נחל יצחק חלק ב רסב

ויש לומר דלא נעלם מן המהרי"ט התוס' ב"ק הלז די"ל דס"ל להמהרי"ט כמש"כ הש"ך בח"מ סי' ס"ו ס"ק קכ"ה ובסי' צ"ה ס"ק י"ז דאפילו למ"ד דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה חמורה עכ"ז מודה דמיגו לאפטורי מן ש"ה לא אמרינן. וכן הוכחתי לקמן בסי' צ"ה ע"ש. לכן י"ל דהא דכתבו התוס' בב"ק דנאמן שלא בשבועה במיגו דאי בעי אמר באמת נשבעתי. דשא"ה דהוי מיגו לאפטורי מן שד"א דאמרינן לשיטת התוס'. אבל לענין לפטור מן ש"ה י"ל כהמהרי"ט דכיון דהודה ע"ע דלא יצא מעולם מידי חיוב שבועה ע"כ אף דאית לי' מיגו מ"מ לא מהני מיגו לאפטורי מן שבועת היסת. ושפיר כתב המהרי"ט. אכן לפמש"כ לחלק דשאני הפה שאסר דנ"ד דנפטר כבר מן הבע"ד. דמוכח באמת מן הסוגיא דב"ק הנ"ל דכה"ג כ"ע מודו דמהני מיגו לאפטורי משבועה דאל"כ תקשה מהא דב"ק על שיטת הסוברים דלא מהני מיגו לאפטורי מן שבועה. ע"כ י"ל דבכה"ג גם במקום שבועת היסת מהני מיגו לאפטורי. ע"כ בנ"ד דכבר נפטר מן הבע"ד שפיר מהני המיגו וא"צ לישבע שנית אף לשבועת היסת. ועיין לקמן סי' פ"ח ש"ך ס"ק נ"ו ובסי' ע"ה ס"ק ט': **(הגה"ה והא דמבואר הכא דאם הודה דרך תשובה פטור מן שד"א ואף מן היסת. יש להעיר בזה לפמש"כ האחרונים בהא דמבואר באה"ע סי' קט"ו באשה האומרת טמאה אני לך דאינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר וכתבו לדון דאף בהודאה דרך תשובה לא מהימנה דאמרינן דערומי קא מערמת כמש"כ הנו"ב במ"ק סי' ע"א והברית אברהם סי' ע"ד וכמבואר בתה"ד סי' רכ"ב. ודלא כהחוות יאיר דהחמיר אם הודית דרך תשובה. ואי נימא דיש מקום לומר אף בהודאה דרך תשובה דזהו משום חשש הערמה. א"כ תקשה דאמאי פטרו הכא מן שד"א הא כיון דאיכא חשש הערמה בזה. א"כ יהיה חייב שד"א וכדאמרו בב"מ (דף ד' ע"ב) דאמרו האי אערומי קא מערים כו' וכמש"כ הר"נ בשבועות בסוגיא (דף מ"ב) עלה דאמר רבה עי"ש. ואף בספק הערמה הדין נותן דיהיה חייב שד"א כיון דקדמה תביעה להודאה. דהא עיקר שבועה הוא לברר הספק. וע"כ אף בספק הערמה עדיין הספק במקומו ויהיה מחוייב לישבע ולברר הספק כיון דלא הוי ספק בדינא וכמש"כ כה"ג הנתיבות בסי' פ"ז ס"ק ד' והקצה"ח שם ובסי' פ"ב בקצה"ח ס"ק י"ט. ועיין בסי' פ"ח סעיף י"ד וסעיף ט"ז ובש"ך סי' ע"ה ס"ק ט' והדברים ארוכין. וכיון דאמרו הכא דבהודה דרך תשובה פטור מן שד"א אף לפי שיטת הסמ"ע והש"ך והלבוש והב"ח דס"ל בהודה שלא על דרך תשובה חייב שד"א. וע"כ מוכח דס"ל בפשיטות