"ם והש"ע שם י"ל דלכן לא חיישי שם לטירחא משום דמשום חשש טירחא אין לחייבו שבועה דאינו ברשותו מספק חשש שמא עיניו נתן בה. וראיתי בהגהות הב"ח להרא"ש בב"מ פ' ז' סי' ט"ו שכתב דש"ש שהיה לו לקדם כו' דהדר שקיל דמיהן מבעה"ב דנפ"מ לטירחא כו'. א"נ לכושרא דחיותא כו'. דהקשה ע"ז לפי מה דמשני רבא באיזהו נשך (דף ס"ג) דגם הלוקח נותן דמי סרסרות יש נפ"מ דאם יקנה אחרים יתן סרסרות מחדש ותימא למה לא משני כך לפי דברי רבא עכ"ל. ובאמת אין זה קשה לפי מש"כ לעיל בשם הפרישה ליו"ד סי' קע"ה דכתב דרבא ורב אשי לא פליגי כלל בזה רק כ"א לפי מנהג מקומו קא אמר כן שם. ע"כ י"ל דה"ה הכא במה דא"ל ר"פ לאביי הכא ומשני נפ"מ לכושרא דחיותא א"נ לטירחא דהיה מנהג מקומם דהלוקח אינו נותן שכר הסרסור וע"כ הוכרח לומר