נחל יצחק חלק ב כו

דלא גרע מכל גרמא בנזקין לדידן דחייב בד"ש. מ"מ הך מימרא דרבה דשורף שטרות פטור מיירי לענין לפוטרו מן חיוב בד"ש והיינו דפטור מן מה דבא לצי"ש ובא לימלך ופטור מן החיוב שיש לדון בזה לפי דמיירי ביותר בבא לצי"ש דאל"כ ל"ל להאמינו. ואתי שפיר מה דאוקמי תהא במאמינו ולא אמרו תהא במודה כי היכי דלא נטעי לומר דאף מן לצי"ש פוטר רבה אף במודה ולכן אמרו במאמינו דבזה א"ש דפטור אף בבא לצי"ש לשיטת רבה כיון דלא הוי חיוב גמור בב"ד אף במודה וע"כ במאמינו פטור אף בבא לצי"ש כן יש לפרש לכוונת הש"ס לעיל במה דמוקמי תהא במאמינו: אבל הכא דאמרו מאן דדאין דד"ג מגבי כו' והוה עובדא וכפיי' רפרם לרב אשי כו' דחזינן דמגבינן בב"ד בע"כ מוכרח לומר דמיירי במודה משום דבמאמינו אין סברא לומר דיהיה גובין בב"ד בע"כ ולכן הוכרח הרי"ף לפרש דזה קאי במודה והביא ראי' לזה ממה דאמרו לעיל אי דליכא עדים מנא ידעינן וכ"ז דאין להניזק בירור גמור אינו נאמן להוציא ממון מן השורף שטרו ולכן מוכרחים אנו לומר דמיירי הכא במודה והוא כעין מה דאמרו לעיל דתהא במאמינו ואתי שפיר דברי הרי"ף כי בדקדוק היטב להלכה נאמרין דברי הרי"ף. ולכן מוכח מן הרי"ף כמו שכתבתי לעיל דבמאמינו אין לנו יכולת לכופו בב"ד על התשלומין והוא ראיה ברורה לדברינו. וכן כתב הרמב"ם ה' חובל ומזיק פ"ז ה' ט' בזה"ל וכן השורף שטרותיו של חבירו ה"ז חייב לשלם כו' ובלבד שיודה לו המזיק ששטר מקויים היה וכך וכך היה כתוב בו כו' אבל אם לא האמינו אינו משלם אלא דמי הנייר בלבד עכ"ל וכ"כ הש"ע סי' שפ"ו סעי' ב' וכן השורף שט"ח חייב לשלם כו' ובלבד שיודה לו המזיק ששטר מקויים כו' וכך וכך היה כתוב בו ומחמת ששרפו אינו יכול לגבות החוב אבל אם לא האמינו אינו משלם אלא דמי הנייר עכ"ל המחבר וזהו כלשון הרמב"ם. הרי דהרמב"ם והמחבר כתבו דדוקא במודה ולא נקטו כלשון הגמ' דתהא במאמינו וזהו כדברי הרי"ף וכמש"כ המ"מ שם דכ"כ בהלכות כל הבבא. ואף דהרמב"ם דרכו תמיד לכתוב כלשון הגמ' וכאן שינה מלשון הגמ' דאמרו תהא במאמינו וכתב דמיירי במודה א"כ מוכח מן הרמב"ם והמחבר דס"ל כמש"כ דבמאמינו אין סברא לומר דיגבו ממנו בב"ד בע"כ ולכן כתבו בדקדוק לשונם דמיירי במודה וכמש"כ הרי"ף משום דכן ברור לדינא דלא הוי עליו חיוב בב"ד אלא במודה. ומה דפתח הרמב"ם והמחבר בלשון ובלבד שיודה לו הניזק כו' וסיים בלשונו אבל אם לא האמינו אינו משלם כו' פתחו במודה וסיימו בהאמינו ובוודאי נתכוונו בזה לאיזה ענין. אכן לפי מש"כ מדוקדק לשונם על נכון משום דהא חזינן דמתחלה כתבו בלשונם