דבהודה דרך תשובה אין שום מקום להסתפק בחשש הערמה. והוי מזה סייעתא לדברי החוות יאיר דמחמיר בהודית דרך תשובה. ויש לי מה להאריך ולחלק בכ"ז. וכן י"ל מהתוס' יבמות (דף ל"ט) ד"ה א' רב דכתבו דאם באים לחלוץ מניחין לייבם ע"ש. הרי דלא חיישינן להערמה. והדברים ארוכין ואכ"מ (ע"כ הגה"ה):)** והנה הקצה"ח הכא ס"ק כ"ז כתב דה"ה אם טען לא לויתי ונשבע דלא לוה וחזר ואמר לויתי ופרעתי דפטור וא"צ שבועה אחרת מה"ט כו'. ולכאורה יש לדון בזה לפמש"כ הנתיבות בסי' ע"ב ס"ק ל"ד דהא דיכול לשנות מפטור לפטור הטעם משום דטענה הראשונה לאו בדיוק אמרה. ולכן באם כתב הטענות א"י לשנות אף מפטור לפטור משום דכשנכתב וודאי בדיוק אמרה כו' עכ"ל הנתיבות. ולפ"ז יש לדון אם טען לא לויתי ונשבע ע"ז. בזה י"ל דוודאי דייק דהא במקום שבועה וודאי דייק. ומה"ט אם נשבע לא מהני טענת משטה ושלא להשביע כמבואר בסי' פ"א סעיף כ"ח. וכן הוא בסי' ר"ז גבי אסמכתא. א"כ י"ל דהיכא דנשבע מתחלה לא יהיה יכול לשנות טענתו מפטור לפטור דהא בזה לא שייך סברת הנתיבות הנ"ל. אך באמת מהתוס' ב"ק (דף ק"ז) הנ"ל שהביא הקצה"ח מוכח מזה דאף במקום שנשבע מתחלה ג"כ יכול לשנות טענתו מפטור לפטור. וגם הקצה"ח בסי' פ"ב כתב כעין טעם אחר על מה דיכול לשנות מפטור לפטור ע"ש בס"ק ג' וקצרתי: היוצא לנו מן כל מה דנתבאר דהנכון הוא עם הב"י דאם נשבע כבר היסת על כפירת כולו דאף דעכשיו הוא מב"מ. מ"מ פטור מן שד"א וכן מן ש"ה ואין להוציא ממון מן הנתבע. ולכה"פ הוי זה ספיקא דדינא כי דברי הב"י דברי טעם הם: יח (שם סעיף ל"ח) אם נראה שהטענה מרומה אין להשביע וכתב התומים ס"ק צ"ט דדוקא היכא דליכא דררא דממונא אמרו כן כו' ונלע"ד להוכיח כן משבועות (דף מ"א) דקאמר הגמ' מאי איכא בין שד"א לדרבנן כו'. והא ה"מ לומר נפ"מ בטענה מרומה דשד"א וודאי נשבעין וש"ה אין נשבעין. אבל לפמש"כ האו"ת א"ש. דהא בדררא דממונא נשבעין אף בטענה מרומה. והא כל שד"א מקרי דררא דממונא כמש"כ התוס' בב"ק (דף קי"ח) ד"ה ר"נ ור"י כו' דכיון דאכל תרי מינייהו הוי זה דררא דממונא וכן כתבו התוס' בשבועות (דף מ"א) ד"ה ומאן דמתני כו'. א"כ כל מ"מ הוי דררא דממונא אם כן במקום דררא דממונא הא חייב שבועת היסת אף בטענה מרומה ומוכח כהאו"ת. ועיין במרדכי ב"מ פ"א סי' רכ"ט דמוכיח כה"ג מן הא דשבועות הנ"ל דבטוען גזלתני נשבע היסת. והא דלא אמרו שם נפ"מ בתובעו טובת הנאה דמבואר לעיל סעיף ל"ה דאין נשבע היסת י"ל דהא למ"ד ט"ה אינו ממון אינו