נחל יצחק חלק ב רסא

לשקר. ושבועת שקר חמירא לאינשי מאוד כמבואר בב"מ (דף ה') תוס' ד"ה דחשיד אממונא כו'. ע"כ מיכסף להודות על עצמו דנשבע לשקר ויתבזה בעיני הבריות כמו דאמרו בנשאת ונתקדשה שלא בפני הבעל דמעיזה ומעיזה וה"ה בזה דמעיז ומעיז. וכבר נתבאר דבאיזה סברא קצת דראו חז"ל דיש לומר בו דמעיז אז מהימן במיגו והוי משיב אבידה. והוא הדין בזה דכיון דנשבע כבר ע"כ פועל זה דיהיה מהימן במיגו דאי בעי היה עומד בטענתו הראשונה ויפטר. וגם הא שייך בכל זה לסברת הש"ך בסי' ע"ט ס"ק כ"ג גבי מיגו במקום קול דהיכא דהעיז כבר והכחיש להקול דאז שפיר מהימן במיגו דאי בעי היה עומד בטענתו הראשונה להפטר כיון דחזינן דאינו חושש להקול ע"ש. וכש"כ בנידון דידן דחזינן דהעיז כבר בבית דין נגד הבעל דין וגם נשבע היסת על זה על כן ודאי יש לו מיגו דאי בעי היה עומד בטענתו הראשונה ויפטר: והא דס"ל להרי"ף בתשובה שם דאף דנשבע היסת מ"מ עכשיו דמודה במקצת חוזר ונשבע אלא מחמת שהוא חשוד לכן כנגדו נשבע ונוטל כמש"כ הטור בשמו. י"ל דטעם הרי"ף הוא דס"ל כשיטת הראשונים דס"ל דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן. ועיין מזה ברא"ש ובר"נ רפ"ז דשבועות. וע"כ אף היכא דאיכא למימר דמעיז ומעיז מ"מ חייב שד"א במודה במקצת משום דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן: אך לפענ"ד נראה דאף להסוברים דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה וכמש"כ הרמב"ם והמחבר בריש סי' רצ"ו. עכ"ז בכה"ג י"ל דגם אינהו מודו דא"צ לישבע ושפיר חלקו על הרי"ף בזה לפי כוונת הב"י. והוא דהא לכאורה יש להוכיח כהסוברים דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה. מהא דב"ק (דף ק"ז ע"ב) דאמר ר' אסי א' ריו"ח הטוען טענת אבד ונשבע וחזר וטען טענת גנב ונשבע ובאו עדים פטור הואיל ויצא ידי בעלים בשבועה ראשונה. וכתבו התוס' שם ד"ה הואיל ויצא כו' דאע"ג שהודה דלשקר נשבע אין חייב מן הדין לישבע פעם ב' שנגנב כו' אלא נאמן שלא בשבועה לומר שנגנב במיגו דאי בעי אמר באמת נשבעתי והיה פטור כו' כיון שמן הדין לא היה לו לישבע עכ"ל התוס'. והובא זה ברמב"ם הל' גניבה פ"ד הלכה ג'. א"כ תקשה מסוגיא מפורשת הנ"ל על הסוברים דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה: ענף ג והנלפענ"ד בזה ע"פ מש"כ בכללי מיגו שלי לתרץ מה שהקשו כולם על הרמב"ם דס"ל דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה מהא דא' רבה מפני מה מודה במקצת ישבע. ותרצתי דעיקר הטעם דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה משום דכמו דברובא בעינן לברר היכא דאיכא לברורי ה"ה במיגו דשקולים הם. וע"כ בחיוב שבועה דהתורה הצריכה לברר הספק ע"י שבועה לא מהני מיגו משום דכיון דאיכא לברורי מבררינן. אבל רבה דס"ל בב"ב (דף ל"ב) דאמרינן מיגו להוציא ע"כ לדידי' אלים מיגו דלא בעינן לברר. וגם הא רבה ס"ל דאמרינן מיגו במקום עדים כמבואר בב"ב (דף ל"א ע"א) ע"כ ס"ל דמהני מיגו לאפטורי משבועה. ועיין בתוס' ובמהרש"א ובנימוקי יוסף שם בב"ב. ולכן יש לדון עפ"ז דהיכא דהוי בגדר הפה שאסר דזה עדיף מן מיגו. ומה"ט כתבו התוס' בב"ק (דף ע"ב) ד"ה אין לך בו כו' דהפה שאסר עדיף מן מיגו ומהני אף במקום עדים. וכן העלה ההפלאה בכתובות (דף י"ט ע"א) בתוס' ד"ה אימא כו' דדוקא מיגו במקום עדים לא אמרינן אבל מיגו בעיקר העדים אמרינן וכמו בהא דח"מ סי' ע"א במיגו בעיקר הנאמנות. וכ"כ הריטב"א לכתובות (דף י"ח) לחלק בין הפה שאסר כו' למיגו. ועיין בש"ך ח"מ סי' ק"ח ס"ק ז': ולפ"ז יש לדון דה"ה במיגו לאפטורי משבועה דאף דלא אמרינן מ"מ זה אינו רק במיגו אבל היכא דהוי הפה שאסר כו' בזה יש לפוטרו עי"ז