בלשון וכן השורף שט"ח חייב לשלם כו' ובלבד שיודה כו' ואח"כ כתבו אבל אם לא האמינו אינו משלם כו' ופתחו בלשון חייב לשלם וסיימו בלשון אינו משלם ולא כתבו בלשון אינו חייב כמו בהרישא. וע"כ מוכח מזה דנתכוונו לכל מש"כ לפרש לכוונת הגמ' במה דאמרו מתחלה דתהא במאמינו דהכוונה הוא דבמאמינו היה מחוייב לצי"ש ולא בב"ד. ובמה דאמרו שם אח"ז דמגבי בי' דמי שטרא מעליא וכפיי' רפרם לרב אשי כו' דזה קאי במודה דאז גובין בב"ד בע"כ. ולכן כיון דדרך הרמב"ם להביא לכל המבואר בגמ' וכן הש"ע דגריר בתר דברי הרמב"ם תמיד ע"כ כתבו בקצרה ג"כ לכל המבואר בגמ' ולכן מתחלה דכתבו וכן השורף שט"ח חייב לשלם דפשטות לשונם חייב לשלם הוא לחיוב בב"ד ע"כ כתבו דזהו רק במודה כו' ואח"ז דכתבו דאינו משלם דמשמע דאף לצי"ש אינו מחוייב בזה כתבו דזהו אם לא האמינו משום דבהאמינו מוטל עליו חיוב תשלומין לצי"ש אבל אם לא האמינו פטור אף לצאת יד"ש. ובקיצור לשונם הזהב הביאו בדקדוק היטב לכל המבואר בגמ' ולא השמיטו כלל מכל המבואר בגמ': ענף ט א"כ מוכח מן לשון הרי"ף והגהות מרדכי שהביא לשון הרי"ף הנ"ל וכן מן לשון הרמב"ם והמחבר דכתבו כולם דאינו חייב לשלם רק במודה כו' דזה ראיה נכונה לכל מש"כ דבמאמינו אין היכולת בידינו לכופו ולגבות ממנו בע"כ אלא לחיוב לצי"ש. ובמה שכתבתי דבשורף שט"ח אם אינו מאמינו אין חייב אף מצד לצי"ש ולא אמרינן בזה דהא קיי"ל במנה לי בידך. והלה משיב איני יודע דחייב לצי"ש כמבואר בסי' ע"ה סעי' ט' א"כ לכאורה ה"ה הכא בטוען הניזק ברי לי שהיה שטר מקויים וכך וכך היה כתוב בו וגם שהיה יכול לגבות מן הלוה אם לא היה נשרף השטר והמזיק טוען שמא דחייב לכאורה לצי"ש. דזה אינו לפי מה שכתבתי בספרי נחל יצחק סי' י"ז ענף ב' להוכיח דדוקא היכא דהנתבע משיב שמא במה דה"ל למידע אם לוה או לא וטוען שמא דאיתרע טענתו בזה אמרו דחייב לצי"ש אבל בשורף שט"ח דאף דשרף השט"ח מ"מ מנלן לו למידע אם היה השטר מקויים וכמה היה כתוב בו ואם היה יכול לגבות מהלוה אם לא היה נשרף השטר דכל הנך מילי טובא אין לו למידע ולכן אם אינו מאמינו לבעהש"ט הדין הוא דפטור אף לצי"ש. ואף שבענין אי אמרינן מחוייב שבועה ואיל"מ היכא דלא ה"ל למידע להסוברים דפטור בזה מ"מ היכא דהשומר עירבן עם פירותיו אמרו לדון בזה מחושואיל"מ משום דפשע השומר וכמש"כ הסמ"ע בסי' רצ"ב סעי' י"ד ס"ק ל"ו מ"מ בנ"ד לענין חיוב לצי"ש שפיר י"ל דדינו כמו כל היכא דלא ה"ל למידע דפטור לצי"ש וגם הש"ך שם ס"ק ל"א כתב חילוק אחר וכן בסי' ע"ב ש"ך ס"ק נ"א כתב הנך שני חילוקים וכתב