נשבע אף שד"א ע"כ לא אמרו האי נפ"מ ועיין בש"ך ס"ק פ"ב. ועיין לעיל סי' ט"ו בענין דין מרומה וקצרתי: סימן פח א (סעיף ה') יש אומרים דשבועות שומרים נמי בעי שתי כסף: ולכאורה יש לדון דלהך דעה דס"ל דשבועת שומרים בעי שתי כסף דה"ה חיוב דין שומרים לשלם כ"א כדינו דבפחות משתי כסף לא שייך חיוב תשלומין. וכמו עבדים ושטרות וקרקעות שנתמעטו מן שבועה דנתמעטו ג"כ מן חיוב תשלומין של חיוב שומרים. א"כ ה"ה פחות משתי כסף דמ"ש. ועיין ר"פ מרובה. ובזה היה מקום לתרץ למה שהקשו הראשונים בהא דקידושין (דף מ"ז) באמר התקדשי בפקדון שיש לי בידך דאם נשתייר שוה פרוטה מקודשת. והקשו הא הוי ליה שתיקה דלאחר מתן מעות דלאו כלום היא כמבואר בקידושין (דף י"ב). ועיין בקרבן נתנאל בקידושין פ"א ס"ק פ"ז. אכן לפמש"כ א"ש די"ל דהתם מיירי בפקדון פחות מן ב' מעין א"כ לא היה בזה דין שומרים כלל. ע"כ לא שייך בזה לומר להא דאמרו בקידושין (דף י"ג) דהתם בתורת פקדון יהבינהו ניהלה סברה אי שדינא מחייבנא בהו. ודוקא בהא דקידושין (דף י"ב) הנ"ל דתני כנסי סלע בפקדון וחזר וא"ל התקדשי כו' דיש בו דין שמירה ושייך לומר דסברה אי שדינא כו'. כן י"ל לכאורה בזה: אכן מצאתי להר"נ בשבועות פ"ו על משנה דאלו דברים שאין נשבעין עליהם כו'. דכתב הר"נ להדיא דאע"ג שאין שבועת שומרין פחות משתי כסף מ"מ דין שומרין בחיוב תשלומין לש"ח בפשיעה וש"ש בגניבה ושואל באונסים שייך גם בפחות משתי כסף לפי דפטור דפחות משתי כסף לא כתיב אלא בשומר חנם גבי שבועה ואין למדין תשלומין מהתם והאריך בזה עי"ש. ע"כ נסתר מה שרציתי לומר כנ"ל. אך מן השיטה מקובצת לב"ק (דף ס"ג ע"א) ד"ה ואי סלקא דעתך האי כל דבר פשע כו' שכתב דהא דדרשו בשבועות מה כסף כו' ומה כלים כו' לא אמרינן הכי אלא לענין מודה במקצת. אבל לפוטרו מחיוב של ש"ח ומש"ש לא דליכא למימר דאי אפקיד גבי פרוטה ופשע בה יפטר כיון דגבי שומרים אחרים רבה רחמנא כל המטלטל וגופו ממון וחייב נמי כפל בין בטוען טענת גנב בין בגנב עצמו דהא אתרבי בפרשתי'. וזו כדברי האומרים דלא בעינן שתי כסף בש"ש כו' עכ"ל השמ"ק. א"כ מוכח מן השמ"ק דס"ל דאי בעינן ב' כסף בשבועת שומרים דה"ה בחיוב תשלומין של שומרים ג"כ בעי שתי כסף דווקא. אך העיקר הוא כמש"כ הר"נ כנ"ל. וגם השמ"ק בב"ק שם הביא בשם הרמב"ן דכתב ג"כ דדרשא דמה כסף כו' אינו רק לשבועה ולכפל. אבל בחיוב תשלומין דשומרים אף פחות משתי כסף חייב עי"ש: ולפמש"כ מתחלה דיש מקום לומר דלמאן דסבירא ליה