משבועה כיון דכה"ג מהני אף בעיקר העדים. וגם הא לעיל בסי' ל"ז העליתי בענף א' בחדושי שם דאף דקיי"ל דלא אמרינן מיגו להוציא. דמ"מ היכא דהוי הפה שאסר כו' דזה מהני אף להוציא ממון. וגם רב יוסף מודה בזה לרבה דאמרינן מיגו להוציא כמו שהוכחתי שם מן רפ"ב דכתובות דתנן מודה ר"י באומר לחבירו שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו שנאמן שהפה שאסר כו'. ואף דרב יוסף ס"ל בב"ב (דף ל"ב) דאף בקרקע דהלוקח מוחזק לא מהני מיגו להוציא מן חזקת בעלים הראשונים ועכ"ז אמרו במשנה הנ"ל דנאמן בהפה שאסר להוציא מן חזקת בעלים הראשונים. וע"כ מוכח דשאני הפה שאסר כו' דזה מהני אף להוציא ממון. ולפ"ז כמו דכתבתי לשיטת רבה דס"ל דמיגו מהני לאפטורי משבועה. ה"ה לדידן ע"י הפה שאסר כו'. ושאני הא דב"מ (דף ב') בתוס' ד"ה וזה נוטל רביע כו' שכתבו דהא דב"ב (דף ל"ב) גבי ההוא שטרא זייפא כו'. דהתם היה מיגו דאי בעי שתיק כו'. שא"ה דהא היה צריך עכ"פ להראות שטרו להב"ד לכן אין זה בגדר הפה שאסר כו'. וע"כ פליגי שם רבה ורב יוסף אי מהימן במיגו להוציא. אבל היכא דהוי הפה שאסר כו' דכיון דמהימן אף נגד עדים. כש"כ דמהימן אף להוציא לכ"ע. וה"ה דמה"ט מהני היכא דהוי הפה שאסר לפטור אף מן שבועה. וכן לפמש"כ הסמ"ע בריש סי' רצ"ו הטעם דלכן לא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה משום דלא מהני מיגו אלא היכא דשייך להעמיד ממון בחזקתו כו'. דלפי טעם הלז ג"כ היכא דמהני המיגו להוציא דמה"ט מהני אף לאפטורי משבועה. א"כ ה"ה היכא דשייך הפה שאסר כנ"ל: ולכן אתי שפיר בהא דב"ק (דף ק"ז) הנ"ל היכא דנשבע כבר על טענת אבד ואח"ז הודה דלשקר נשבע מתחלה. דשפיר כתבו התוס' שם דא"צ מן הדין לישבע אף דהודה דשקר נשבע מתחלה משום דיש לו מיגו דאי בעי היה עומד בטענתו הראשונה דזהו בגדר הפה שאסר. דהא אי בעי הוי שתיק. ואין מחוייב לטעון יותר ולהשיב להתובע שוב אחר דנשבע כבר על טענת אבד וכיון דהוי הפה שאסר ע"כ א"צ לישבע שוב אף דהודה עכשיו דלשקר נשבע מתחלה. ושפיר אמרו בב"ק שם דהואיל ויצא ידי בעלים בשבועה ראשונה משום דכיון דנשבע כבר ויצא ידי חובתו דא"צ להשיב ולדבר יותר להבעלים ע"כ בכה"ג סמכינן דזה מהני לאפטורי משבועה. וע"כ אין שום סתירה מהא דב"ק הנ"ל על שיטת הסוברים דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה: ולפ"ז אתי שפיר שיטת הבית יוסף דס"ל דכיון דנשבע כבר היסת על כפירת כולו ויצא ידי הבעלים וא"צ להשיב יותר אף לדבר מזה הענין כלל. דהא כשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך זכאים ובפרט לאחר השבועה כידוע. ואין לך הפה שאסר כו' יותר מזה דנשבע כבר. דבכה"ג מהני אף לאפטורי משבועה אף לשיטת הסוברים דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה. וכש"כ בנ"ד דהוי מודה במקצת דה"ל משיב אבידה וכמבואר בכתובות (דף י"ח) דמקשה שם בפשיטות וכי ראב"י לית ליה משיב אבידה פטור. ובאמת אין לך משיב אבידה גדולה מזו דלאחר שנשבע כדינו יבא להודות במקצת. וע"כ שפיר כתב הבית יוסף דפטור מן שד"א בזה דנשבע היסת כבר. ולכן אף דס"ל להמחבר לקמן בסי' רצ"ו כשיטת הרמב"ם דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה עכ"ז שפיר כתב הב"י הכא דא"צ לישבע שד"א עכשיו. ולפי דבארתי היטב לשיטת הבית יוסף. ע"כ לדינא נלע"ד דהנכון עם הבית יוסף ולא כדברי האחרונים דהשיגו על הבית יוסף כי י"ל דהנכון עמו: ענף ד והנה הקצה"ח כאן בס"ק כ"ז הביא למש"כ המהרי"ט ח' ח"מ סי' ל"ו בנשבע היסת כבר ואח"ז הודה במקצת וא"ל הילך דס"ל להמהרי"ט דנשבע היסת עכשיו כיון שהודה דלשקר נשבע מתחלה. וע"ז השיגו הקצה"ח דנעלם ממנו התוס' דב"ק (דף ק"ז) הנ"ל ע"ש בקצה"ח: ויש