בלשון ומיהו י"ל כו'. א"כ התם ג"כ אין זה מוכרח כ"כ ובפרט דיש לחלק בזה בין חיוב ע"פ דין במחושואיל"מ לבין חיוב דאינו רק לצי"ש ולכן שפיר כתבתי כ"ז: ולכאורה יש להוכיח דבמאמינו הדין דסמכינן על זה להוציא ממון מהא דכתב הרמ"א בח"מ סי' רל"ב סעיף י"ח בהג"ה מכר לו טבעת בחזקת זהב ונמצא בו בדיל שחייב להחזיר ואם אינו מאמינו שנמצא בו בדיל נשבע שא"י ונפטר מרדכי ס"פ המפקיד עכ"ל. דמשמע מזה דאם מאמינו חייב להחזיר לו מעותיו א"כ מוכח מזה דלא כמש"כ. אבל יש לדחות זה הראיה די"ל דהכוונה הוא במה שאמרו דאם אינו מאמינו נשבע ונפטר היינו דאינו רוצה לסמוך על נאמנות הלוקח או משום דלא מהימן ליה או אף דמוחזק בעיניו לנאמן תמיד וכתרי מ"מ אינו רוצה עכשיו לסמוך ע"ז ולשלם לו מעותיו מחמת איזה אמתלא בעולם שאומר או אינו אומר שום אמתלא ואין אנו יכולין להכריחו בע"כ ולגבות ממנו המעות וכמש"כ לעיל דעכ"פ כשאינו רוצה לשלם המעות אין אנו יכולין לכופו. אז נשבע שאינו יודע מעצמו זה האונאה והמום ונפטר. וזה כעין מה דמבואר בב"ק (דף ק"ח ע"ב) דאמר לך רבא במה דקתני שילם ולא רצה לישבע דהכי קתני שילם ולא רצה לעמוד בשבועתו. וכעין זה אי' בכריתות (דף י"ב) באומר לא נטמאתי יכול לומר דהכוונה הוא דלא עמדתי בטומאתי כו'. וכעין זה כתבו התוס' בשבועות (ד' מ"א ע"ב) בד"ה כל האומר לא לויתי כו' דיכול לומר דלא עמדתי בהלואתי כו'. וה"ה י"ל כאן במה דאמרו אם אינו מאמינו נו"נ. הכוונה הוא דאינו רוצה לסמוך על נאמנות הלוקח דאינו רוצה להחזיר המעות לו אז אין כופין לו אבל אם היה מאמינו ורוצה לסמוך על נאמנותו רק דבא לימלך איך הוא הדין בנמצא בו בדיל אומרים לו דאע"ג דהוא נתאנה אין לו להונות אחרים כמו דמבואר שם. כללו ש"ד בקצרה הוא כן דמה דאמרו בב"מ דף ל"ה ובב"ק דף צ"ח תהא במאמינו הכוונה הוא דמאמינו ורוצה לקיים כן כפי הנאמנותו דהאמין לחבירו התובע אז אומרים לו איך יעשה כפי הדין. וכן במה דמבואר בח"מ סי' רל"ב סעיף י"ח אם אינו מאמינו כו' וכן בהא דסי' שפ"ו סעי' ב' דאם לא האמינו כו'. הכל הכוונה דאינו נותן מקום לשלם לחבירו המעות או משום דאינו מאמינו או דאינו רוצה לסמוך על מה דמאמינו ולשלם לחבירו אז אמרו דכ"ז דלא נתברר זה בבירור גמור אז אינם יכולים להכריחו ולכופו להוציא ממון ממנו בע"כ רק לצי"ש אם אומר דמאמינו מחוייב לקיים כן מצד לצאת יד"ש אבל בע"כ אם אינו רוצה לשלם אין אנו יכולים לכופו וכמו בהא דאה"ע סי' קט"ו דאם מוחזק בעיניו כתרי מ"מ אין כופין לו כ"ז דלא באו שני עדים שזינתה משום דאין זה דבר ברור וכמש"כ